חדשה פה וחיבת לפרוק, אם אפשר...

[פרינססה שלי]

כנראה שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב

הבת שלי היא אכן נסיכה במובן שכולם מתייחסים אליה יפה, והיא ילדה מאוד חכמה שפשוט מושכת תשומת לב מכולם, אך יחד עם זאת היא יודעת מה מקומה, ויודעת שבהרבה סיטואציות היא לא מרכז העניינים. חוסר היחס של "הנסיכה" בבית הוריו של בעלי מתבטא בזה שכאשר נמצאים שם נכדים נוספים - רק להם נותנים סוכריות, רק איתם מדברים, רק מהם "מתלהבים". או למשל - בעלי שיחק עם ביתי ואחיו בא לדבר איתו. בעלי לא שם לב, אז אחיו מתעצבן (בקול רם): "הוא משחק עם הזאתי, במקום לדבר איתי". הבת שלי רואה את זה וממש נפגעת. ואני עוד יותר. ואני רוצה לראות אמא אחת שלא היתה מתפוצצת מיחס כזה לילדיה. הבת שלי היא ילדה קטנה, אין לה עניינים כמו משחקי כבוד. ועצם זה שהיא פשוט שונאת ללכת לשם - מעיד על הכל. (כמובן שאני תמיד "מזכירה" לחמותי ושואלת אם יש עוד סוכריה, אם מדובר בסוכריה, אבל להעיר את תשומת ליבם על חוסר היחס המוחלט שלהם כלפיה - אני לא יכולה). לגבי זה שביתי תקרא לבעלי בשמו הפרטי - מקובל עלי. פשוט חידדתם לי את דעתי האישית. פשוט כולם (בעלי, אמא שלו ועוד כמה) פוצצו לי את הראש שהיא צריכה לקרוא לו כך, ואני חשבתי שאני לא בסדר. עכשיו אני מבינה ובטוחה בעצמי, ורק מקווה שהבת שלי לא תשתגע כבר מכל הבלגן.

 

[פרינססה שלי]

חדשה פה וחיבת לפרוק, אם אפשר...

טוב, אני לא בדיוק יודעת מאיפה להתחיל, אז אנסה לספר את הסיפור שלי מההתחלה ובקיצור. אני אם לילדה מדהימה בת 3. כשהיתה בגיל 7 חודשים התגרשתי מאביה, וכשהיתה בגיל שנה וחצי כבר התחלתי לצאת עם בחור חדש, רווק, שנכון להיום הוא בעלי (התתנו כשהיתה בת שנתיים וחצי). בהתחלה אימו וחלק מאחיו לא היו מוכנים לשמוע עלי, ורק כעבור חצי שנה "זכיתי" להכירם. בסופו של דבר, היום, הם אוהבים אותי ומקבלים אותי, ולגבי - הכל בסדר. אני באמת אוהבת אותם, עד שזה מגיע לעניין עם הבת שלי. תמיד כשאני מגיעה לשם איתה היא בקושי מקבלת יחס, מחלקם אפילו לא "שלום". משעמם לה שם והיא כל הזמן בוכה לי שהיא רוצה ללכת הביתה. לא נעים לא לי ולא לה להיות שם, ואני תמיד חוזרת עצבנית. מה גם שבימי שישי בערב, אחרי הארוחה המשפחתית, בסביבות 21:00 היא כבר ממש עייפה, ואני רוצה ללכת, ותמיד זה גם מגיע לויכוח עם בעלי, על כך שהוא "לא מספיק לשבת עם המשפחה שלו". אני שונאת את זה שהבת שלי צריכה להרגיש ככה, ועל כך אני גם שונאת אותם בסיטואציות האלה. בכל מקום אחר הבת שלי היא נסיכה אמיתית, מלכה, מרכז העניינים, ופה בקושי זורקים לעברה מילה. אני משתדלת ללכת אל הוריו בשבועות שביתי נמצאת אצל אביה, אבל זה לא תמיד מסתדר. לאחרונה, אני ובעלי תכננו לערוך לביתי מסיבת יום הולדת עם שתי המשפחות (שלי ושלו). מלכתחילה לא היה לי ברור מה קשורה המשפחה שלו, גם ככה הם בקושי מסתכלים עליה. בסוף אמרתי לו שיודיע לכולם שאנחנו מבטלים, בטענה שכבר חגגנו לה מספיק. כמובן שהוא התעצבן, ואמר שאני עושה את זה כי אני לא מרגישה שביתי היא חלק מהמשפחה שלו, והבעייה היא בי. (ברור שאני לא מרגישה שהיא חלק מהמשפחה שלו, וגם הם לא מרגישים כך. אז מה כל הצביעות הזאת? הוא חי במעין תחושה הזוייה שהיא הבת שלו ולכן הם אוהבים אותה). אני חייבת לציין שהוא באמת מתנהג אליה מאוד יפה, אבל יש גם הרבה פעמים שהוא עסוק בעניינים אחרים ולא מתייחס אליה, וזה פשוט מוציא אותי מדעתי. בפעם האחרונה אפילו התפוצצתי עליו ואמרתי לו: "איך שאתה תתייחס אליה - ככה אתייחס אליך". באותו היום הוא בקושי דיבר איתה, אז אני פשוט הלכתי לישון ביחד איתה ולא דיברתי איתו כל הערב. לאחרונה הוא העלה ויכוח שלנו בפני אימו, שפסקה חד משמעית שהוא לא האבא של הילדה שלי, אבל מנגד - היא כן צריכה לקרוא לו "אבא", כי הוא "האבא של הבית" (וגם כי אני בהריון, אז עומדת להיווד לנו ילדה משותפת). היא טענה שרק כשאלד הוא יהיה אבא. אני מתה מפחד מהיום שבו אלד, איך הם יתייחסו אל ביתי, שהיא לא תיפגע מהם עוד יותר.. איך הוא יתייחס אליה... כלפעם שאני חושבת על זה נהיה לי כ"כ רע ואני בוכה. אני שונאת את המצב הזה. אני גם מפחדת לגרום לנזק לביתי. בהתחלה קראה לו בשמו הפרטי, אח"כ "אבא XXX". היא כבר ממש מבולבלת - האבא הביולוגי, האבא הזה... אבא שלה כל הזמן עושה לה שטיפות מוח שבעלי הוא לא אבא שלה, והיא אומרת לו את זה הרבה פעמים. איך היא אמורה לקרוא לו? אני ממש מבולבלת, מתוסכלת, מפחדת. לא יודעת כבר מה לעשות ואיך להתנהג, עם כולם. אשמח לקבל את עצותיכם... תודה!

 

[מנסה ומתנסה]

מנסה לעשות קצת "סדר"....

כמו שאני מבינה את דברייך אתם משפחה מאוד "צעירה" - כלומר - ה"ספירה" מנסיוני וממה שאני מכירה מתחילה מזמן הנישואין ולא מזמן ההיכרות. בנוסף, כנראה נדרש היה אולי יותר זמן מהמשפחה של בעלך "לעכל" את בחירתו של בנם הרווק (לא שאני מצדיקה, אני פשוט מכירה תפיסות דומות). בכל זאת, ממה שאת מספרת, כיום המצב ממש לא נשמע רע - לילדה שלך יש אמא מסורה וגם כמשתמע אבא אותו היא פוגשת באופן סדיר. בנוסף, לך יש בן זוג, ומשפחתו ביחסים בהחלט תקינים עד טובים איתכם. ואכן, יש דברים מבלבלים במשפחה מורכבת. הילדה שלך צריכה למצוא את מקומו של בעלך בחייה. מאוד כדאי, לדעתי, לעזור לה. להדגיש את מקומו החשוב של אביה בחייה, גם אם הוא לא גר איתכם. לאפשר לה להתקרב לבן זוגך ומשפחתו, אבל באמת לכנות אותו בשמו, כדי לא לבלבל אותה. כאשר תלדי, בשעה טובה, אני מניחה שיקח שוב פרק זמן לכולכם למצוא את מקומכם המשתנה במשפחה. אני זוכרת שלפני שנולדה בתנו המשותפת, בעלי הפציר בי להמשיך ולהתייחס לילדיו באותו אופן שאתייחס אליה. מכיוון שהייתי רווקה ולא חוויתי הורות ביולוגית, אכן הבטחתי לו. כשנולדה בתנו הבנתי שהוא לא היה צריך להפציר ואני לא הייתי צריכה להבטיח. אני עדיין אוהבת את ילדיו, אבל בהחלט היחס שלי לא זהה. אבל... לילדיו יש גם אמא ! לגבי מסיבות משותפות - בהחלט הייתי נותנת לקשרים להתהוות כפי שמעוניינים בהם ולא מעמידה חיץ. את לא בוחנת לב וכליות, ולא יודעת איך כל אחד ואחד מרגיש. בעלך רוצה לשתף את משפחתו בחייכם - אין שום סיבה בעולם שלא לעשות זאת. קשרים נבנים בצורה דינמית. אין שום סיבה להפריע לקשרים להיבנות. (כבר סיפרתי על כך שמסיבות יום ההולדת שחוגגים ילדיו של בעלי - נמשכות כשבוע בגלל ההרכבים המשתנים האלה). ולגבי ארוחות שישי מצטרפת וממליצה לנסות ולערוך אותן מוקדם יותר, אולי לנסות ולהזמין גם אליכם לפעמים. להזמין וללכת אל משפחתך. (אנחנו מפגישים גם הרבה בין משפחתי למשפחת בעלי). בקיצור - לנסות וליצור קשרים דינמיים, אבל תוך לקיחה בחשבון את הצרכים של הילדה. כלומר, מצד אחד לקחת בחשבון (כמו שהגיבו לך) - שלא תמיד הילדה היא על תקן "נסיכה" (וטוב שכך!) - ואז, כמו שאתם באמת עושים - לנסות לצמצם מפגשים בהם היא לא נהנית, או למצוא פתרונות כשהבת שלי היתה קטנה יותר, בהחלט הייתי לפעמים חוזרת איתה הביתה, ובעלי מאוחר יותר,או מאפשרת לה פינה לישון באחת הספות / מיטות שבבית. בקיצור - הייתי מציעה, אם אפשר, לגשת לדברים עם פחות מטענים ובאמת לנסות ולשפר.

 

[אדמiנית]

אתחיל מהסוף

הילדה צריכה, לדעתי, לקרוא לבעלך בשמו. למה שתקרא לו אבא? הוא אבא שלה? יש לה אבא, ואני מאד מבינה את זה שהאבא שלה מתרעם על זה שהיא קוראת לגבר אחר אבא. בעלך הוא אמנם המבוגר האחראי בבית, ואני בטוחה שהוא מטפל ומתייחס אליה לעתים יותר מאביה הביולוגי, ועדיין - הוא לא אבא שלה. היא מבולבלת כי מבלבלים אותה. תורידי את הנושא הזה מסדר היום. דבר שני הבת שלך היא לא נסיכה ולא מלכה, ככל שאת תפנימי את זה יותר מהר, יהיה יותר קל לכולם. גם לה. ילד שגדל בידיעה שהוא מלך/נסיך וכו' יגדל להיות ילד נורא ואיום שחושב שהכל מגיע לו, ילד שמצפה שהשטיח האדום יהיה פרוש לכבודו, כולם יקודו אפיים ארצה איך שהוא מגיע. את אולי לא מרגישה את זה עכשיו, אבל היא לא תישאר בת 3 לנצח, וככל שהילדים גדלים זה נהיה גרוע יותר - עד בלתי נסבל בגיל ההתבגרות (שקשה גם ככה). כמו תמיד זה מתחיל בהורים שנותנים לו את ההרגשה הזו. דבר אחרון, זה מובן שילדה בת 3 עייפה בשעה תשע בערב (אצלי הם היו כבר בחלום השביעי בגיל הזה), זה גם מובן שבעלך רוצה להיות עם משפחתו בערב שבת כשאתם שם. אפשר אולי להגיע קודם כדי שהוא יהיה איתם יותר זמן, וללכת מוקדם יותר כדי שהילדה תוכל ללכת לישון בזמן. דברי עם בעלך, ממה שאת מתארת הוא נשמע אחד שאפשר לשוחח איתו ולפתור בעיות (כמובן לא כמו שעשית במקרה שתארת: "איך שאתה תתייחס אליה - ככה אתייחס אליך". באותו היום הוא בקושי דיבר איתה, אז אני פשוט הלכתי לישון ביחד איתה ולא דיברתי איתו כל הערב." - בעיני זה היה ילדותי ומיותר). אני מבינה שאת מרגישה מתוסכלת, אבל מקריאה של מה שכתבת, לפחות לרוב הבעיות שכתבת - המפתח לפתרון נמצא אצלך. בהצלחה

 

[azaria]

ברוכה הבאה!

מזל טוב על ההריון, ושיהיה שקט ומשעמם ככל האפשר. גם בעלך מוזמן לקרוא ולכתוב כאן. לגבי הנושאים שהעלית. אני לא חחושב שיש תשובה אחת נכונה לאיך בהת שלך "צריכה" לקרוא לבעלך. יש הרבה אפשרויות. חלקן מתאימות למשפחות מסויימות וחלקן לאחרות. ובכל מקרה, פתרון שמתקבל לא חייב להיות מקובע. אני בדיוק במצב של בעלך. נשוי לראשונה לגרושה+ וכיום יש לנו גם ילדים משותפים. הבת של זוגתי קראה לי בהתחלה בשמי, אחרי זמן מה של מגורים משותפים שאלה האם אפשר לקרוא לי אבא. קיבלתי זאת כמחמאה. אמרתי לה שמיצידי כמובן, אבל קודם כל צריכים לשאול את אבא שלה כי הוא אבא שלה מתמיד ולתמיד ואילו אני רק חבר/בעל של אמא. האבא הסכים. ואכן לתקופה קצרה מאודהילדה קראה לי אבא או לפעמים אבא עזריה. אבל מהר מאוד זה חזר באופן טבעי להיות רק עזריה. לדעתי היה יותר חשוב לה לבדוק את הקשר ביני לבינה. ומשקיבלה אישור שהקשר הוא "כמו אבא" אז זה כבר לא העסיק אותה. אז קודם כל, הייתי מתייעץ עם הילדה. קטנה ככל שתהיה. מסביר לה במילים ומונחים שמתאימים לה מה בדיוק המצב. מה הקשר של כולם לכולם. ושואל אותה איך נראה לה שהיא רוצה לכנות את בעלך. ולהמשיך עם זה משם. והעיקר בלי "צריך" ושאר החלטות מחייבות. לגבי היחס של בעלך לילדה - נראה לי שהיחס סביר. גם הורים ביולוגיים לא צמודים וקשובים לילדים כל הזמן. ולגבי המידה כנגד מידה שעשית ("איך שאתה תתייחס אליה - ככה אתייחס אליך") זה די ילדותי בעייני. במיוחד כשאני מנחש שהפעלת את זה רק לרעה ולא לטובה. כלומר ביום שהוא חייך אליה או עזר לה בשיעורים או שיחק איתה - ישר נתת לו סופר גוד טיים באותו לילה? כמו שזה לא רציני לצפות לזה, כך גם לא רציני להעניש אותו במקרים הפחות טובים. הדברים לא יכוליםלהיות כל כך מתומחרים באופן ישיר. זו לא מערכת יחסים אלא יותר דומה לקשר מסחרי. ובאשר למשפחה שלו - אל תצפי לדילוג ענק ממצב של זרים גמורים לחיבור חם של משפחה תוך זמן כה קצר. יחס משפחתיחם נבנה עם הזמןועל בסיס חוויות ואירועים משותפים. תתמקדיבלחבר אותם אליה ואליכם. לא בלחפש איפה להיפגע. נכון, לא נתנו לה סוכריה ולאחרים כן. אבל אולי בעוד שנה כן יתנו אם תמשיכי לשאול אם ישעוד סוכריות. או תיזמי את חלוקת סוכריות לכולם עוד לפני שהם מגיעים לזה. נסי לבנות את החיבור. תביאי אלבום תמונות שלה מלידה ועד היום. שבו ודברו על התמונות. למשל בתירוץ של הכנה כלשהי לקראת הלידה הקרובה. אולי בחשיבה על שמות אפשריים, או עיצוב החדר, או נסיונות למצוא דומה ושונהבין ההריון ההוא לנוכחי. כל תירוץ שיגרום למשפחה שלו להתחבר קצת אל העבר שלך ושל הילדה הזו. כך החותם שלך בתודעתם לא יהיה כל כך קצר (רקמהנישואין התחלת להיות ממש קיימת. לפני כן היית פוטנציאל של אולי) אלא יהיו להם "זכרונות" מוקדמים ממך ומהילדה. בתת מודע זה יחזק את החיבור. והכי חשוב - את תתנהגי כאילו את לגמרי בת משפחה וכמובן שגם ילדייך בני משפחה. כל ילדייך. ככל שאת תפנימי שאין הבדל כך תשדרי את זה וכך הם יתיישרו לפי המציאות שאת מקרינה. שוב בהצלחה עם ההריון, וברוכים הבאים אל הפורום הכי מתאים לכם.

 

[פרינססה שלי]

תודה רבה לכולכם!

באמת עזרתם לי ועשיתם לי סדר בראש! שיהיה לכולכם יום נפלא!!!