עפרון לא מחודד
New member
חדש
באתר שלי (פה בתפוז) יתפרסמו כמה יצירות שלי, בינתיים יש שם רק אחת שמצ"ב פה החלל אחרי שהודיעו לי עליך הופיעה אצלי הרגשה מוזרה ולא מוכרת. מעיין תחושה של אי נוחות כזו באיזור הבטן. תחילה חשבתי שזה רעב, אז הלכתי ל-"יוש" ואכלתי את ה"יושי ספיישל" שהיינו אוכלים ביחד, זה לא עזר, התחושה נשארה. חשבתי שזה אולי דורש התפנות. הלכתי, ישבתי התרוקנתי, אבל כלום. התחושה נשארה. הלכתי לרופא, אבל הוא לא מצא שום דבר, לא מחלה, לא חיידק ולא פציעה. נפגשתי עם חברים שאולי החמימות שאיתם תעזור להפיח את התחושה הלוחצת והמוזרה, אך כלום. אפילו שהייה עימם לא שינתה דבר. סיפרתי לאור והחלטנו להפיג את התחושה עם סקס, מלבד הנאה ועייפות לא זז כלום, נאדה. התחושה לא משחררת. החלטתי לפגוש את כולם. את כל המשפחה, את סבתא רומי, את כל הדודים וילדיהם, ואין, זה לא משחרר ממני, לא מרפה. התחושה נשארת, לוחצת. החלטתי לטייל. אור ואני ארזנו יצאו לטרק בארץ, מהחרמון ועד אילת רק אוהלים, נשמנו טבע, היינו ביחד. כלום לא עזר, גורנישט. התחושה בעינה. לקחנו צעד קדימה ויצאנו לטייל בכל העולם רק כדי להפיג את התחושה המוזרה אשר בבטני. איפה לא היינו, בניו-זילנד, אוסטרליה, תאילנד, סין, לונדון, מדריד, ניו-יורק, פילדלפיה, שיקאגו ושום שינוי, התחושה דבקה בי לאורך כל המסע לא משנה איפה, לא משנה מתי. אז החלטתי להפגש עם פסיכולוג, הרי אתה לימדת אותי שנפש בריאה בגוף בריא, אז הלכתי. חוץ מפחות מאתיים שקל לשעה שום דבר לא השתנה. התחושה ואני נהיינו אחד, היא בי ואני בה. חזרתי לשגרה כי אולי הזנחתי אותה קצת והיא זאת שיושבת עלי ככה, אבל זה לא היתה היא. ואז זה הכה בי. כל השנים האלה מילאת אותי, ולפתע שמתת, כל מעודי התרוקן בבת אחת. זכרונות ורגשות חלחלו לאדמה ונספגו, ובי נותר חלל. חלל שלא מולא לא על ידי אוכל, תרופות וחברים, לא בעזרת סקס ואהבה, משפחה ומקומות חדשים ואפילו לא בעזרת טיפול פסיכולוגי, החלל שהשארת בי נותר ריק ואין דבר שיכול למלאו, כל שנותר לי הוא תמונות וזכרונות עמומים. אפילו לאחר ההבנה החלל נשאר, פחות לוחץ אבל עדיין מעיק, מציק ודביק. אז באתי לבקר אותך, וזה עזר והקל על החלל אבל רק שהייתי שם, שהלכתי החלל חזר. והוא פה והוא נשאר.
באתר שלי (פה בתפוז) יתפרסמו כמה יצירות שלי, בינתיים יש שם רק אחת שמצ"ב פה החלל אחרי שהודיעו לי עליך הופיעה אצלי הרגשה מוזרה ולא מוכרת. מעיין תחושה של אי נוחות כזו באיזור הבטן. תחילה חשבתי שזה רעב, אז הלכתי ל-"יוש" ואכלתי את ה"יושי ספיישל" שהיינו אוכלים ביחד, זה לא עזר, התחושה נשארה. חשבתי שזה אולי דורש התפנות. הלכתי, ישבתי התרוקנתי, אבל כלום. התחושה נשארה. הלכתי לרופא, אבל הוא לא מצא שום דבר, לא מחלה, לא חיידק ולא פציעה. נפגשתי עם חברים שאולי החמימות שאיתם תעזור להפיח את התחושה הלוחצת והמוזרה, אך כלום. אפילו שהייה עימם לא שינתה דבר. סיפרתי לאור והחלטנו להפיג את התחושה עם סקס, מלבד הנאה ועייפות לא זז כלום, נאדה. התחושה לא משחררת. החלטתי לפגוש את כולם. את כל המשפחה, את סבתא רומי, את כל הדודים וילדיהם, ואין, זה לא משחרר ממני, לא מרפה. התחושה נשארת, לוחצת. החלטתי לטייל. אור ואני ארזנו יצאו לטרק בארץ, מהחרמון ועד אילת רק אוהלים, נשמנו טבע, היינו ביחד. כלום לא עזר, גורנישט. התחושה בעינה. לקחנו צעד קדימה ויצאנו לטייל בכל העולם רק כדי להפיג את התחושה המוזרה אשר בבטני. איפה לא היינו, בניו-זילנד, אוסטרליה, תאילנד, סין, לונדון, מדריד, ניו-יורק, פילדלפיה, שיקאגו ושום שינוי, התחושה דבקה בי לאורך כל המסע לא משנה איפה, לא משנה מתי. אז החלטתי להפגש עם פסיכולוג, הרי אתה לימדת אותי שנפש בריאה בגוף בריא, אז הלכתי. חוץ מפחות מאתיים שקל לשעה שום דבר לא השתנה. התחושה ואני נהיינו אחד, היא בי ואני בה. חזרתי לשגרה כי אולי הזנחתי אותה קצת והיא זאת שיושבת עלי ככה, אבל זה לא היתה היא. ואז זה הכה בי. כל השנים האלה מילאת אותי, ולפתע שמתת, כל מעודי התרוקן בבת אחת. זכרונות ורגשות חלחלו לאדמה ונספגו, ובי נותר חלל. חלל שלא מולא לא על ידי אוכל, תרופות וחברים, לא בעזרת סקס ואהבה, משפחה ומקומות חדשים ואפילו לא בעזרת טיפול פסיכולוגי, החלל שהשארת בי נותר ריק ואין דבר שיכול למלאו, כל שנותר לי הוא תמונות וזכרונות עמומים. אפילו לאחר ההבנה החלל נשאר, פחות לוחץ אבל עדיין מעיק, מציק ודביק. אז באתי לבקר אותך, וזה עזר והקל על החלל אבל רק שהייתי שם, שהלכתי החלל חזר. והוא פה והוא נשאר.