באדיבות
קריאת חובה -ספרות ילדים מומלצת, פרופ' שי רודין
לפעמים ספרון קטן מכיל בתוכו אוצר קריאה גדול. וזהו המקרה של "קוטן בוטן" שכתבה ורד לבר ואיירה כנרת גילדר(הוצאת כנרת). לכאורה – מינימליזם בהתגלמותו. הביטו בכריכה – ילדה מביטה בגוזל. אין שום דבר מיותר בכריכה. היא, הוא, והעץ ממנו נפל כנראה. עוד תגלו בהמשך שקוראים לה אפרת. הביטו בגרביה. גרב אדום וגרב ירוק. הביטו בבגדיה – סרבל כחול של ילדה שעוסקת בהתבוננויות בעולם ופחות מתעניינת בשמלות ובקוקיות. הביטו בשערה. לא בלונדיני. לא מסודר. הביטו בסביבה. אין צעצועים או מוצרים אחרים שיקדמו את המשנה הקפיטליסטית. זהו סיפור שעוסק בעולמה של ילדה, ומצליח ללכוד את הדרמה של הילדות.
לכאורה – סיפור פשוט. אפרת מוצאת גוזל, מטפלת בו במסירות, עד שהוא גדל ויכול לעוף לדרכו. זוהי השכבה הראשונה של הסיפור. כאן אנו מתבוננים באפרת מגוננת על הגוזל מפני החתול (האהוב גם כן), מאכילה את הגוזל, משוחחת עמו, מנגנת לו, בונה לו בית, מציירת אותו, עד שהיא מגיעה להכרה שהגוזל יכול לעוף בעצמו ומשחררת אותו כך שיוכל לחיות את חייו כציפור-דרור. האפשרות לבייתו, כלל אינה נשקלת. גם כאב הפרידה אינו נמסר לנו, שכן בסיפור זה הדרמה הפנימית אינה נמסרת. וזוהי מעלתו. הוא מראה את האירוע ונותן לילדים לפרש אותו.
והשכבה השנייה? מעשה טיפוחו של הגוזל, עד לשחרורו, הוא מעשה גידולו של ילד. אפרת היא ילדה בעלת עומקים תודעתיים ורגשיים. היא מתנסה בסיפור בתפקיד הורי שהופך אותה ל"אחרת" ביחס לקבוצת השווים שלה ואף ביחס לבני משפחתה. ילדי השכונה שלה צוחקים עליה. "טוב שאת לא מגדלת דביבון, או ג'ירף, או קרנף, או דב נמלים". אפרת נבדלת מהם, עומדת מופרדת (בעמוד משל עצמה), בטוחה בדרכה וכלל אינה משנה את תכניותיה. "אם ארצה אגדל גם תנין או נמר", מסבירה בביטחון. הילדים עסוקים במתקני הפארק. הם תמהים על הילדה המוזרה ששונה מהם בבגדיה, בשערה, בגרביה הלא תואמים, ובעיקר – בבחירתה שלא לשקוע בפעולות ילדיות סטריאוטיפיות. בעוד הם מתנדנדים על מתקני-חיות, היא מעדיפה לגדל אותן. בעוד הם משחקים בחבורה, היא מעדיפה להיות לבד בחדרה. יש כאן אמירה על העולם הלא-ריאליסטי מול העולם הריאליסטי. היא מעדיפה שלא להסתפק בדימוי-מציאות (משחקים) אלא במציאות. היא גם בוחרת בהתמודדות מורכבת של טיפול בגוזל, על פני משחק שמסב אושר רגעי.
גם משפחתה של אפרת אינה מעודדת אותה. סבתה הפרקטית מציעה לאמץ דג זהב או ארנבת. הסב מציע אוגרים. הצעות אלו הן של חיות שמושמות בכלובים וכמובן שהן אינן מתאימות לאפרת. אביה דואג שלבה יישבר אם הגוזל לא ישרוד. האיור האינטימי של האב והבת מושחר כולו. שומר עלינו מחוץ לסיטואציה הפרטית של אפרת ואביה, האב הרוכן והדואג. דמות-אם נעדרת מהסיפור. איננו יודעים אם אביה הוא אב-יחידני, או שמא אלמן, אבל חששו מפני מות הגוזל מרמז על רצון להגן על בתו מחוויית התמודדות עם מוות, ואפשר לפרש זאת כסיפור שמבליע בעדינות רבה מות אם. המוות אינו נוכח בסיפור אולם הוא מהדהד בו. ועם זאת, הסיפור מסתיים בניצחון האמונה, בחיים. הגוזל שורד. הוא שורד בזכות הסבלנות של אפרת, העדינות שלה, האחריות שגילתה, הוא שורד כי למי שמטפלת בו אין תכונות סטריאוטיפיות שמיוחסות לילדים – אגוצנטריות, חוסר עדינות, תלות ופינוק. הוא שורד כי אפרת דוחה מעליה נורמות קפיטליסטיות של קניית חיית מחמד וכליאתה, לטובת טיפול בחיה והשבתה לטבע.
וכאן נפגשות שתי השכבות, זו שעוסקת בגידול גוזל, וזו שעוסקת בגידול ילד עם עצמיות מובחנת, כזה שאינו מפחד להיות לבד עם מחשבותיו ותחביביו, להתלבש אחרת, לעסוק באמנות, להתנגד לנורמות חברתיות ומשפחתיות, ולהיות נאמן לעצמו. שכן בסיפור הקטנטן שלפנינו, חווית הגידול בה מתנסה אפרת, אינה מסייעת רק לגוזל. גם היא עצמה גדלה – כאדם עצמאי שמכיר את כוחותיו, כאדם שמסוגל להעניק לאחר, להחיות.
ורק אתייחס לשתי נקודות מכריעות: ורד לבר כותבת בשפה גבוהה מאוד, אולם המוסיקליות של הסיפור מאפשרת קריאה בהירה והסיפור מתנגן בזכות שימוש מושכל בחריזה נכונה ומפתיעה. כנרת גילדר היא אחת המאיירות החשובות והעמוקות בישראל. בכל כפולה האיור מספר סיפור נוסף, ואינו חוזר על הטקסט. החיבור בין השתיים הוליד יצירת מופת.
לגילי שלוש וחצי ועד 120.
