חדש - לא מבין את עצמי, סתם רע לי
שלום לכולם,
אני חדש כאן בפורום והחלטתי לכתוב כי אולי אם אוציא את שעל ליבי בלי שיפוטיות לפחות אדע שעוד מישהו בעולם מכיר את מה שעובר עלי ואני לא לבד לחלוטין.
אני בתחילת שנות ה-30 של חיי. רווק, ללא חברה. אני עובד במקום מסודר ולאחרונה עברתי לבית משלי, לבד.
מאז שאני זוכר את עצמי אני מעדיף את הלבד על הביחד, את הבילוי הסולידי על הרועש, את האינטימיות על פני ההמוניות.
יחד עם זאת, כשאני לבד בלי המשפחה הגרעינית שלי (הורים ואחות) אני ממש מדוכא.
אני חושב שיש אצלי שילוב של הרבה גורמים. אובחנתי על ידי פסיכיאטר כסובל מדיסתמיה וחרדה חברתית. יחד עם זאת אני מתפקד ואם תשאלו זרים - זה לא ניכר עלי.
טופלתי בעבר עם כדורים, האמת שהיתה לי אז תקופה טובה אבל כיוון שאני לא מתמיד כמעט בכלום, הפסקתי את הכדורים והתקופה הטובה הלכה ודעכה לה עם הזמן.
אני אדם שאוהב לצחוק ולהצחיק ואני מהר מאוד מתחבב ומתיידד עם הסביבה.
העניין הוא שאני לא מרגיש נוח בסביבת אנשים, אני חסר ביטחון ובד"כ לא מוצא כוחות לצאת ולבלות במחיצת אנשים.
לדעתי אני גם פשוט מסרב להתבגר ולקחת אחריות. טוב לי בבית הוריי, אני אוהב לשבת שם בחדר שלי ומתגעגע תמיד לזמנים עברו.
אני רוצה להיות איתם ויודע שזה בלתי אפשרי ושאני צריך לצאת לחיים העצמאיים שלי ולמצוא לי בת זוג קבועה ולהקים משפחה.
ברור לי שבלי משפחה משלי אשבר לא פעם ולא פעמיים, שהרי אני לא יכול להיות עם עצמי לבד לחלוטין.
הרגשת הריקנות לא פעם תוקפת אותי, זה קרה לי גם בבית הוריי אבל לאחרונה זה תוקף אותי הרבה יותר.
אני טיפוס מאוד מרובע שמאוד אוהב את השגרה שלו ובשנה האחרונה השגרה הזו נשברה יותר מדי פעמים.
סיימתי תואר ראשון אחרי יותר מדי שנים באוניברסיטה, מצאתי עבודה קבועה ועברתי לבית משלי... כל זה קרה בשנה אחת. זה היה חייב לקרות כי אלה החיים, זה מה שנורמלי...
אבל הנורמלי לא בהכרח טוב לי.
אני מוצא את עצמי לא פעם מדמיין מה עושה לי טוב, אם זה בילוי במסעדה טובה, אם זה סרט בקולנוע או סושי עם החברים.
אבל כשמגיע הרגע אני לא ממש מוצא את החשק לעשות את מה שבראש אמור לעשות לי טוב.
בימי שבת כמו היום זה ממש גרוע, אני חוזר לביתי, לבד, ריקני, שביזות יום שבת במלוא הדרה, שבוע אחר שבוע.
גם לגבי בת זוג, הייתי בזוגיות בעבר וזה עשה לי טוב, אבל יחד עם זאת אני מרגיש שאם אמצא עכשיו זוגיות זה יהרוג את הלבד. זה ידרוש הקמת משפחה, ילדים ואני אאבד את עצמי סופית.
נכון, אני טיפוס שחושב יותר מדי ולכן עושה פחות מדי, אבל כבר השלמתי עם זה שאני לא אוכל להשתנות יותר מדי.
איך בכל זאת מתגברים? יש סיכוי שזה יעבור עם הזמן? עם ההסתגלות שלי למצב החדש שבו אני נמצא? אני יכול להתבגר? אני יכול להתנתק מהוריי? (להתנתק בקטע עצמאי, לא פיזי או רגשי)
אני לא מבין למה בעצם הכל בסדר, אומרים שאני נראה טוב, אני מניח שאני משכיל קצת יותר מהמומצע, אני חי חיים עצמאיים, עובד, צעיר...
אז למה כל כך ריק? למה אני מדכא את עצמי בכוח?
אוהב את החיים מאוד אבל אותי הרבה פחות...
שלום לכולם,
אני חדש כאן בפורום והחלטתי לכתוב כי אולי אם אוציא את שעל ליבי בלי שיפוטיות לפחות אדע שעוד מישהו בעולם מכיר את מה שעובר עלי ואני לא לבד לחלוטין.
אני בתחילת שנות ה-30 של חיי. רווק, ללא חברה. אני עובד במקום מסודר ולאחרונה עברתי לבית משלי, לבד.
מאז שאני זוכר את עצמי אני מעדיף את הלבד על הביחד, את הבילוי הסולידי על הרועש, את האינטימיות על פני ההמוניות.
יחד עם זאת, כשאני לבד בלי המשפחה הגרעינית שלי (הורים ואחות) אני ממש מדוכא.
אני חושב שיש אצלי שילוב של הרבה גורמים. אובחנתי על ידי פסיכיאטר כסובל מדיסתמיה וחרדה חברתית. יחד עם זאת אני מתפקד ואם תשאלו זרים - זה לא ניכר עלי.
טופלתי בעבר עם כדורים, האמת שהיתה לי אז תקופה טובה אבל כיוון שאני לא מתמיד כמעט בכלום, הפסקתי את הכדורים והתקופה הטובה הלכה ודעכה לה עם הזמן.
אני אדם שאוהב לצחוק ולהצחיק ואני מהר מאוד מתחבב ומתיידד עם הסביבה.
העניין הוא שאני לא מרגיש נוח בסביבת אנשים, אני חסר ביטחון ובד"כ לא מוצא כוחות לצאת ולבלות במחיצת אנשים.
לדעתי אני גם פשוט מסרב להתבגר ולקחת אחריות. טוב לי בבית הוריי, אני אוהב לשבת שם בחדר שלי ומתגעגע תמיד לזמנים עברו.
אני רוצה להיות איתם ויודע שזה בלתי אפשרי ושאני צריך לצאת לחיים העצמאיים שלי ולמצוא לי בת זוג קבועה ולהקים משפחה.
ברור לי שבלי משפחה משלי אשבר לא פעם ולא פעמיים, שהרי אני לא יכול להיות עם עצמי לבד לחלוטין.
הרגשת הריקנות לא פעם תוקפת אותי, זה קרה לי גם בבית הוריי אבל לאחרונה זה תוקף אותי הרבה יותר.
אני טיפוס מאוד מרובע שמאוד אוהב את השגרה שלו ובשנה האחרונה השגרה הזו נשברה יותר מדי פעמים.
סיימתי תואר ראשון אחרי יותר מדי שנים באוניברסיטה, מצאתי עבודה קבועה ועברתי לבית משלי... כל זה קרה בשנה אחת. זה היה חייב לקרות כי אלה החיים, זה מה שנורמלי...
אבל הנורמלי לא בהכרח טוב לי.
אני מוצא את עצמי לא פעם מדמיין מה עושה לי טוב, אם זה בילוי במסעדה טובה, אם זה סרט בקולנוע או סושי עם החברים.
אבל כשמגיע הרגע אני לא ממש מוצא את החשק לעשות את מה שבראש אמור לעשות לי טוב.
בימי שבת כמו היום זה ממש גרוע, אני חוזר לביתי, לבד, ריקני, שביזות יום שבת במלוא הדרה, שבוע אחר שבוע.
גם לגבי בת זוג, הייתי בזוגיות בעבר וזה עשה לי טוב, אבל יחד עם זאת אני מרגיש שאם אמצא עכשיו זוגיות זה יהרוג את הלבד. זה ידרוש הקמת משפחה, ילדים ואני אאבד את עצמי סופית.
נכון, אני טיפוס שחושב יותר מדי ולכן עושה פחות מדי, אבל כבר השלמתי עם זה שאני לא אוכל להשתנות יותר מדי.
איך בכל זאת מתגברים? יש סיכוי שזה יעבור עם הזמן? עם ההסתגלות שלי למצב החדש שבו אני נמצא? אני יכול להתבגר? אני יכול להתנתק מהוריי? (להתנתק בקטע עצמאי, לא פיזי או רגשי)
אני לא מבין למה בעצם הכל בסדר, אומרים שאני נראה טוב, אני מניח שאני משכיל קצת יותר מהמומצע, אני חי חיים עצמאיים, עובד, צעיר...
אז למה כל כך ריק? למה אני מדכא את עצמי בכוח?
אוהב את החיים מאוד אבל אותי הרבה פחות...