חדשה פה

[micmaoz]

חדשה פה

שלום לכולם, שמי מיכל, אני בת 33 ואבי נפל במלחמת יום כיפור (הייתי בת 9 חודשים) במסגרת המילואים. תמיד הרגשתי שיש לי מעין חסר כזה משום שלא הכרתי את אבא שלי...למען האמת אני אפילו לא בטוחה עד היום כיצד הוא נהרג(ישנן שתי גרסאות שסופרו לאימי ועד היום איננו יודעים מי מהן היא הנכונה). כשהייתי בת 17 והתחלתי לחשוב על הגיוס לצבא- לא רציתי להתגייס. הרגשתי שנתתי מספיק (אחרי הכל הארץ הזו לקחה ממני את אבא שלי ואיתו כל סיכוי לחיים נורמליים). כמובן שבגיל 18 לא היתה לי ברירה והתגייסתי כמו כולם, אולם אחרי זמן מה חליתי מאד ולאחר "התעללות" מצד הרופאים והפיקוד בצבא, שוחררתי מהצבא כשרק 8 חודשים עברו מיום גיוסי. נשארתי נכה אך ללא הכרה מן הצבא (נושא מורכב, אך כדי לתמצת- התיק הרפואי שלי נעלם ואיתו ההוכחה שנכותי נגרמה בצבא ולכן לא קיבלו את תביעתי). וכשהקמתי משפחה ונולדו בניי, החלטתי לרדת מן הארץ (אותה ארץ שלקחה ממני את אבי, ילדותי ובריאותי לא תיקח גם את בעלי ו/או את בניי, כך בליבי החלטתי). כיום אני גרה בארה"ב כבר 7 שנים וחיי כאן נפלאים, אך הדבר שמציק לי הם רגשי האשם- אבי נפל למען אותה ארץ שאני נטשתי. זה דבר שלא מתיישב טוב אצלי. אני מתגעגעת לארץ, לאנשים, למשפחה שהשארתי מאחור ולחברים...אני מתגעגעת לזה שיכולתי לבקר את קבר אבי מתי שרציתי; הייתי יושבת שם שעות ומדברת אליו, מספרת לו על ילדיי... לא שאיני מדברת אליו גם כעת, אבל אין לי את אותה תחושת הרוגע שהייתי מקבלת בבית הקברות הצבאי (ביום רגיל, לא ביום הזכרון). אולם עם כל זאת לא הייתי חוזרת משום שפה יש אפשרויות יותר טובות לעתיד טוב יותר לילדיי. תמיד הרגשתי תלושה ולא שייכת. כשכולם הרגישו שייכות לישראל, אני לא הרגשתי את זה. עד היום אני שואלת את עצמי אם זה בגלל שאבי נהרג במלחמה ותמיד האשמתי את הארץ בכך שלקחה ממני את אבא שלי?! האם יש עוד יתומים שם בחוץ שחשו כך?

 

[No name for now]

שלום מיכל ברוכה הבאה

אני מבינה את כאבך, את יכולה להיות בטוחה שלכל תחושה שתביעי תמצאי הרבה מזדהים. החיבור בין התחושות הוא לא תמיד זהה באופן טבעי אגב אני חושבת שתסכול זו תחושה משותפת לכולם אם חסר לך ה"מישהו לדבר איתו ולספר לו" בגלל המרחק, אנחנו פה בשבילך. אנחנו משתפים זה את זה בתחושות ומתייעצים זה עם זה

 

[12 ל י א ו ר ה]

חבל שאת מאמינה שלא הרגשת חסר

כי זוהי אשלייה. מכיוון שאינך מכירה את ה"טעם" של אבא, אינך יודעת שהוא היה חסר לך. לאבא יש תפקיד שווה לאמא בחשיבותו בחיי הילד, חסר של אחד מהם, בהחלט משפיע, אולי אינך מודעת להשפעות אלו שהשפיעו על חייך. בני בן 35, והוא אב לילד בן 5, רק כיום, כשהוא אבא בעצמו, הוא מגלה את החסכים והחסרים שחסרו לו בילדותו. כמו אלמנות רבות, הייתי בטוחה ששימשתי לבני גם אמא וגם אבא, כיום אני מבינה שזה קשקוש ששכנעתי את עצמי ורציתי להאמין בכך, כאדם שגדל עם אבא, אני יכולה להגיד לך, שחיי היו מושלמים בזכות זה שגדלתי עם אבא ואמא, כל אחד מהם תרם את חלקו. אמא אינה יכולה לבוא במקום אבא, לא יעזור לך לחשוב כך, ילד זקוק לשני הוריו. חבל שאת ממעיטה בערך אביך בחייך. בני טוען גם כיום, שתמיד תמיד חסר לו אבא, גם כיום, חסר לו אבא, לדעתי, גישתו בריאה יותר, כי הוא מסתכל לאמת בעיניים ולא משלה את עצמו. לדעתי, לא תהיי שלמה עם עצמך כל עוד תמשיכי להאמין שאביך לא היה חסר לך.

 

[12 ל י א ו ר ה]

מצטערת, מיכל, קראתי שוב את מכתבך

בקריאה ראשונה נדמה היה לי שכתבת שלא הרגשת חסר אביך, ומעט כעסתי, עתה קראתי שוב ואני מבינה עד כמה אביך חסר לך.

 

[micmaoz]

ליאורה

אני שמחה שהבנת את טעותך. אבי היה חסר לי לאורך כל חיי...עד כדי כך שבגיל 15 עברתי משבר רציני ביותר ונכנסתי לדכאון עמוק. מכיוון שלא היו לי תשובות לגבי אבי אלא רק שאלות, ואמי לא בדיוק דיברה עליו בפתיחות, זה השפיע עלי מאד ותמיד חיפשתי רמזים על זהותי ומי בדיוק היה אבי. עד היום איני יודעת עליו(לא רק על מותו, אלא גם על חייו) הרבה פרטים וזה מאד מפריע לי, אבל תמיד הוא היה חסר בחיי. מיכל

 

[12 ל י א ו ר ה]

עצוב לקרוא את דבריך

אין ספק שהיה חשוב לספר לך שוב ושוב על אביך, ולנסות לשלב את זכרונו בחיי היום יום, אך אני יכולה להבין את אימך, יש אלמנות שקשה להן לדבר על הבעל, כי זה כואב מידי, ויש כאלו שדווקא הדיבור על הבעל עוזר להן להתגבר, כל אחת מתאבלת אחרת, אך למענך, היה צורך להתגבר על הכאב, למען תחושי את רוחו של אביך כחלק מחייך, כאילו הוא נמצא אתך כל העת. אגב, להבדיל אלפי הבדלות, תופעה ידועה בגירושין, שאמהות מנסות למחוק את זכרון האב מחיי הילדים, מחקרים מראים שזה הרסני לילדים, אך להבדיל, נשים גרושות עושות זאת לעתים כנקמה בבעל, לעתים הן מאמינות שאם הן מתגרשות אז גם הילדים צריכים להתגרש מהאב, אצל אלמנות המניעים שונים לגמרי, מתוך כאב הזכרון, מתוך מחשבה שאם ידחקו את זכרון הבעל אז יהיה קל יותר להמשיך, מתוך חשיבה למנוע מהילדים את הכאב ואולי אם הוא לא יוזכר אז יהיה לילדים קל יותר, ברור שבדיאבד, זה גרוע יותר, כי הילדים זקוקים לאביהם, אך מכיוון שהוא אינו בחיים, אז לפחות למלא את החלל הריק בסיפורים עליו. אגב, אותה אלמנה שהוזכרה כאן בפורום, בתה התאבדה כתוצאה מגעגועים אל אביה, היא כתבה לו מכתבים ושירים, ויום אחד החליטה "להצטרף" אליו, כפי שכתבה במכתבה.

 

[kind of blue]

ברוכה הבאה, ו... יש לי שאלה.

שלום מיכל, אנחנו כמעט באותו הגיל ואיבדנו את האבות שלנו באותה המלחמה. אבי נהרג חודש לפני שנולדתי. לא הכרתי אותו, והקונספט האבהי לא ממש ברור לי. כאן שתינו באותה הסירה. הבחירה שעשית לבנות את חייך כאדם בוגר ומודע בחו"ל אמיצה בעיני. זה משהו שהייתי רוצה לעשות מאותן הסיבות, אבל... יש הרבה אבל. אני שמחה שבחירה זו מצליחה בשבילך. מעניין אותי מ א ד לשמוע על כך שקיימות שתי גרסאות למותו. מצב זה קיים גם אצלנו: ישנה הגרסה הצבאית הרשמית וישנה זו של מפקד הטנק שלו. אני לא יודעת אם זה משהו שתוכלי לדבר עליו, אבל הייתי רוצה לשמוע יותר על הנושא, כי הוא מטריד אותי כבר שנים. תוכלי ליצור קשר במסרים?

 

[יתוםנטוש]

ליאורה שלום - אולי תספרי לנו עליך?

על נסיבות אבדן אביך וכאלה..

 

[No name for now]

ליאורה היא אלמנת צה"ל

ליאורה, נשמח כמובן אם גם בנך ישתתף בדיונים

 

[12 ל י א ו ר ה]

בני נמצא בתקופה הקשה ביותר

הוא עומד בפני איבוד בנו בן ה-5, ונאבק כבר 3 שנים כדי לא לאבדו. בהזדמנות אספר לכם את סיפורו

 

[No name for now]

מתפללים שהמאבק יצליח

אנחנו פה בשבילכם

 

[almana73]

מאחלת לכם בריאות טובה

 

[הכוכב הרביעי]

יאללה, מכסחים דרקונים ../images/Emo190.gif

שזה הספורט החביב עלי (אחרי כדורגל). נפתח בדרקון הקטן ביותר: רגשי האשם. אין לך סיבה לחוש רגשי אשם. אבא שלך עשה מה שטוב בשבילו. את עושה מה שטוב בשבילך. חוץ מישראל אין שום מדינה בעולם שנותנת תחושה שלילית לאלו שמהגרים ממנה. להיפך, מפרגנים להם שיצליחו ושיאדירו את שמה ברחבי העולם. רק אצלנו נתנו שמות כמו עליה וירידה עם קונוטציות חיוביות/שליליות למהגרים. תגידי תודה (במילים, בקול רם, ובכוונה רבה) לרגש האשם על כל הדברים הטובים שהוא נתן לך (וכנראה שהוא נתן), ושלחי אותו לדרכו. דרקון מספר 2: הכעס. חשוב להבין קודם כל שאת לא כועסת על הארץ אלא על אנשים. הארץ היא חפץ דומם. כמו שאי אפשר לכעוס על מדיח הכלים, או על המכונית שלך, כך גם אי אפשר לכעוס על הארץ. כשאת אומרת "אני כועסת על הארץ" את בעצם לא מעיזה להגיד "אני כועסת על המש"ק מרפאה הבןזונה שאיבד ת'תיק שלי". המש"ק כבר מזמן לא שם. היום הוא אדם עם משפחה ועבודה, שכבר השיג פטור ממילואים, וכל זה כבר 15 שנים מאחוריו. אבל את צריכה לעשות משהו עם הכעס. תנקבי בשמו. תחליטי אם את מנסה לחזור לסיפור, לנסות להוכיח שוב שאת נכת צה"ל ולהיאבק על זה, או פשוט לשחרר את זה. אם את מחליטה להיאבק - תיאבקי. אין לי מושג איך עושים את זה, אבל יש כאן בטח כמה שיודעים להיאבק מול הבירוקרטיה. אם את מחליטה לשחרר - הנה הדרך: קודם כל תקני בובה. אח"כ תודיעי לבעלך ולילדים שאמא הולכת להשתגע לאיזה שעה, ושלא יפריעו ולא יבהלו. מכאן אתם כבר יכולים לנחש את ההמשך, אבל בטח שואלים למה הבובה, נכון? אז ככה: כותבים את השם של האיש שעליו את כועסת על הבובה, מסתכלים עליו ומתחילים להעלות את הכעס. ברגע שמרגיש נכון מתפרצים על הבובה בצעקות, מכות, בכי, וכל מה שיוצא. ספין מהפעמים הקודמות: הפעם אין זמן מדוייק - יש זמן מינימום. לפחות ארבעים דקות, רצוי שעה ומעלה. עד שהכל יוצא. אם צריך, חוזרים על זה למחרת עוד פעם. כשמסיימים עם האיש הזה עוברים לעשות את אותו דבר לאיש הבא שעליו את כועסת. לא חייבים באותו יום. אפשר לקחת הפסקה בין כעס לכעס. המלצה חמה: כשתגיעי לאבא שלך, תשקלי לעשות את זה בקבוצה עם הנחיה. דרקון מספר 3: הישיבה בבית הקברות. אהבתי את המשפט "אין לי את אותה תחושת הרוגע שהייתי מקבלת בבית הקברות הצבאי". דבר ידוע הוא שמגורים ליד בית קברות זה רעיון טוב. השכנים לא עושים רעש בשתיים בלילה, אבל גם לא מתלוננים אם את עושה רעש בשתיים בלילה (כמו השכנה שהיתה לי ב- 94', שלא הבינה למה אני צועק כשרומריו מחזיר את הגביע הביתה). את הקבר הספציפי שלך יהיה קצת מסובך להעביר לאמריקה, אבל תמצאי לך מקום שקט לא רחוק מהבית, ותעשי אותו המקום שלך ושל אבא שלך. לא יודע איפה את גרה, אבל אם יש לך אפשרות להשתלט על מקום, ולעצב אותו כרצונך (תמונה, שיר, פסל, משהו) תעשי את זה. מספיק רחוק מהמשפחה, ומספיק קרוב כדי שיהיה לך נגיש. שיהיה בטבע, עם הרבה ירוק של צמחים או צהוב של מדבר לפי טעמך, ורצוי גם איזה חוף. דרקון מספר 4: "אני מתגעגעת לארץ, לאנשים, למשפחה שהשארתי מאחור ולחברים..." כמה כבר עולה אינטרנט מהיר ומצלמת רשת? את באמריקה אינעל רבאק.

דרקון מספר 5: "אולם עם כל זאת לא הייתי חוזרת משום שפה יש אפשרויות יותר טובות לעתיד טוב יותר לילדיי" לא לא לא לא ושוב פעם לא. אפשרויות יש תמיד ובכל מקום. ומי שזה השיקול שלו בהחלטה היכן לגור, לא יכול להיות מאושר. חז"ל אמרו: The Past is gone, the future unknown, today is a gift and that why it's called PRESENT. את צריכה לחיות את החיים שלך איפה שטוב לך. עכשיו. דרקון מספר 6: "תמיד הרגשתי תלושה ולא שייכת. כשכולם הרגישו שייכות לישראל, אני לא הרגשתי את זה". נראה לי כמו בנו הקטן של דרקון מספר 2. סביר שיפתר כאשר תפתרי את דרקון מספר 2. בכל מקרה, את שייכת לעצמך, ויכולה להעניק את השייכות הזאת לאלו שאת בוחרת. את לא חייבת להיות שייכת לישראל או לכל מקום אחר, ולא לאף אדם אחר. תגידי את זה לעצמך בקול: "אני שייכת לעצמי, ולעצמי בלבד". תחזרי על זה שבע פעמים בכל בוקר כשאת קמה, וחמש פעמים בלילה לפני השינה.

 

[No name for now]

../images/Emo45.gif

מיכל עצם העובדה שאת אומרת את זה מראה שאת כבר מתמודדת עם זה הכוכב נתן פה רעיונות ונקודות למחשבה, את התחליף לקבר אני מאוד אהבתי דרך אגב. שווה לנסות

 

[micmaoz]

כיסוח הדרקונים

תודה רבה על התשובה וההצעות המפורטות. בצדק אמרת שאני כועסת על האנשים ולא על הארץ, אך האנשים הם אלה ש"בונים" את הארץ ולא מדובר במילא במשק"ים אלק בפקודות מגבוה יותר... אני לא חושבת שאחרי 15 שנה אני יכולה עוד להיאבק, גם אם היו לי ההוכחות (מה שעדיין אין לי) לגבי שיחרור הכעס- הלוואי והיה זה עוזר לי; לצערי, אני אדם ששומר טינה ולא יכול להשתחרר ממנה, למרות כל הנסיונות. מספר 3- ההצעה לגבי מקום שקט שלי ושל אבי- אהבתי אותה מאד ואני אנסה ליישמה, תודה. מספר 4- יש לי אינטרנט מהיר ומצלמה, אבל זה לא מה שהתכוונתי...לא אותו דבר! אני מתגעגעת גם למקומות מסויימים.. אבל אני לא יכולה לבקר עד שיהיה לי גרין-קרד שלא נדבר על חברים שאין להם אינטרנט מהיר ומצלמה. מספר 5- זה כן שיקול היכן לגור במקרה שלי, מכיוון שילדיי הם ילדים עם צרכים מיוחדים ודורשים טיפולים מיוחדים וחינוך מיוחד, אותם הם לא יכולים לקבל בכל ארץ באותה מידה. חוץ מזה- אם הם מטופלים היטב ויש להם יותר אפשרויות לעתיד טוב יותר- זה עושה אותי מאושרת יותר. מספר 6- תמיד ארגיש שייכת רק לעצמי ולמשפחתי. מיכל