סיפור על תוף פלאי, יער אזמרגד ומשפחת צפרדעים שחיה בתוך פטריה: אבא, אמא ופוקו הקטנה.
יום אחד אבא ואמא קונים לפוקו תוף, ומבקשים ממנה לא לעשות יותר מדי רעש. אבל פוקו רוצה לנגן, ונאמנה למוזיקה ולרוח החופש היא סוחפת אחריה את החיות כולן.
סיפור על אומנות, על התמדה, ועל צפרדע קטנה שמעיזה לצעוד לגדולה.
הספר זכה לאותות הוקרה רבים.
ראה גם תגובה
כתב ואייר: מָתְיוּ פורסיית'
נוסח עברי: רְאוּבַת ניצן
מנוקד, ללא מספרי עמ', אגם.
באיור אנחנו רואים שפּוֹקוֹ היא צפרדע אנרגטית ויצירתית ובטקסט אנחנו קוראים: "הטעות הגדולה ביותר שעשו ההורים של פּוֹקוֹ הייתה להביא לה תוף. הם כבר עשו טעויות בעבר." האיורים ממחישים דוגמאות מצחיקות, להנאתו של המאזין הצעיר שוודאי ישמח לשמוע שגם הורים עושים טעויות, אם כי אפשר לשאול – טעות מבחינתו של מי? והאמנם הפעם טעו?
"לא היינו צריכים להביא לה את התוף הזה" אומר אבא לאמא שקוראת ספר אבל בגלל רעש התיפוף היא אינה שומעת ומתפתח ביניהם דו-שיח מצחיק של אנשים שאינם שומעים זה את זה.
אבא מציע למתופפת הקטנה לצאת קצת החוצה עם התוף אבל שלא תקים רעש גדול מדי כי "אנחנו משפחת צפרדעים קטנה שחיה בתוך פטריה, ואנחנו לא אוהבים למשוך אלינו תשומת לב."
פּוֹקוֹ יוצאת אל היער. הכול שקט. היא "החלה לתופף בשקט על התוף שלה, רק כדי לא להרגיש לבד. אבל אז משהו נע מאחוריה. דביבון מנגן בנג'ו החל ללכת בעקבותיה. אז פּוֹקוֹ הכתה בתוף חזק יותר. חיה אחר חיה מצטרפת עם כלִי הנגינה שלה וכולן מנגנות יחד, קול שאון וקול שָׂשׂון. אחריהן נסחף קהל גדול שנהנה מן המוסיקה.
ומה עם ההורים שלה? ראו באיור.
פיקצ'רבוק מקסים ומצחיק על צפרדע קטנה שצועדת לגדוּלה ועל טעות שמצטרפת לטעויות שהובילו להצלחות.
מָתְיוּ פורסיית' הוא מאייר ואמן קומיקס שזכה בפרסים רבים. פּוֹקוֹ והתוף הוא ספרו הידוע ביותר שזכה באותות הוקרה רבים.
זהו מסוג הספרים שמיד עם סיומם הילדים מבקשים עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
מגיל 3-4.
"פוקו והתוף": ספר מומלץ לילדים על צפרדע שמחפשת את קולה
חינו של "פוקו והתוף" נובע מההומור שמלווה את הספר ומהאפשרות להתענג על טעויות של הורים אחרים
דוד רפ
"פוקו והתוף" נפתח בטעות הורית. לא סתם, אלא כזו המוגדרת כטעות הגדולה ביותר שעשו הוריה של הצפרדע פוקו: "לא היינו צריכים להביא לה את התוף הזה", פוסק האב. זו לא היתה הטעות היחידה שלהם. שגיאות חינוכיות נוספות מתוארות בעמודים הבאים, למשל כשהביאו לבתם רוגטקה, למה ובלון. ובכל זאת, קובע המספר, התוף היה הטעות הגדולה ביותר. תמיד נחמד לקרוא על טעויות של הורים אחרים.
שמה של הצפרדע הצעירה פוקו, המאוית באנגלית Pokko, מהדהד את קול ההקשה על התוף. הוא משתלב במסר הכללי שמלווה את הסיפורון הזה, על ילדה שבחיפוש אחר קולה מקבלת מהוריה חירות מסוימת לעקוב אחר משאלות לבה ומפלסת דרכים חדשות ומסעירות בעולם.
חינו של הספר נובע מההומור שמלווה אותו — איזה הורה לא מתחרט על חלק מההחלטות הנמהרות שקיבל, בין היתר כדי לאפשר לילדו "התנסויות מפתחות" — ומהתגלגלות סיפור ההתנסות בתוף. אביה של פוקו פונה אליה בבקשה המקפלת סתירה פנימית, כמו שהורים אוהבים לעשות: מצד אחד הוא מציע שתצא החוצה עם התוף הרועש, ומהצד האחר מפציר בה שלא תרעיש יתר על המידה, כדי שלא לעורר תשומת לב מוגזמת.
השקט מחוץ לבית — שאפשר לפענח אותו כריק קיומי — מטריד את פוקו. הצפרדע מתחילה לתופף ולהשמיע את קולה, "כדי לא להרגיש לבד". עד מהרה מתקבצת מאחוריה תזמורת של חיות, המנגנות כל אחת על הכלי המתאים לה. הרעש — כלומר המוזיקה — לא מאפשר לפוקו לשמוע את אביה הקורא לה לארוחת הערב. בהמשך הוא ממסך גם את מחמאותיו של האב, לאחר שגילה כי בתו סיגלה לעצמה סגנון מוזיקלי ומנגנת יפה ממש.
איור מתוך הספר
ספרו של מתיו פורסיית, סופר ומאייר קנדי, מיועד לילדים שלא בהכרח יודעים לקרוא. אלו יוכלו להתבונן באיורים המקסימים שלו שמלווים את הטקסט, בגוונים חומים־כתומים־ירקרקים, כיאה לעולם הביצתי שבו הייתם מצפים למצוא משפחת צפרדעים. הצבעוניות הזאת משרה על הספר אווירה מאופקת, גם ברגעים הסוערים.
איוריו של פורסיית מוסיפים פה ושם לכתוב, מאירים ומבהירים את הנאמר במילים, אבל אינם חותרים תחת הטקסט, שנותר הערוץ הדומיננטי בהובלת העלילה. כך, כשמתוארת הרוגטקה שקיבלה פוקו, ניתן להבין מהאיור מהו פוטנציאל הסכנה: הצפרדע הקטנה נראית כמי שעומדת לשגר את עצמה באמצעותה; מתחת לגוף הלמה שפוקו קיבלה כחיית מחמד מבצבצות באיור רגלי הצפרדע של ההורים המעוכים; והבלון הגדול מכפי גופה של פוקו מעלה אותה מעלה מעלה, אל הקצה השמאלי העליון של כפולת העמודים, הרחק מהמילה הבודדת שמלווה את האיור — "והבלון".
בין דפי הספר מנשבת הרוח של "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק מ–1963. ספרו המופתי של סנדק הוא פיקצ'רבוק קלאסי, ופורסיית שואל ממנו כמה מהנוסחאות המבריקות, בעיקר בהיבטים העיצוביים־הצורניים. גם אצלו נמתחים האיורים ומתכווצים על פני העמודים. לעיתים הם תופסים חלק מינורי, לעיתים עמוד שלם, ולפעמים מתפרשים על כל כפולת העמודים כמעט. הדגש הוא על המילה כמעט. בניגוד לסנדק, פורסיית לא מעז להציג עמודים מאוירים שנעדרת מהם לחלוטין המילה הכתובה. למעשה, "פוקו והתוף" נחתם בעמוד ובו מילים בלבד — החלטה שמנציחה את ההיררכיה המקובלת בספרי ילדים מאוירים, בהם מילים מוליכות את העלילה.
יש אם כך משהו חלול במחוות לספרו של סנדק. אם ב"ארץ יצורי הפרא" עוררה התפשטות הדימויים על פני העמודים תחושה של כניסה אל עולם פנטסטי ומופלא, ב"פוקו והתוף" נדמה כי זו בעיקר נוסחה עיצובית, אסתטית. פורסיית ספק מצטט בהערצה, ספק מתעצל, כאשר הוא שואל דימויים וסמלים נוספים מספרי ילדים ידועים. ההיתלות באילנות הגבוהים של סדרת הספרים המעולה "צפרדי וקרפד" של ארנולד לובל, וגם באלמנטים מתוך "פטר והזאב" ו"כיפה אדומה" עלולה לייצר תחושה אמביוולנטית אצל קוראים מבוגרים. בני השלוש וגם בני החמש כנראה ייגשו אל הספר חפים ממשקעים תרבותיים שכאלה.
על אף היותו קצר ולא יומרני, ספרו של פורסיית מצליח לגעת בסוגיות חשובות הנוגעות להורים ולילדים, ובהן תהליך ההתבגרות, הכרה חברתית וגם חניכה אמנותית. לצד התייחסות לתפקידה המשמעותי של המוזיקה בחיים ולחשיבות מימוש הפוטנציאל האישי, ייתכן שהאמירה החתרנית והמוסווית של פורסיית נוגעת דווקא לאמה של פוקו. לכל אורך הספר שאיפתה העיקרית של הצפרדע־האם היא שיניחו לה לקרוא בספרה. בעולם שבו צפרדע צעירה מוזמנת לגדל בסלון הבית חיה ממשפחת הגמליים ולתופף בקול גדול, מי שלא זוכים לרגע של שלווה או לאוזן קשובה הם, לא אחת, ההורים.
