תקציר
"סלבינקה, סלבינקה, תתעוררי."אמא טלטלה את כתפי בעדינות ולחשה, "הגיע זמן לקום."
לקום?? פקחתי עין אחת והבטתי סביבי. החדר היה חשוך לגמרי.
"למה? עוד לילה," פיהקתי.
"נכון," לחשה אמא, "אבל את צריכה לקום עכשיו, סבא מחכה לך."
"סבא?" התיישבתי במהירות במיטה, "למה הוא מחכה לי?"
"אתם יוצאים לטיול," אמא ענתה.
הטיול הלילי שאליו יצאה סלבה בת השש עם סבא שלה היה תחילתו של מסע הצלה מופלא. בזכות אומץ לִִבּּה והתושייה שהפגינה, הצילה סלבה, יחד עם בני משפחתה, עשרות יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. בתוך ילקוט ישן הבריחה סלבה את המזון המועט שהיה להם ליהודים שחיו בגטו שהוקם בעיר שלה בפולין. היא אף סייעה להסתיר ילדים יהודים שהתארחו בביתה, כשמעליה ומעל משפחתה מרחפת כל העת סכנה גדולה.
זהו סיפורה האמיתי של אחרונת חסידי אומות העולם בישראל – סלבה לביצקי, שהייתה פעם ילדה קטנה ואמיצה. ילדה קטנה גדולה!
בזכות טוב לִִבּּהּּ ומעשיה האמיצים הוכרה סלבה לביצקי כחסידת אומות העולם על ידי ‘יד ושם’ - רשות הזיכרון לשואה. אִִמהּּ קתרינה וסבהּּ אלכסנדר, שסלבה הילדה פעלה בהוראתם, הוכרו גם הם כחסידי אומות העולם - אנשים לא יהודים שסיכנו את נפשם כדי להציל יהודים במלחמה, ללא בקשת דבר בתמורה.
באוקטובר 1989 הוזמנה סלבה ל’יד ושם’ בירושלים וקיבלה את תעודת חסידת אומות העולם בטקס מרגש. סלבה היא אחרונת חסידי אומות העולם בישראל.
הסופרת מיה קלינגר־כהן נולדה וגדלה בירושלים. היא שימשה כמדריכה באתרים שונים בעיר ובהם מוזיאון ‘יד ושם’. למיה תואר ראשון ושני בחקר המקרא מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. במשך שנים רבות עבדה כספרנית בבית ספר יסודי.
סִפרהּ הראשון הצילום שהציל אותנו (הקיבוץ המאוחד 2022) תורגם לשפות שונות, זכה בפרס ‘יד ושם’ ונבחר במקום הרביעי במצעד הספרים של משרד החינוך. סִפרהּ השני המאבק על אי התכלית (רימונים 2023) הוא דיסטופיה עתידנית. רק סוכריות אדומות הוא סִפרהּ השלישי.
פרק ראשון
טיול עם סבא
"סלבינקה, סלבינקה, תתעוררי."
אמא טלטלה את כתפי בעדינות ולחשה, "הגיע זמן לקום."
לקום??
פקחתי עין אחת והבטתי סביבי. החדר היה חשוך לגמרי.
"למה? עוד לילה," פיהקתי.
"נכון," לחשה אמא, "אבל את צריכה לקום עכשיו. סבא מחכה לך."
"סבא?" התיישבתי במהירות במיטה, "למה הוא מחכה לי?"
"אתם יוצאים לטיול," אמא ענתה.
לטיול? באמצע הלילה? זה נשמע לי מוזר. אף פעם לא יצאתי לטיול כזה.
אמא חיכתה שאקום מהמיטה.
"קדימה, סלבה! הכנתי לך בגדים חמים. ותהיי בשקט. שלא תעירי את אולגה."
הצצתי לעבר אחותי הגדולה. היא ישנה בשלווה במיטה, ובכלל לא הרגישה שאמא העירה אותי.
נראה לי מוזר שאמא העירה רק אותי, אבל שמחתי. יהיה לי טיול מיוחד - רק סבא ואני.
התלבשתי במהירות ויצאתי מהחדר.
על הכורסה החומה בסלון הקטן שלנו ישב סבא וחייך.
"בוקר טוב, סלבינקה שלי," הוא פרשׂ את זרועותיו לקראתי.
"בוקר טוב, סבא," חיבקתי אותו. "אנחנו באמת יוצאים לטיול? עכשיו?"
"כן, עכשיו," הוא צחק, "רק את ואני."
"לאן הולכים?" שאלתי בסקרנות.
"אתם הולכים לבקר איש נחמד," השיבה אמא. היא לא חייכה. העיניים שלה נראו לי מודאגות.
"בחושך הזה?" שאלתי.
"עד שנגיע לשם כבר יעלה האור," הסביר סבא. "את מוכנה להליכה ארוכה, נכון, נכדה שלי?"
"מוכנה לגמרי," חייכתי, "אני אוהבת לצאת איתך לטיולים."
אמא הגישה לי את הקצה של כיכר הלחם, החלק שאני הכי אוהבת.
"הנה, סלבינקה, תאכלי משהו לפני שתצאו," היא אמרה.
כשסיימתי לאכול היא עטפה אותי במעיל החם שלי וקשרה את שרוכי הנעליים שלי בקשר חזק וכפול, שלא ייפתח בקלות.
"תקשיבי לי היטב, סלבה," אמרה אמא, "אנחנו נשחק עכשיו במשחק 'כאילו'."
"איזה משחק?" לא הבנתי.
"משחק 'כאילו'," סבא ענה במקום אמא, "'כאילו' שאת הולכת לבית הספר."
"לבית הספר?" התפלאתי, "מה פתאום לבית ספר?"
לא הבנתי מה הם רוצים ממני באמצע הלילה. איזה מין משחק זה? הרי בכלל עוד לא התחלתי ללכת לכיתה א'. עוד לא הייתי בת שבע, שזה הגיל בו מתחילים ללמוד.
"הנה, סלבינקה. הכנתי לך תיק," התעלמה אמא מהשאלה.
היא הרימה תיק בית ספר כחול ושׂמה אותו על כתפיי. הרגשתי כאילו סלע גדול הונח שם ולא תיק.
"מה זה?" קראתי, "זה כבד!!"
"ששש..." לחשה אמא, "שלא תעירי את אולגה."
"אבל למה זה כל כך כבד?" שאלתי בלחש.
"יש בו כל מה שצריך לבית הספר," פסקה אמא.
"אבל התיק של אולגה אף פעם לא..." התחלתי לומר.
"אל תדאגי, סלבינקה," קטע אותי סבא בקולו הרגוע,"אני אעזור לך לסחוב את התיק."
"כדאי שתצאו לדרך," פנתה אמא לסבא.
"כן," הסכים איתה סבא. הוא קם ממקומו ולבש את המעיל הכבד שלו.
יצאנו מפתח הדלת. אמא חיבקה אותי חיבוק גדול. "סלבינקה, תעשי בדיוק מה שסבא אומר לך. בסדר, אהובה שלי?" היא התכופפה והביטה בעיניי. "אבל בדיוק מה שהוא אומר. בסדר?"
"כן אמא, אני מבטיחה."
אמא חיבקה אותי עוד חיבוק גדול. לא הבנתי למה היא נראתה מודאגת כל כך. אני דווקא שמחתי לקראת הטיול עם סבא. הייתה לי הרגשה שזה יהיה טיול מיוחד!
לזכור את הדרך
יצאנו לדרך. הרחוב היה חשוך ושקט. לא ראיתי אותו אף פעם שקט כל כך. הייתי רגילה להסתובב בו בשעות היום כשהוא מלא באנשים ובילדים שמיהרו ממקום למקום. עכשיו אף אחד לא מיהר. כולם ישנו בבתים שלהם ורק חתול אפור אחד הסתובב לו בשקט בין הבתים.
"תני לי את התיק, סלבינקה," אמר לי סבא בקול שקט. "אני אסחוב אותו."
שמחתי להשתחרר מהמשקל הכבד ודילגתי בשמחה, ידי אוחזת בידו הגדולה של סבא.
"סלבינקה, אני רוצה שתשימי לב לדרך שבה אנחנו הולכים. שתכירי אותה," אמר סבא.
לא הבנתי למה הוא מבקש את זה, אבל אמא אמרה לי לעשות בדיוק מה שסבא אומר.
הלכנו לנו בדרך ודיברנו על כל מיני דברים נחמדים וכאלה שפחות. בעולם התחוללה מלחמה גדולה - מלחמת העולם השנייה - אבא נסע לעבוד במקום רחוק ואמא וסבא ובכלל - כל המבוגרים בעיר שלנו, זלוצ'וב, היו מאוד מודאגים. ראיתי את זה בעיניים שלהם. אפילו כשהם חייכו. שמעתי אותם מדברים על מה שקורה במדינה שלנו, פולין, ובמדינות אחרות שבכלל לא הכרתי. אולגה, אחותי הגדולה, סיפרה לי שאפילו המורים שלה בבית הספר היו מודאגים. אני הייתי בת שש וקצת ועוד לא הייתי בבית הספר ואולגה הייתה גדולה ממני בשנה שלמה. בגלל זה היא הבינה יותר ממני את מה שקורה בעולם.
סבא ואני צעדנו יחד, זה לצד זה, ובכלל לא היה אכפת לי שקר, שהרוח מייללת סביב וגם חשוך.
הלכנו והלכנו עוד זמן רב, עד שבדיוק כמו שסבא אמר - החושך היה כבר פחות חשוך. מדי פעם סבא אמר לי: "תזכרי את הגדר הלבנה והמתקלפת הזו. פה צריך לפנות ימינה," או: "אחרי הכנסייה הישנה הזו יש שדה גדול שצריך לחצות." כנראה היה לו חשוב שיהיה לי קל לזכור את הדרך. אבל אני כבר הייתי עייפה. ובדיוק כשעמדתי לומר לסבא שזהו, שהרגליים שלי כבר התעייפו מאוד ושאני חייבת לעשות הפסקה, שמעתי את סבא אומר, "הנה, סלבינקה, הגענו!"
הגענו?
כל מה שראיתי לפניי היה בית שהיה הרוס בגלל המלחמה. כנראה שהמטוסים של הגרמנים פגעו בו.
"בואי, ניכנס," אמר סבא. הוא אחז בידי ומשך אותי אחריו פנימה לתוך חדר שלא הייתה לו תקרה, וגם הקירות שלו
לא היו שלמים ונראה שאולי, לא מזמן, הוא היה סלון בבית של משפחה. היו בו כמה רהיטים שבורים וישנים ושלוש תמונות שהיו תלויות בצורה עקומה על הקירות.
באחת מהן היה מצויר אגרטל יפה עם פרחים צהובים. על אחד החלונות השבורים היה תלוי וילון חום קרוע.
"מישהו גר כאן?" שאלתי בפליאה. עם האור החלש שכבר היה בשמיים, אפשר היה לראות שלא היה שם אף אחד.
"לא, אבל מישהו יבוא לפגוש אותנו פה בעוד רגע."
מצאתי כיסא ישן והפוך זרוק באחת מפינות החדר ההרוס.
"אני יכולה לשבת קצת, סבא?" שאלתי.
"כן, חמודה. הלכנו דרך ארוכה. את בטח עייפה. שבי ותנוחי." הוא לקח את הכיסא והפך אותו כדי שאוכל לשבת.
חיכינו עוד כמה דקות ושום דבר לא קרה. סבא הלך מצד אל צד בחדר ההרוס שחיכינו בו, כאילו אין לו סבלנות לחכות למי שיבוא, מי שזה לא יהיה.
תיק של הפתעות
ישבתי על הכיסא והיה לי קר למרות הבגדים החמים שלבשתי.
חשבתי שאולי בכל זאת אקום ואתהלך בחדר כמו סבא כדי שיהיה לי חם יותר, אבל בדיוק באותו רגע שמעתי רעש מאחוריי. הסתובבתי לאחור. ילד רזה עם שיער שחור נכנס במהירות לתוך החדר ההרוס. בעצם, זה לא היה ממש ילד. זה היה נער שנראה גדול ממני בהרבה.
"אלכסנדר! אתה פה," הוא פנה לסבא שלי בחיוך. שמתי לב שהוא דיבר בלחש וקצת התנשף. הלחיים שלו היו אדומות והשיער הכהה שלו פרוע. ראיתי שהבגדים שלו גדולים עליו, מלוכלכים ואפילו קצת קרועים. אמא שלי לעולם לא הייתה מרשה לי לצאת ככה מהבית, זה בטוח.
"מוישה, אני שמח שהצלחת להגיע," לחש לו סבא בחזרה. גם הוא חייך.
"מי זו?" הנער הזה, מוישה, הצביע עליי.
"זו סלבה, הנכדה הקטנה שלי," ענה סבא. יכולתי לראות שהוא מביט בי בגאווה והלב שלי התחמם למרות שלשאר הגוף שלי היה מאוד קר. "אני חושב שאולי היא תוכל לעזור לנו לפעמים."
לא ידעתי למה סבא מתכוון, אבל מוישה הזה הניד את ראשו בהסכמה וחייך אליי. הלב שלי התחמם אפילו יותר מלחשוב שאני, ילדה קטנה, יכולה לעזור לגדולים במשהו, למרות שלא היה לי מושג במה.
"אני חייב ללכת," אמר מוישה, "אני רוצה לחזור לשם לפני שמתחיל היום."
"כן. כן, בוודאי," אמר סבא והוריד את הילקוט מהגב. הוא הניח אותו על הרצפה והתכופף אליו.
המשך בספר המלא