חדשה!
הי מה קורה אנשים? אני כבר הרבה זמן מחפשת פורום לכתיבה...אני וחברותיי כותבות הרבה יחד ולבד ואני מבקשת ניתוח\תגובות על השיר הבא: (של החברה שלי...) אני רוצה ללכת. אני לא שייך לשם. לא יותר משחתול שייך לרחוב, או לבית מסוים. לא איכפת לי. אני מצטער ששיקרתי במשך כול כך הרבה זמן. כשאמרתי "אני אוהב אותך" בלי להתכוון לאף הברה. אני מניח שזה בגלל מה שצפייתה ממני לומר.ולא רציתי לפגוע בך.חשבתי שאני זקוק לך. אני ריק יותר מתמיד עכשיו. חלול. הרגשות שאמרת לי שחייבים להיות שם ,שכאלו הם האנשים באמת. נמסו. הרגשתי כמו זיוף שהרכבתה רק כדי שאהיה פשוט יותר. אנושי מספיק לטעמך. אני יכול להמשיך לחיות לפי החוקים והחוטים שאתה קושר סביבי על החובה לאהוב, להרגיש ולהיות נאהב. אבל אני מניח שאף בובת חרסינה לא קיימת לנצח. אני יודע שעכשיו אכזבתי אותך יותר מתמיד. אני מצטער. אבל לא מספיק כדי לחזור בעצמי. אני יודע שאני מסוגל ליותר. לפעמים אני מופתע מהיכולת שלי להיות יותר. מלא יותר. שלם יותר. חזק יותר מעצמי. אני צורח את כולי אל השקט שאתה משליט מסביבי. ולפעמים אני נבהל כשההד יותר חזק מהצעקה. אולי מקום אחר, בו החוקים שלך הם מציאות אבסורדית אני יוכל להגשים את מה את מה שאתה מגנה ,שאסור. אני לא חייב ללכת רחוק. אני רק לא רוצה להרגיש את מבטך נעוץ בעורפי כשאתה חושב על הצעד הבא שאעשה כדי לעצור אותי מראש. אני חיי את היעוד שלי כבדרך אגב. כתוכנית גיבוי. אתה מכתיב לי את המטרה שלך. לא את שלי. אתה רואה את האנשים בשלל גוונים של אפור. אני לא כמוך. מסביבי הכול לבן או שחור. או שאתה איתי או שאתה נגדי. אני לא כמוך. ראיתי מעט מאוד אנשים בעולם שהם כמוני ולא כמוך. אתה משקר לי, ולעצמך. אני יודע שאתה מצפה שאכיר לך תודה. אז. עכשיו. ותמיד. אבל אני לא חייב לך כלום. לא יותר משחתול חייב לאדם שנתן לו חתיכת דג. אני לא מצפה שתשלם על כול מה שעשית לי. אני מניח שקצת קשה לשלם על הצלקת שהשארתה עלי לנצח. אני לא רוצה שתלך ותעזוב את כול היקר לך כדי לכפר על משהו שאתה חושב שעשייתה לטובתי. אני רוצה שתיתן לי ללכת. ולא תסרוט אותי כשאנסה לעזוב. אני יכול להיות הכול. אבל אני לא יכול להיות מי שאתה רוצה שאהיה.
הי מה קורה אנשים? אני כבר הרבה זמן מחפשת פורום לכתיבה...אני וחברותיי כותבות הרבה יחד ולבד ואני מבקשת ניתוח\תגובות על השיר הבא: (של החברה שלי...) אני רוצה ללכת. אני לא שייך לשם. לא יותר משחתול שייך לרחוב, או לבית מסוים. לא איכפת לי. אני מצטער ששיקרתי במשך כול כך הרבה זמן. כשאמרתי "אני אוהב אותך" בלי להתכוון לאף הברה. אני מניח שזה בגלל מה שצפייתה ממני לומר.ולא רציתי לפגוע בך.חשבתי שאני זקוק לך. אני ריק יותר מתמיד עכשיו. חלול. הרגשות שאמרת לי שחייבים להיות שם ,שכאלו הם האנשים באמת. נמסו. הרגשתי כמו זיוף שהרכבתה רק כדי שאהיה פשוט יותר. אנושי מספיק לטעמך. אני יכול להמשיך לחיות לפי החוקים והחוטים שאתה קושר סביבי על החובה לאהוב, להרגיש ולהיות נאהב. אבל אני מניח שאף בובת חרסינה לא קיימת לנצח. אני יודע שעכשיו אכזבתי אותך יותר מתמיד. אני מצטער. אבל לא מספיק כדי לחזור בעצמי. אני יודע שאני מסוגל ליותר. לפעמים אני מופתע מהיכולת שלי להיות יותר. מלא יותר. שלם יותר. חזק יותר מעצמי. אני צורח את כולי אל השקט שאתה משליט מסביבי. ולפעמים אני נבהל כשההד יותר חזק מהצעקה. אולי מקום אחר, בו החוקים שלך הם מציאות אבסורדית אני יוכל להגשים את מה את מה שאתה מגנה ,שאסור. אני לא חייב ללכת רחוק. אני רק לא רוצה להרגיש את מבטך נעוץ בעורפי כשאתה חושב על הצעד הבא שאעשה כדי לעצור אותי מראש. אני חיי את היעוד שלי כבדרך אגב. כתוכנית גיבוי. אתה מכתיב לי את המטרה שלך. לא את שלי. אתה רואה את האנשים בשלל גוונים של אפור. אני לא כמוך. מסביבי הכול לבן או שחור. או שאתה איתי או שאתה נגדי. אני לא כמוך. ראיתי מעט מאוד אנשים בעולם שהם כמוני ולא כמוך. אתה משקר לי, ולעצמך. אני יודע שאתה מצפה שאכיר לך תודה. אז. עכשיו. ותמיד. אבל אני לא חייב לך כלום. לא יותר משחתול חייב לאדם שנתן לו חתיכת דג. אני לא מצפה שתשלם על כול מה שעשית לי. אני מניח שקצת קשה לשלם על הצלקת שהשארתה עלי לנצח. אני לא רוצה שתלך ותעזוב את כול היקר לך כדי לכפר על משהו שאתה חושב שעשייתה לטובתי. אני רוצה שתיתן לי ללכת. ולא תסרוט אותי כשאנסה לעזוב. אני יכול להיות הכול. אבל אני לא יכול להיות מי שאתה רוצה שאהיה.