חדשה
הגעתי לפורום דרך מישהי מקסימה שקוראת לעצמה "אמא של שירה היחידה"... ו,אמממ.. אני מאוד אוהבת לכתוב, אז חשבתי, למה לא?
אז הנה אחת היצירות האחרונות שלי- כרית עליזה ופרחונית רטובה מדמעות כמו כל לילה. גם ליצור הכי מגוחך יש רגשות. תהי חרשת למילמולים ולחישות אך אל תאטמי אוזנייך כשתשמעי צרחות... אני די מציאותית אבל כל השקרנים מביטים בי ומגמגמים, פסימיות. אם לא תנטוש את העבר יהיה לך עתיד רדוף. דמעות ממוחזרות שורפות את התקווה מאחורי המסכה הצבעונית מסתתר גוף חיוור שפתיים נשוכות וכאב חנוק. ואין שנאה של סתם, באמת. פתאום אתה הצל של עצמך. ופתאום כאב שחותך כמו תער זה שיגרה. איך שמדובר בי כל החושים קהים. כשאני מביטה חזק וצורחת מהמבט ומצמיחה ענפים ששורטים עמוק בפנים... ומחייכת חיוך כל כך מלאכותי אז כולם שקטים. הלב שלי הוא תיבה בוערת ובפנים יש המון פרפרים מתים. וככה, עם כל נשימה אני נחלשת.
הגעתי לפורום דרך מישהי מקסימה שקוראת לעצמה "אמא של שירה היחידה"... ו,אמממ.. אני מאוד אוהבת לכתוב, אז חשבתי, למה לא?
אז הנה אחת היצירות האחרונות שלי- כרית עליזה ופרחונית רטובה מדמעות כמו כל לילה. גם ליצור הכי מגוחך יש רגשות. תהי חרשת למילמולים ולחישות אך אל תאטמי אוזנייך כשתשמעי צרחות... אני די מציאותית אבל כל השקרנים מביטים בי ומגמגמים, פסימיות. אם לא תנטוש את העבר יהיה לך עתיד רדוף. דמעות ממוחזרות שורפות את התקווה מאחורי המסכה הצבעונית מסתתר גוף חיוור שפתיים נשוכות וכאב חנוק. ואין שנאה של סתם, באמת. פתאום אתה הצל של עצמך. ופתאום כאב שחותך כמו תער זה שיגרה. איך שמדובר בי כל החושים קהים. כשאני מביטה חזק וצורחת מהמבט ומצמיחה ענפים ששורטים עמוק בפנים... ומחייכת חיוך כל כך מלאכותי אז כולם שקטים. הלב שלי הוא תיבה בוערת ובפנים יש המון פרפרים מתים. וככה, עם כל נשימה אני נחלשת.