באדיבות: קריאת חובה -ספרות ילדים מומלצת, פרופ' שי רודין
זה סיפור שמתחיל בסיפור.
גילי (גיבור "גילי והשונית הכחולה" שכתבה איריס ארגמן) ואביו יושבים על גבעה שצופה לים. האב מספר לגילי על השונית הכחולה שחבויה במצולות הים. סיפורו של האב על נפלאות השונית – אוניות טרופות, מערות חשוכות, קונכייה ובה פנינים – מיד מתגבשים בתודעתו של גילי לעולם קסום ונסתר. אביו אמנם מבטיח שגילי יגיע לשונית כשיהיה גדול, אולם גילי נחוש שלא לתת לגילו להפוך למכשלה בדרך. לאט לאט יוצר גילי בחדרו שונית כחולה משלו. הוא לוקח מהים אצות, כדור ממצוף ובקבוק פלסטיק. אלו נתפסים בדמיונו כביצה של צב ים ולוויתן, וכך בהדרגה חדרו הופך לשונית ים. גם את גליה, בת הים, גילי מוצא ולוקח לסיור בעולם ה"אמיתי", משנה את מערך הכוחות בין ילדים למבוגרים והופך לילד שמדריך ישות אחרת ומלמד אותה את קסמי העולם. כשהוריו תמהים על חוסר הסדר שבחדרו הוא מסביר להם שזה לא החדר שלו כלל, אלא השונית הכחולה.
קסמו של הספר נעוץ באופן שבו הוא משלב בין ראייתם של מבוגרים ובין ראייתם של ילדים. מרגע ששמע על השונית הכחולה, גילי מדמיין שהיא קיימת ואינה רק סיפור. המבוגרים רואים חרוזים ושבר מצוף, אולם גילי רואה פנינים וביצת צב ים. וגם מה שיכול להצטייר כבובה שנשכחה, הופך לבת ים שמנהלת דיאלוג עם גילי, דיאלוג שרק הוא יכול לשמוע. הסיפור למעשה מתווך למבוגרים את המתחולל בתודעתו של ילד, ולילדים, את הפער בין עולמם רווי הדמיון והאמונה, ובין עולם המבוגרים, שכבר אינם מסוגלים לראות את הנסתר מהעין ונדרשים לילדים שיפעילו עבורם את הדמיון.
איוריו של מורן ברק משלבים בתחכום בין המידע ה"ריאליסטי" ובין האופן שבו גילי חווה את העולם; בין דמיונו של גילי שחש שהוא חי בתוך שונית כחולה, ובין הממשות – הגיגית מלאת המים שהוא העמיד בחדרו כדי ליצור את עולם המים. האיורים אינם משרטטים עולם בינארי אלא מבהירים, כי גם גילי מודע לאופן שבו הוא משלב בין ממשות לדמיון. במיוחד מעניינת הבחירה לאייר את בובת בת הים כמעין בובת סמרטוטים וכך נוצר עימות בין הדימוי הסטריאוטיפי של בנות הים, בחסות דיסני, ובין האיור של בובת החוטים שבדמיונו של גילי הופכת לבת ים מדברת. וכאן לפנינו רפרור לסיפורו הידוע של אנדרסן, שבו בת הים מוצאת בית בחדרו של גילי, להבדיל מסופה המר ביצירה המקורית, במסגרתה היא צופה אל ארמון הנסיך ומתמוססת. האפיזודה כולה היא שיר הלל לנדיבות הילדית – ליכולת לראות את האחר ואת צרכיו מבלי לקבל הטפות חיצוניות. מי שמלמד את העולם להבחין ולהקשיב למילותיו של האחר – אלו הילדים, שאוזנם כרויה ומבטם עמוק.
אולם לא רק הבדלי הראייה עולים מתוך הסיפור. ברובד הפסיכולוגי, ארגמן מתעמתת עם המימרה – "כשתגדל תבין" שהיא חלק מיומו של כל ילד באשר הוא. גילי תר אחר עולם נסתר שאינו עולמם של ילדים – עולם המצוי מתחת למים, והוא נחוש לחקור אותו, ללמוד אותו ואף לקחת בו חלק. אין הוא מוכן לאייש עמדה פסיבית של המתנה לבגרות, והסיפור כולו מתאר את מאמציו לפרש את סיפורו של האב. ניתן לראות בכך היפוך למיתוס איקרוס ודדלוס. לא עוד אב-מתווך ובן שנכשל במלאכת הבנת העולם, וטובע במימי הים, אלא להפך – הבן יוזם ומתוודע לקסמי העולם והים, ואילו אביו, מלווה אותו, ואף מודה בפה מלא – "אני לא רואה כלום", ושומע מגילי ש"לא כולם יכולים לראות אותה", משמע – גילי ימשיך לתווך לאביו את הנסתר ממנו.
וכאן אנו מגיעים לחלק היפה ביותר של הסיפור. טיול שבמהלכו סיפר האב לגילי סיפור, משנה את כל יומו של גילי, סוחף אותו, תרתי משמע, לדמיין ולשחק. מכאן, כי האב הוא זה שמזין את עולמו התודעתי של הילד, הוא שמאפשר לו לחלום ולדמיין. ובנוסף – ההורים אינם מפריעים לגילי ליצור את עולמו הימי בשם סדר או ארגון מסוים. וזוהי כמובן מטאפורה לסיפורה של הורות, המאפשרת לילד לצמוח לפי דרכו, לעומקים בלי ידועים.
ספרות הילדים הישראלית היא במידה רבה ספרות של חברים וחבורות. אם בספרה "הכובע של אמיליה", ארגמן הציגה ילדה ששואפת לקשר עם העולם החיצוני ופותחת חנות כובעים כדי ליצור קשר זה, הרי שכאן לפנינו שיר הלל לדמיון ולעצמאות של ילדים. לא כל משחק מצריך דיאלוג עם ילדים אחרים. שקט, הסתגרות, המצאת משחק – מפתחים ילדים, לא פחות ממשחק משותף עם חברים ועם צעצועים. אז תנו לילדים לדמיין, וגם אם יש בלאגן בחדר, אל תדאגו. בכוחם של החרוזים שעל הרצפה, להפוך לפנינים.
גילי והשונית הכחולה. כתבה: איריס ארגמן. אייר: מורן ברק. הוצאת מטר.
מיועד לגילי 6-4.
