לנדב נמאס לגמרי ממלון נוף לחוף. הוא והמשפחה שלו מתארחים שם כבר הרבה זמן, ולא ברור מתי ישובו הביתה. הוא מחליט להקים את הבלשייה. כל מי שרוצה מוזמן לפנות, ונדב הבלש יפתור כל בעיה – והוא מצליח, יש לו יכולת מיוחדת לשים לב לדברים שאחרים מפספסים.
אבל לא את הכול הוא יכול לפתור לבד. התעלומות הולכות ונעשות מסובכות: הטעם של האוכל משתנה, האיש עם הצמה נכנס למעלית ולא יוצא ממנה שעות, שד נכנס בגוף של נער ומסרב לצאת ממנו, ואפילו מנהל המלון זקוק לעזרה דחופה בעניין מסתורי.
נדב מצרף לבלשייה את עלמה, שיודעת לדבר עם כולם; את מיקה, שמבינה במפלצות ובערפדים; ואת ניתאי, שעוד מחפש במה הוא טוב. יחד הם יגלו שרק הם, ודווקא הם, יכולים להציל את המלון ואת עצמם.
אמיר חרש פרסם עד כה שני ספרי פרוזה למבוגרים. ספרו לנוער אימה בראשון מערב ראה אור בהוצאת עם עובד וזכה לשבחים. בספר הראשון בסדרה הבלשייה הוא מציג חבורת בלשים שמתמודדת בהומור, בחוכמה ובאומץ עם המסתורין של חיים במלון מפונים.
תעלומת האיש שנכנס לחדר
.......................
נדב ישב לבד בלובי של מלון "נוף לחוף" ושתה שוקו חם עם קצפת. המשפחה שלו מתארחת כבר הרבה שבועות במלון הזה, ונמאס לו לגמרי. נמאס מהבריכה, נמאס מהמשחקייה, נמאס מהמסעדה ונמאס מהספרייה ונמאס גם מההופעות ומההפעלות. די, נמאס. אם הוא יראה עוד ליצן אחד או עוד "אמן חושים" אחד, הוא יצרח. לא הייתה ברירה אלא לעשות משהו בעצמו, ומה שהוא החליט לעשות זה להיות בלש. הוא לקח דף מפינת היצירה וצייר עליו מקטרת, שזה הסמל הבין־לאומי של הבלשים. מעל המקטרת הוא כתב באותיות דפוס יפות:
״כאן הבלשיה — נדב הבלש פוטר כל באיה", וגם כשאמא אמרה לו שהוא כתב את זה בשגיאות כתיב, הוא החליט להשאיר את זה ככה. דווקא. שיהיה יותר אמיתי. הוא מצא את הפינה הכי אפלולית בלובי של המלון וקבע שם את המשרד של הבלשייה. הוא הדביק את השלט לשולחן בסלוטייפ, שתה כוס אחרי כוס של שוקו חם עם קצפת וחיכה ללקוחות. אף אחד לא בא. נדב הסתכל בשעון שיש לו על היד. עברה דקה ועוד דקה, ואף אחד לא בא. ובדיוק כשהוא כבר התחיל להתייאש, הגיעה הלקוחה הראשונה.
"שלום, אתה הבלש?" שאלה אותו ילדה עם תלתלים קצרים וסווטשירט סגול בהיר עם ציור של קיפוד וכיס גדול מקדימה. גם היא התארחה במלון, היא והמשפחה שלה. הוא ראה אותה המון פעמים בשבועות האחרונים. הם אף פעם לא דיברו, אבל נדב ידע שהיא גרה בחדר 512. הוא ידע דברים כאלה, הוא שם לב לפרטים. הוא שם לב, למשל, שעל הגרביים שלה מצוירים משולשים של פיצה, ושהיא כמעט תמיד לובשת את הסווטשירט עם הקיפוד. הוא שם לב גם שיש לה הרבה מאוד חברים, גם בנות וגם בנים, גם בגיל שלה וגם מבוגרים ממנה, ושהיא רוב הזמן מחייכת. אבל עכשיו לא, עכשיו היא נראתה מודאגת, מאוד.
"כן, אני הבלש." הוא ענה בקול מקצועי, "מי את ומה התעלומה שלך?"
"קוראים לי עלמה," היא אמרה, והשפתיים שלה רעדו כמו לפני בכי, "ומישהו... מישהו... מישהו זר נכנס לנו לחדר ו..." היא לא הצליחה לדבר יותר. היא הייתה צריכה את כל הכוח שיש לה כדי לעצור את הדמעות.
לנדב נמאס לגמרי ממלון נוף לחוף. הוא והמשפחה שלו מתארחים שם כבר הרבה זמן, ולא ברור מתי ישובו הביתה. הוא מחליט להקים את הבלשייה. כל מי שרוצה מוזמן לפנות, ונדב הבל
הבחירה למקם ספר ילדים בלשי במלון מפונים אמיצה וראויה להערכה
לא כל התעלומות בספרו של אמיר חרש מותחות ואפקטיביות, אבל יש משהו חינני וחיוני מאוד בהצגת תגובה אקטיבית לנסיבות שבמהותן הן פאסיביות
איור של הילה נועם מתוך הספר. כניסה לשדה מוקשים
שני הררי
18 בדצמבר 2024
החל בשבוע הראשון למלחמה ובמשך חודשים ארוכים נדדו אמיר חרש ומכונת הכתיבה שלו ממלון מפונים אחד למשנהו. חרש שוחח גם עם מבוגרים אבל בעיקר עם ילדים, ששיתפו אותו במחשבות, תחושות, חוויות וסיפורים אישיים. "מתוך המפגשים האלה, מתוך ההתבוננות על השגרה המשונה של חיי המפונים, שיטוטים במסדרונות ארוכים מדי, מעליות קלסטרופוביות וחדרי אוכל רועשים, מתוך האבסורד והאימה והשעמום והגעגוע לבית, נולדו 'תעלומות מלון נוף לחוף'", כותב חרש באתר האינטרנט שלו.
על אף שמו המלבב, ולמרות שבעונות אחרות ובזמנים אחרים הוא אולי לוקיישן מצוין לחופשת בטן־גב, כשהוא משמש כפתרון מגורים ארעי למשפחות מפונים — המלון הוא חתיכת מקום מבאס. איזה נוף ואיזה חוף. זה, על כל פנים, הרושם המתקבל כבר בתחילת הספר, שהכיתוב "הבלשייה" המתנוסס על כריכתו מעיד על הז'אנר שאליו הוא משתייך.
הבלש הוא נדב, ילד השוהה במלון, לא מתוך בחירה ולא למטרות נופש. נהוג לקרוא לזה "מפונה"; סימפתי פחות ומדויק יותר לקרוא לזה "פליט". מה ידוע לנו על נדב? הוא קורא וכותב שוטף, אך פה ושם מתפלקת לו שגיאת כתיב. את האוכל שלו הוא מעדיף פשוט ובסיסי. הוא מתארח במלון "כבר הרבה שבועות" עם משפחתו, שכוללת את אחיו הקטן, את אמו ואת "החבר המעצבן שלה". את אביו, ש"עושה בעבודה משהו סודי מאוד", הוא לא ראה "בערך מאז שהתחילה המלחמה". בשכונה שממנה פונה למלון "היו רק בתים נמוכים עם גג משולש ומסביב הרבה שדות פתוחים". וכמו אודי "ג'ינג'י" שחר של גלילה רון־פדר, מנהיג חבורה כריזמטי אך תלמיד כושל, כמו המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון הנוטה לרגזנות ולגרגרנות, כמו פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר שבלי הוויסקי לא זז — גם לנדב יש נקודת תורפה מובהקת: הוא סובל מחרדת מעליות.
הספר נפתח בשלב שבו, חרף המבול הבלתי פוסק של מופעי התנדבות, השהות המתמשכת בנוף לחוף כבר יוצאת לנדב מכל החורים. "אם הוא יראה עוד ליצן אחד או עוד 'אמן חושים' אחד, הוא יצרח. לא היתה לו ברירה אלא לעשות משהו בעצמו, ומה שהוא החליט לעשות זה להיות בלש". הוא מכין שלט — "כאן הבלשייה — נדב הבלש פוטר כל באיה" — קובע את משרדו בפינה מרוחקת של הלובי, וממתין לקליינטים. בואו נאמר שהתנפלות אין שם. ואז, רגע לפני שנדב מתייאש, מגיעה ילדה בשם עלמה ומציגה בפניו תעלומה הזקוקה לפתרון: אדם זר נכנס לחדר שבו היא גרה עם משפחתה. נדב מאזין ברוב קשב, שואל כמה שאלות, אוסף פרטי מידע התחלתיים ויוצא לחקור מיהו אותו זר ומה פשר כניסתו לחדרה של עלמה, שגם לוקחת חלק פעיל בחקירה, ו"פתאום המלון כבר לא היה משעמם כל כך, הוא היה מקום מלא קולות וצלילים, מקום להרפתקה".
מכאן ואילך נדב ועלמה הופכים לצוות בלשים. בהמשך מצטרפת אליהם מיקה, ומאוחר יותר גם ניתאי, המתקרב לחבורה במהלך חקירת תעלוליו של אחיו הבכור, בריון טיפוסי בגיל ההתבגרות. מאחר שגזרת הפעילות מוגדרת מראש ומוגבלת, והחבר'ה בכל זאת נחושים למלא את היומן במשימות בילוש ואת ימיהם בעניין — הם מחפשים לעצמם מושאי חקירה ברחבי המלון, שלא לומר חושדים בכל דבר שזז.
איור של הילה נועם מתוך הספר
התנאים הא־נורמליים שבהם פועלת חבורת הבלשים מהווים כר שאין פורה ממנו למגוון התנהגויות תמוהות ותופעות משונות, ומלון נוף לחוף, על 20 קומותיו, עובדיו ואורחיו, אכן מספק להם תעלומות בשפע: ציוד שנגנב ממחסן המלון, ברווזון גומי בעל ערך רגשי שנשכח במעלית ונעלם כלא היה, נער ששד גס רוח התנחל בגופו, שטיח מסדרון שהוכתם בשביל טיפות דם, ועוד כהנה וכהנה פרשיות שמציתות את דמיונם של בני החבורה.
בשונה מהשביעייה הסודית של איניד בלייטון, למשל, שישיבותיה נערכו בצריף קטן, אי שם באנגליה הכפרית והפסטורלית, והוגשו בהן לימונדה טרייה ועוגיות תוצרת בית — פה זה מה־זה לא אירופה. מפגשי הבלשייה מתקיימים בחדר מדרגות מאובק או לחלופין סביב שולחן בחדר האוכל ההומה של המלון, מול צלחות שניצלונים ומקרוני ברוטב אדום. בדומה לשביעייה הסודית, גם חקירות הבלשייה עוסקות ברובן בעניינים של מבוגרים, תוך ניסיון לפענח את מניעיהם. נדב דוגל באיסוף ראיות יסודי ובשימוש בהיגיון; מיקה, לעומת זאת, מפרשת את העולם באמצעות ספרים כמו "ציד ערפדים למתחילים" ו"ספר המפלצות השלם"; ועלמה, לקראת סוף הסיפור השמיני מתוך תשעה, מסבירה לניתאי מהן "שתי הסיבות הכי חשובות שבגללן אנשים עושים פשעים": כסף ואהבה.
במציאות הבלתי נסבלת של פוסט־פוסט 7 באוקטובר, כשהמלחמה עדיין נמשכת, ראש הממשלה עדיין מכהן והחטופים עדיין חטופים, עצם הבחירה בהשלכותיו של אותו יום ובמגזר חסר התקדים והאונים שנוצר בעקבותיו כרקע לספר ילדים ונוער, כמוה ככניסה לשדה מוקשים. איפה שלא תניח רגל, אתה עלול לדרוך על טריגר, לאן שלא תפנה אתה עלול למצוא את עצמך מואשם בחוסר רגישות, או חלילה בפגיעה במורל הלאומי. במובן הזה, חרש מפגין כאן אומץ, והוא ראוי למלוא ההערכה. בנוסף, יש משהו חינני וחיוני מאוד בהצגת תגובה אקטיבית לנסיבות שבמהותן הן פאסיביות. לא שחרש מנסה לייפות את התמונה, אבל הוא כן מציע אלטרנטיבה, אולי אפילו שיעור חשוב שנכון לחיים בכלל.
ועם זאת, מתוקף הז'אנר ולפני הכל, "תעלומות מלון נוף לחוף" אמור לספק לקוראיו הצעירים עלילות מותחות והתרות אלגנטיות ואפקטיביות; את אותה תחושת א־הא! נפלאה המתעוררת בסיומם של סיפורי בלש מוצלחים. האם הוא מצליח לעשות זאת? ובכן, ככה ככה. פתרון "תעלומת הברווזי של ברווזי", למשל, עובר דרך שרשרת היקשים מרשימים. "תעלומת הסבוטז'ה" בהחלט מותח, הרפתקני ובעל סיום מפתיע, שמדגים את אחד המאפיינים המעניינים ביותר של דמות הבלש — חיבוטים מוסריים. לקוראי הסיפור "תעלומת הטעם האבוד", לעומת זאת, מצפה פתרון מאכזב. ב"תעלומת טיפת הדם" מהלך חקירה מסורבל כמעט משכיח את המתח ההתחלתי. "תעלומת גולגולת התיש והמלאך בעל שש הכנפיים" דווקא נפתח טוב, עם היתקלות מקרית בפתק מאויר בשירותים הציבוריים, אבל ככל שמועמסים עליה עוד ועוד סמלים וצפנים מעולם השדים, כולל טקס שמאני, היא הופכת מייגעת ומאבדת מאמינותה. ובכלל, נוכחותם הדומיננטית ברבים מהסיפורים של רוחות, שדים וערפדים — שכיכבו גם בספרו הקודם של חרש לילדים, "אימה בראשון מערב" — עלולה להעיק על מי שאינו פריק של הז'אנר.
זמן מה לאחר שקריירת הבלש של נדב צוברת תאוצה ומאחוריו כבר שלוש תעלומות פתורות, באחד הלילות, כשהוא שוכב במיטה ובחדר השני דולקת הטלוויזיה, מתבררת אוזלת ידו המקצועית: "מלחמה זה דבר מפחיד, מפחיד ומעליב. הוא לא הבין למה אנשים ממקום אחר מעבר לגבול, אנשים שהוא בכלל לא מכיר, והם גם לא מכירים אותו, רוצים לעשות לו משהו רע". יש דברים שגם בלש, חריף וחד ככל שיהיה, לעולם לא יצליח לתפוש.
