כדי ליצור משולש צריך שלוש נקודות. זה ברור. זה נורמלי. אבל דווקא בימים האלה, כשניסים משתנה מילד לגבר, נראה שכל המשולשים מתעקשים להפוך לנקודות ולהמשיך בלעדיו. קודם כל המשולש של אמא, אבא, ילד. ואחריו המשולש עומר, רן וניסים, שהיה תמיד היה קצת עקום אבל בכל זאת מחובר.
כשניסים משוטט ברחובות השכונה ועל קו החוף הוא מרגיש יותר ויותר כמו נקודה שלא זוכרת לאיזו צורה היא שייכת. אולי דווקא בגלל זה הוא פתאום מתחיל לראות דברים שלא ראה לפני כן מעולם: את הציורים של אליס, את החיוך של גליה ואת המילים הזוהרות על הקירות.
מישהו קורא לעזרה מבעד לשירי גרפיטי שמתגלים בשכונה, ומיום ליום הקריאה הופכת לזעקה. אבל מה ניסים קשור? מה הוא בכלל מבין במילים ואיך הוא יכול להציל מישהו אם הוא בקושי יכול להציל את עצמו?
אביחי נזרי גדל ב"חיפה של מטה". בעזרת מלגת לימודים שקיבל בעקבות שירות קרבי בצה"ל, למד תואר בתקשורת חזותית בבצלאל. היום הוא מעצב, יוצר רשת, כותב לקומיקאים המובילים בישראל ול"ארץ נהדרת". פרסם שני ספרי שירה לילדים וזכה בפרס משרד התרבות על שם דבורה עומר.
1
ידיים שחורות
חשבתי לרגע לצאת ולהתחנן על חיי, אבל נאחזתי בסיכוי שהוא פשוט יסתובב וילך משם. ארבע שניות אחר כך הוא נכנס לחצר של הסוּפר מתנשף ועצבני. נשבע שיכולתי לשמוע את הנשימות שלו, את הפה נוטף ריר מרוב עצבים. נדחקתי עמוק לתוך קרטונייה בחלק האחורי והמטונף של הסופר. לא ידעתי מה יקרה לי אם הוא יתפוס אותי, רק היה לי ברור שזה יכאב. הכי זכרתי את הידיים שלו שהיו שחורות מרוב עיתונים. עכשיו כששמעתי את הנשימות הכועסות שלו בכלל נדפקתי מזה. איזה טמבל אני שברחתי דווקא לפה, סגרתי על עצמי. ניסיתי לעשות עוד צעד אחורה ופנימה לתוך הקרטונייה, אבל כבר לא היה לאן. ריח מסריח של יוגורטים חמוצים וירקות רקובים מילא לי את האף, רציתי להקיא מרוב סירחון או מרוב פחד או מרוב סירחון ופחד. נהג משאית שראה אותי בורח ואת ההוא עם האוברול שרץ אחריי, סימן לו עם הראש בעדינות שאני נמצא מאחוריו. בן של אלף זונות, מה אני לא רואה אותך? הידיים השחורות הסתובב אליי, נזכרתי בימים שהייתי משחק מחבואים עם אבא שלי ואיך הייתי נבהל כשהוא היה מוצא אותי, רק שהפעם לא חיכו לי דגדוגים. גוננתי על הפנים עם הידיים וניסיתי להתגונן גם עם מילים: ״לא עשיתי כלום, עזוב אותי, זה לא אני, מה עשיתי?״ הוא נצמד אליי וניסיתי לנחש למה לצפות, מה זוג הידיים השחורות עומדות לעשות לי, אגרוף לראש? אולי חניקה שתשאיר לי סימנים שחורים על הצוואר, יכול להיות שהידיים יוותרו על התענוג וייתנו לרגליים לבעוט בי. עוד לא סיימתי לסרוק את כל התרחישים האפשריים ונחתה עליי מכה שבחיים לא הייתי חושב שאקבל. לא משנה כמה דמיינתי את עצמי בסיטואציות שאני הולך מכות. דמיינתי סטירות לפנים, בעיטות לצלעות כשאני שוכב מקופל על הרצפה, אגרופים לראש. אבל נגיחה מעולם לא דמיינתי. האיש הגדול הזה פשוט נגח לי בראש כמו יצור מסריח בלי ידיים ורגליים. השיניים שלי התנגשו אחת בשנייה, הלשון שלי, שמשום מה השתרבבה לשם, נחתכה. הרגשתי את הגולגולת שלי. לא יודע אם אי־פעם כאבה לי הגולגולת, ככה בטוח לא. חיכיתי לעוד מכות, חיכיתי למכות הצפויות, לאיזו כאפה לאוזן, אבל שום דבר לא בא. אפילו שאף פעם לא הייתי בבית דפוס של עיתונים ידעתי שככה המסריח הזה הֵריח. ״ילד חרא!״ הוא צעק וירק לי בכיוון הפנים וזה פגע לי בידיים. עמדתי עוד כמה שניות עם כפות ידיים על הפנים, מי יודע, אולי הוא מחכה שאני אוריד אותן כדי לתת לי אחת. רק כשהייתי בטוח שהוא סיים איתי, הורדתי את הידיים לאט. הוא כבר לא היה שם. הייתה לו כמות רוק כאילו מהלילה הוא מושך ליחה בדיוק לרגע ביום שהוא יתקל בילד חרא. אפילו לא ראיתי את הפנים הצועקים שלו. ניגבתי את הרוק המסריח שלו על הקרטונים, בלי להסתכל מה יצא לו שם. איזה מזל היה לי. הראש לא יותר מדי כאב מהנגיחה, רק הלשון דיממה קצת. חזרתי הביתה רועד מאדרנלין. לא משנה כמה גרוע מה שהולך לקרות, לפחד ממה שהולך לבוא תמיד יהיה יותר גרוע. הגולגולת הפסיקה לכאוב לי, היריקה המשיכה. רן ועומר לא נראו באופק. אפילו לא הסתובבו לבדוק מה קורה איתי, המפקירים. בטח כבר הגיעו הביתה הזונות. איך? איך תמיד רן מעלה את הרעיונות המטומטמים האלה שמצחיקים רק אותו, ואני תמיד זה שנדפק?
להמשך קריאה
כדי ליצור משולש צריך שלוש נקודות. זה ברור. זה נורמלי. אבל דווקא בימים האלה, כשניסים משתנה מילד לגבר, נראה שכל המשולשים מתעקשים להפוך לנקודות ולהמשיך בלעדיו. קוד
סטופ כדור הארץ! יש לי הודעה: נמצא הספר הנפלא ביותר בעולם לנוער ישראלי. כן, זה שבתמונה. הספר הזה הקטן והצנוע, עם הכריכה הנחבאת אל הכלים (תכף אתייחס אליה), עם שֵׁם שהוא כמו לחישה, הספר הזה הוא יהלום זוהר שאין דברים כאלה. אתם לא מאמינים, ולא תאמינו עד שתקראו אותו, אבל קראתי לא מעט ספרי מקור לנוער, וזה באמת ובתמים הספר הכי מרגש ונהדר ומשגע ונוגע ואמין ועמוק מביניהם שקראתי אי פעם.
*אביחי נזרי כתב סיפור התבגרות חשוף ומחוספס מהסוג שחסר בספרות המקומית
"העיניים מתרגלות לחושך", שבמרכזו נער משכונת בת גלים, מתמודד עם שבריריותם של החיים ועם רעילותם הפוטנציאלית של תאים חברתיים
דוד רפ
את הכותרת היפה "העיניים מתרגלות לחושך" אפשר וצריך לפענח בשני מובנים, המתבררים מהעלילה החשופה, הכמעט ברוטליסטית, בספר הנוער הראשון של אביחי נזרי. המובן האחד הוא האינטואיטיבי. כפי שנדרשת התרגלות של העיניים לחושך, נחוצה היכרות עם הדמויות והרקע כדי להבין את העלילה. מובן אחר, קודר יותר, הוא ההתרגלות החברתית לאפלה, למצבים של ניצול, אלימות ומצוקה.
על העטיפה — שעיצב וצייר נזרי עצמו — מופיע מבנה נטוש ומגודר, כמין ספינה שעלתה ליבשה, סמוך לגלים הלוחכים את החוף. הפרק הפותח את הספר מותח, קצבי ובוטה. נזרי משליך את קוראיו היישר למי העלילה הסוערים, מבלי שיאפשר להם להתרגל לחשיכה. המספר, נער בן 14 וחצי בשם ניסים, מתחבא ממחלק עיתונים בקרטוניה של הסופרמרקט השכונתי. כשהוא מתגלה הוא חוטף נגיחה כואבת לפרצוף. לפי עדותו, ל"ידיים שחורות" — כך הוא מכנה את מחלק העיתונים — היתה סיבה טובה לתקוף, לאחר שהוא וחבריו השליכו את העיתונים שלו לכביש. כשהוא מדמם ובודד מתעוררים אצל ניסים ספקות בנוגע לקשר עם "החבר הכי טוב שלו", רן, שיזם את הרעיון וברח.
"העיניים מתרגלות לחושך" הוא כתב אשמה נגד קבוצות לא מתפקדות. יש בו התמודדות עם שבריריותם של החיים ועם רעילותם הפוטנציאלית של תאים חברתיים. נזרי ממוקד במשולשים כצורה גיאומטרית־סוציאלית, אבל ברור שכל תא משפחתי וקבוצת חברים עלולים להתברר כמבנים חברתיים כושלים.
במהלך הסיפור עוקב ניסים אחר כתובות גרפיטי המופיעות באזור מגוריו. מישהו זועק באמצעותן לעזרה והוא מנסה להבין מה מתרחש בשכונה. שפרה הורן מתארת בספרה "חוויה ניו־זילנדית" (עם עובד, 2008) שלט שנקבע במזבלה עירונית באחת הערים בניו זילנד, עם הקדשה לשחקן הבריטי ג'ון קליז, שהשמיץ את העיר. "כאן שמחים למחזר כל מיני זבלים", נכתב על השלט. יש לקוות שבשכונת בת גלים בחיפה יהיו סלחנים יותר כלפי נזרי, חיפאי במקור, שבחר למקם את עלילת ספרו בשכונה, שגיבור הרומן משמיץ ללא עכבות. שכונת בת גלים מוצגת כאחת המשעממות בעולם, "שטח הפקר בתוך חיפה", בין הים למסילת הרכבת, טריטוריה מחלידה וחומה שחוף הים שלה מלא אנשים "שהם עוד רגע פג תוקף", ושמי הים שלה מלאים באצות ירוקות־חומות כמו "משהו שהים שלשל".
השפה הוולגרית אינה מקרית. היא מאפשרת לניסים, נער בגיל ההתבגרות שחש עזוב ונטוש, לתאר את העולם מבעד לעיניו, ללא פילטרים. בת גלים שהוא רואה מלאת פגמים ומעוררת פיהוק, אבל מתפקדת גם כסביבה ביתית. אנשיה, אותם הוא מכנה "שבט מוזר", מקיימים ריטואלים מוכרים. והנה, דווקא במקום הלא מיוחד הזה מתרחשים שני אירועי אקלים נדירים וסימבוליים. האחד הוא שפל קיצוני בגובה פני הים, שאירע בילדותו של ניסים. השני הוא גאות — הרסנית אך גם מחדשת — המתחוללת בבגרותו.
לטוטאליות בתיאוריו של המספר יש יתרונות וגם חסרונות. הכנות שבה מגולל הנער הישראלי את קורותיו במשפחה מתפרקת — ולנוכח אתגרי ההתבגרות האופייניים לבני גילו — מייצרת קול אותנטי מאוד. מהצד האחר, קשה לעיתים להפריד בין אמוציות, עובדות ופרשנויות, בנרטיב שמביא המספר.
אביו של ניסים, שעזב את הבית ועבר להולנד, שם הקים משפחה חדשה, מצטייר כדמות שלא קל ללמד עליה זכות. "אז מה? יש לו עוד ילד, זה לא סיבה לשכוח את הבן שלו, חתיכת חרא", קובע נער בשם נדב סרוסי, המבוגר מניסים רק בשנה אחת, אבל מהלך עליו אימים וקסם. הוא צודק. לכל אורך הספר מדגים האב מהו הורה מזניח, פוגעני ומאכזב.
דמותה של האם מוצגת באור פחות חד משמעי, בהתאם לרגשות המשתנים של ניסים כלפיה. תחילה טוען הנער כי ברור ש"היא תמיד תהיה שם" בשבילו, אך עד מהרה מתחלף הביטחון בחשש שמא היא מיצתה את העניין באימהות. חוסר התפקוד של האם, התקפי הזעם שלה כשניסים מסתבך בבית הספר (במקרים הבודדים שבהם היא מודעת לכך), ו"הרפתקאותיה הליליות" משרטטים דמות לא מחמיאה. הם אינם משאירים לקוראים הרבה מקום לחמול על האם, שכנראה עוברת בעצמה משברים לא פשוטים. ניסים חש דאגה ואחריות עצומה כלפי אמו, אבל אלה מתערבבות ברגשות של זלזול ושל כעס, אצל ילד שעול החיים מוטל על כתפיו באופן שאינו מותאם לגילו.
הממסד החינוכי זוכה בספר ליחס אמביוולנטי. לצד מורים ואנשי צוות שפותחים לניסים צוהר לידע ולעולמות מסקרנים, הוא סולד ממי שמופקדים על רווחתו, חושד בהם ומסרב לשתף איתם פעולה. בהקשר זה, נדמה שנזרי חס על קוראיו. ה"עבירות" החינוכיות שמיוחסות לניסים, ושבעטיין הוא מוזהר כי יושעה ואולי אף ייאלץ לעבור בית ספר, נוגעות לאיחורים ולאי הכנת מטלות בית. במפגש עם אמו נאמר גם שהשפעתו על התלמידים האחרים שלילית. הגישה הפדגוגית הזו, שיש לקוות כי היא אנכרוניסטית — כמו גם "שעות האפס" שהופסקו בישראל כמעט כליל, ואולי אפילו הניצנים המתקדמים של יחסים בין המינים כבר בכיתה ח' — כל אלה מאותתים כי לעיתים אולי זולגת הביוגרפיה של המחבר אל זו של המספר.
"העיניים מתרגלות לחושך" הוא ספר התבגרות גברי, רגיש ומחוספס, הממלא משבצת שחסרות בה יצירות מקור. ניסים הוא גיבור לא סטריאוטיפי, המחפש את מקומו בהיררכיה הגברית האיומה של בית הספר וגם יודע להרביץ ולספוג מכות. לצד זאת, הוא פתוח לדברים חדשים כמו שירה ואמנות ומגשש את צעדיו הראשונים, בסרבול ובמבוכה, בקשרים עם בנות.
השפה של ניסים מקורית ומגוונת. מטבעות לשון כמו "איכזוב עצמי", "חצי הבנתי", "הגועל נפש של החיים", וגם ה"אני יאהב אותו" הבלתי נמנע — בונים טקסט סלנגי אמין. לעיתים הקול "האותנטי" צורם: סרוסי מספר על "כמה ערבים" שניסו לגנוב את הסירה של אביו, שבתגובה "יצא עליהם עם המצ'טה". הבחור שהאב "קילף עם המצ'טה" הוא "מאיזו חמולה רצינית מהגליל", מוסיף הנער. האב אמנם מחכה למשפט על מעשיו, אבל האגביות שבה מתואר מוצאם האתני של הגנבים וההתייחסות אל האב כקורבן בלבד — לא יחליקו לכל הקוראים בגרון בקלות, בעיקר לאור העובדה שסרוסי, המתואר כחבר בכנופייה של גנבי אופנועים, זוכה לכל אורך הספר ליחס של היקסמות.
ברגעי המשבר הרבים שהוא חווה, ניסים מתבודד בבניין הנטוש שמאויר על עטיפת הספר. המקום, המכונה בניין הקזינו — "שמעולם לא היתה בו רולטה" — משמש ספינת הצלה. בשביל מי שגדל בסביבה שאף פעם אינה יציבה או ברורה, העגינה שם לרגעים ספורים, או ללילות שלמים, מספקת מפלט מההפלגה הקשה שהיא גיל ההתבגרות.
אחרי עשורים שבהם ספרי השכונה פינו את מקומם לטובת ספרים שעוסקים בעולמם הפנימי והמיוסר של בני הנוער, הגיע אביחי נזרי והחזיר עטרה ליושנה
שי רודין
מתוך חסמב"ה. עד שנות ה־80 ספרי השכונה שלטו במדפי ספרות הנוער הישראלית.
עד שנות ה־80 ספרי החבורה - או ספרי השכונה, אם תרצו - שלטו במדפי ספרות הנוער הישראלית. מ"ג'ינג'י", דרך "חסמב"ה" ועד "ילדי השכונה במחתרת" - כולם כתבו על אותה חבורת ילדים שמתרוצצת במרחב בניסיון לפתור תעלומה, ברמת קושי משתנה.
אלא שאז משהו קרה. הספרות הפכה למרוכזת בפרט ובבעיותיו, וככל שהעלילות התמקדו בעולמם הפנימי והמיוסר של בני הנוער - כך הן התרחקו מהמרחב שבו האירועים התרחשו. השכונה, שהיתה מקום מפגש חברתי וכר פורה להרפתקאות שונות, נעלמה, ובני הנוער כמעט הפסיקו לשוטט בה. המצב התגלגל לכך שבשני העשורים האחרונים הספרים מציגים בעיקר שיטוט ברשתות, ומעטים היוצרים ששולחים את גיבוריהם למסעות של ממש - בישראל או מחוצה לה.
"העיניים מתרגלות לחושך", רומן הביכורים של אביחי נזרי, שמתגלה בו כסופר מחונן, הוא היוצא מהכלל שמעיד על הכלל. מדובר ברומן שהוא לפני הכל רומן שכונה. ניסים, הגיבור, מתגורר עם אמו בשכונת בת גלים בחיפה. לאחר גירושי ההורים אביו של ניסים מהגר להולנד ונושא שם אישה ממוצא לבנוני. האב למעשה נעלם מחייו, וההמתנה לשיחת טלפון מיוחלת מומרת בתחושה שלפיה האב נטש את ניסים, ואינו מעוניין עוד ביחסים עימו. החל מטקס בר־המצווה, שאליו האב לא מגיע, ניסים נאלץ לחוות את גיל ההתבגרות במנותק ממנו. האב מתקיים בתודעתו, כאב ההיעלמות צורב, הזיכרונות בוגדים בניסים וכל אירוע תמים מזכיר לו אירוע שבו נקשר האב.
אם זה היה עוד רומן נעורים שגרתי, היינו מתמקדים ביחסיו עם אמו לנוכח המציאות החדשה והכואבת, בבעיות חברתיות ולימודיות (ניסים נחשב תלמיד "בעייתי"), ובאהבתו הראשונה לגליה, בת כיתתו. אלו כמובן קיימים ברומן, אבל לא מדובר בעוד רומן שתכליתו התקרבנות, אלא בכזה שעוסק בבניית זהות בוגרת ובהשלמה עם "נתוני הפתיחה" הקשים. וכאן השכונה נכנסת ביתר שאת.
בשיטוטיו בשכונה ניסים מתוודע לכתובות גרפיטי שונות. אחת מהן היא "העיניים מתרגלות לחושך", שמגדירה את עולמו של ילד שנעזב על ידי אביו, ונאלץ להתרגל למציאות החדשה. ניסים מנסה לגלות מי עומד מאחורי כתובות הגרפיטי, ובמקביל נרקמת ידידות בינו לבין אליס, נערה מבית ספרו, שחושפת בפניו עולם חדש של שירה. ספרי השירה שהיא מכירה לו מסייעים לו להבין את עצמו ואת רגשותיו, ואם בתחילה הוא מביט על השכונה המקיפה אותו בגועל, הרי בסיום הרומן הוא והשכונה חד הם.
כמו בספרי נוער רבים, בית הספר מוצג כמקום דכאני - על מוריו והיועצת שאינם מסוגלים לתת מענה למצוקות של בני נוער, ועוסקים בתיוג מתמיד של התלמידים, אולם ההצגה אינה חד־ממדית. דווקא אצל היועצת נקשר ניסים אל "הבריון השכונתי" סרוסי, שמציל אותו בעת צרה.
כך, השכונה מצילה אותו - הן במרדף מול שוטרים והן בתוך סופה שהוא נקלע אליה. השכונה החיפאית הפונה אל הים, שבה מתגורר ילד שכמה לאביו שעזב, מצטיירת כמסמלת אודיסיאה הפוכה. לא ממלכה שנותרה בלי מלך, שלבסוף חוזר אל אשתו ובנו שעזב, אלא מקום שולי, נטול הוד, שדווקא עמדת ההמתנה של הנערים בו (וכל הנערים המופיעים ברומן ממתינים למשהו - אב שישוב או הזדמנות) היא שמובילה להתבגרותם המהירה.
סיום הרומן אינו מציג בפנינו גאולה אנטי־ריאליסטית, או איחוד סכריני בין אוהבים. הוא מציג נער בן 16 שיודע משהו על העולם הזה, ובעיקר - שחש שייך אליו. כך, נדמה שכותב הרומן אינו חושש להעמיד דמות מורכבת של נער שממזג בין רגישות לחספוס, בין קללות לשירה, ואף חווה במהלך הרומן את הפער בין התאהבות מינית לבין התאהבות נפשית.
ספרות נוער ישראלית הפכה להיות חיה בהכחדה. מרבית ספרי הנוער שמתפרסמים מדי שנה בישראל הם ספרים מתורגמים, בין השאר בגלל הבחירה של מו"לים לתרגם יצירות פופולריות בתקווה שתנבנה רווחים מהירים. קשה יותר לטפח כישרונות מקומיים. זה מצריך זמן, ליווי, עריכה קפדנית. לכן ההישג של הוצאת עם עובד בספר הזה מעורר הערכה.
העיניים מתרגלות לחושך, אביחי נזרי, צילום: עם עובד "העיניים מתרגלות לחושך" הוא רומן נוער אמיתי. אמיתי במובן של לחמוק מתבניות נפוצות. זה אינו רומן הרפתקאות, ודאי שלא סיפור אהבה, ואין בו את תבנית החניכה שהופכת את הנער מפרא לאדם בוגר ומבוית. זהו רומן שבראש ובראשונה מכבד את קוראיו, מעניק להם מרחבי קיום שונים - הבית, השכונה, בית הספר והחברה, ואינו מתנתק מסוגיות שספרות הנוער המקומית התרחקה מהן בשני העשורים האחרונים, החל מאלימות נגד נשים וכלה בפשיעת בני נוער. הוא חף מהטפות דידקטיות, ועושה את הדבר שלשמו נוצרה ספרות נוער - כתיבת יצירה מלאה ומורכבת, כזו שתגרום לבני נוער לאהוב לקרוא ותעבירם בקלות למדרגה הבאה של קריאת ספרות למבוגרים.
