תקציר
כדי ליצור משולש צריך שלוש נקודות. זה ברור. זה נורמלי. אבל דווקא בימים האלה, כשניסים משתנה מילד לגבר, נראה שכל המשולשים מתעקשים להפוך לנקודות ולהמשיך בלעדיו. קודם כל המשולש של אמא, אבא, ילד. ואחריו המשולש עומר, רן וניסים, שהיה תמיד היה קצת עקום אבל בכל זאת מחובר.כשניסים משוטט ברחובות השכונה ועל קו החוף הוא מרגיש יותר ויותר כמו נקודה שלא זוכרת לאיזו צורה היא שייכת. אולי דווקא בגלל זה הוא פתאום מתחיל לראות דברים שלא ראה לפני כן מעולם: את הציורים של אליס, את החיוך של גליה ואת המילים הזוהרות על הקירות.
מישהו קורא לעזרה מבעד לשירי גרפיטי שמתגלים בשכונה, ומיום ליום הקריאה הופכת לזעקה. אבל מה ניסים קשור? מה הוא בכלל מבין במילים ואיך הוא יכול להציל מישהו אם הוא בקושי יכול להציל את עצמו?
אביחי נזרי גדל ב"חיפה של מטה". בעזרת מלגת לימודים שקיבל בעקבות שירות קרבי בצה"ל, למד תואר בתקשורת חזותית בבצלאל. היום הוא מעצב, יוצר רשת, כותב לקומיקאים המובילים בישראל ול"ארץ נהדרת". פרסם שני ספרי שירה לילדים וזכה בפרס משרד התרבות על שם דבורה עומר.
1
ידיים שחורות
חשבתי לרגע לצאת ולהתחנן על חיי, אבל נאחזתי בסיכוי שהוא פשוט יסתובב וילך משם. ארבע שניות אחר כך הוא נכנס לחצר של הסוּפר מתנשף ועצבני. נשבע שיכולתי לשמוע את הנשימות שלו, את הפה נוטף ריר מרוב עצבים. נדחקתי עמוק לתוך קרטונייה בחלק האחורי והמטונף של הסופר. לא ידעתי מה יקרה לי אם הוא יתפוס אותי, רק היה לי ברור שזה יכאב. הכי זכרתי את הידיים שלו שהיו שחורות מרוב עיתונים. עכשיו כששמעתי את הנשימות הכועסות שלו בכלל נדפקתי מזה. איזה טמבל אני שברחתי דווקא לפה, סגרתי על עצמי. ניסיתי לעשות עוד צעד אחורה ופנימה לתוך הקרטונייה, אבל כבר לא היה לאן. ריח מסריח של יוגורטים חמוצים וירקות רקובים מילא לי את האף, רציתי להקיא מרוב סירחון או מרוב פחד או מרוב סירחון ופחד. נהג משאית שראה אותי בורח ואת ההוא עם האוברול שרץ אחריי, סימן לו עם הראש בעדינות שאני נמצא מאחוריו. בן של אלף זונות, מה אני לא רואה אותך? הידיים השחורות הסתובב אליי, נזכרתי בימים שהייתי משחק מחבואים עם אבא שלי ואיך הייתי נבהל כשהוא היה מוצא אותי, רק שהפעם לא חיכו לי דגדוגים. גוננתי על הפנים עם הידיים וניסיתי להתגונן גם עם מילים: ״לא עשיתי כלום, עזוב אותי, זה לא אני, מה עשיתי?״ הוא נצמד אליי וניסיתי לנחש למה לצפות, מה זוג הידיים השחורות עומדות לעשות לי, אגרוף לראש? אולי חניקה שתשאיר לי סימנים שחורים על הצוואר, יכול להיות שהידיים יוותרו על התענוג וייתנו לרגליים לבעוט בי. עוד לא סיימתי לסרוק את כל התרחישים האפשריים ונחתה עליי מכה שבחיים לא הייתי חושב שאקבל. לא משנה כמה דמיינתי את עצמי בסיטואציות שאני הולך מכות. דמיינתי סטירות לפנים, בעיטות לצלעות כשאני שוכב מקופל על הרצפה, אגרופים לראש. אבל נגיחה מעולם לא דמיינתי. האיש הגדול הזה פשוט נגח לי בראש כמו יצור מסריח בלי ידיים ורגליים. השיניים שלי התנגשו אחת בשנייה, הלשון שלי, שמשום מה השתרבבה לשם, נחתכה. הרגשתי את הגולגולת שלי. לא יודע אם אי־פעם כאבה לי הגולגולת, ככה בטוח לא. חיכיתי לעוד מכות, חיכיתי למכות הצפויות, לאיזו כאפה לאוזן, אבל שום דבר לא בא. אפילו שאף פעם לא הייתי בבית דפוס של עיתונים ידעתי שככה המסריח הזה הֵריח. ״ילד חרא!״ הוא צעק וירק לי בכיוון הפנים וזה פגע לי בידיים. עמדתי עוד כמה שניות עם כפות ידיים על הפנים, מי יודע, אולי הוא מחכה שאני אוריד אותן כדי לתת לי אחת. רק כשהייתי בטוח שהוא סיים איתי, הורדתי את הידיים לאט. הוא כבר לא היה שם. הייתה לו כמות רוק כאילו מהלילה הוא מושך ליחה בדיוק לרגע ביום שהוא יתקל בילד חרא. אפילו לא ראיתי את הפנים הצועקים שלו. ניגבתי את הרוק המסריח שלו על הקרטונים, בלי להסתכל מה יצא לו שם. איזה מזל היה לי. הראש לא יותר מדי כאב מהנגיחה, רק הלשון דיממה קצת. חזרתי הביתה רועד מאדרנלין. לא משנה כמה גרוע מה שהולך לקרות, לפחד ממה שהולך לבוא תמיד יהיה יותר גרוע. הגולגולת הפסיקה לכאוב לי, היריקה המשיכה. רן ועומר לא נראו באופק. אפילו לא הסתובבו לבדוק מה קורה איתי, המפקירים. בטח כבר הגיעו הביתה הזונות. איך? איך תמיד רן מעלה את הרעיונות המטומטמים האלה שמצחיקים רק אותו, ואני תמיד זה שנדפק?
להמשך קריאה https://www.e-vrit.co.il/Product/31547/העיניים_מתרגלות_לחושך
ראה *https://www.hamitlahevet.com/books/48a0cedf-72a9-455f-96d3-d673b7207deb
*https://tamarbooks.co.il/העיניים-מתרגלות-לחושך/