חדשה (קוראת פסיבית) ורוצה להתייעץ
חדשה (קוראת פסיבית) ורוצה להתייעץ
יש לי ילדה מטיפולים (הפריה+ICSI) בת שנה. מאז שהיא נולדה לא השתמשנו באמצעי מניעה מתוך מחשבה שאם אלוהים יברך אותנו בהריון נוסף נראה זאת כברכה ומתנה, גם אם גילאים הילדים רצופים. אבל חלפה לה שנה ולצערי אלוהים לא בירך אותנו (בינתיים...) אני בת 33 וההריון הראשון הגיע אחרי תלאות רבות ומספר שנים של ציפיה ואכזבה רודפת אכזבה. עם כל זה, אני מרשה לעצמי לחלום על משפחה עם 3 ילדים. אני ממש רוצה לחזור לטיפולים. ממש בוער לי בעצמות. אני ממש רוצה עוד ילד ובתקווה שישארו לנו כוחות (ומאגר שחלתי...) בעוד מספר שנים לעשות סיבוב שלישי. בעלי לעומת זאת, אין לו עכשיו כוחות לזה. לא מזמן עברנו דירה לבית חדש, דבר שהצריך ממנו השקעה רבה (ואני מאד מעריכה את כל המאמצים שהוא עשה). יש לנו ילדה קטנה שדורשת המון כוחות וגם ככה קשה לנו. אני עובדת משרה מלאה, מתעוררת עם עלות השחר וחוזרת הביתה לקחת אותה מהמשפחתון ומתחילה משרה שניה. לא רואה את עצמי עוברת את כל הטיפולים בלי עזרה גדולה מצידו. ואם אין לו כוחות, זה לא פייר לבקש ממנו להכנס לסחרחרה הזו מחדש. בטיפולים הקודמים הוא היה תומך ועוזר (בעיקר נפשית) והחזיק אותי מלהשתגע. בהריון הוא עשה הכל אבל הכל בבית כי אני הייתי סמרטוט. לא הייתי רוצה לסחוב אותו לתוך המערבולת כשהוא לא מוכן לזה. מצד שני אני לחוצה. הגיל לא לטובתי, בהתחשב במספר השנים שלקח בפעם הראשונה, ובכך שאני רוצה (לחלום מותר?) משפחה של שלושה ילדים. גם קשה לי נפשית להרים את הטלפון הזה לרמת מרפא, לשאול מה צריך לסיבוב שני, לקבוע תור. אני קופאת במקום רק מהמחשבה. וכל זה עוד לפני שאני חושבת איך נעבור את זה עם ילדה קטנה. רציתי לשאול אתכם, איך עשיתם את זה? איך הגעתם ביחד עם בן הזוג להסכמה שהנה, הגיע הזמן, זהו, חוזרים למעגל הטיפולים. איך עשיתם את הצעד הקשה הזה? תודה, אמא ל-1
חדשה (קוראת פסיבית) ורוצה להתייעץ
יש לי ילדה מטיפולים (הפריה+ICSI) בת שנה. מאז שהיא נולדה לא השתמשנו באמצעי מניעה מתוך מחשבה שאם אלוהים יברך אותנו בהריון נוסף נראה זאת כברכה ומתנה, גם אם גילאים הילדים רצופים. אבל חלפה לה שנה ולצערי אלוהים לא בירך אותנו (בינתיים...) אני בת 33 וההריון הראשון הגיע אחרי תלאות רבות ומספר שנים של ציפיה ואכזבה רודפת אכזבה. עם כל זה, אני מרשה לעצמי לחלום על משפחה עם 3 ילדים. אני ממש רוצה לחזור לטיפולים. ממש בוער לי בעצמות. אני ממש רוצה עוד ילד ובתקווה שישארו לנו כוחות (ומאגר שחלתי...) בעוד מספר שנים לעשות סיבוב שלישי. בעלי לעומת זאת, אין לו עכשיו כוחות לזה. לא מזמן עברנו דירה לבית חדש, דבר שהצריך ממנו השקעה רבה (ואני מאד מעריכה את כל המאמצים שהוא עשה). יש לנו ילדה קטנה שדורשת המון כוחות וגם ככה קשה לנו. אני עובדת משרה מלאה, מתעוררת עם עלות השחר וחוזרת הביתה לקחת אותה מהמשפחתון ומתחילה משרה שניה. לא רואה את עצמי עוברת את כל הטיפולים בלי עזרה גדולה מצידו. ואם אין לו כוחות, זה לא פייר לבקש ממנו להכנס לסחרחרה הזו מחדש. בטיפולים הקודמים הוא היה תומך ועוזר (בעיקר נפשית) והחזיק אותי מלהשתגע. בהריון הוא עשה הכל אבל הכל בבית כי אני הייתי סמרטוט. לא הייתי רוצה לסחוב אותו לתוך המערבולת כשהוא לא מוכן לזה. מצד שני אני לחוצה. הגיל לא לטובתי, בהתחשב במספר השנים שלקח בפעם הראשונה, ובכך שאני רוצה (לחלום מותר?) משפחה של שלושה ילדים. גם קשה לי נפשית להרים את הטלפון הזה לרמת מרפא, לשאול מה צריך לסיבוב שני, לקבוע תור. אני קופאת במקום רק מהמחשבה. וכל זה עוד לפני שאני חושבת איך נעבור את זה עם ילדה קטנה. רציתי לשאול אתכם, איך עשיתם את זה? איך הגעתם ביחד עם בן הזוג להסכמה שהנה, הגיע הזמן, זהו, חוזרים למעגל הטיפולים. איך עשיתם את הצעד הקשה הזה? תודה, אמא ל-1
