אני מבקש לחלוק על עמיתי הנכבד
(וזו ההוכחה, למי שעיניו פקוחות, כי אין אנו אותו אדם) ולהבהיר את עמדתי. קבלת אמונה היא ענין אישי, הכרעה אישית, ותלויה רק במבנה האישיות. ממילא אין טעם בהתנגדות לחזרה בתשובה, אם היא צרך נפשי של אדם. הדבר לו אני מתנגד היא הטענה כי ניתן להוכיח קיום בורא, או כי ניתן להוכיח אמיתות התורה, או כי ניתן להראות שהתורה/תושב"ע היא אם המדעים, או כי ניתן להראות שהתורה היא טקסט שמימי, בהיותה מכילה מסרי אקטואליה מוצפנים. טענות אלה משמשות על פי רוב כאמצעי שכנוע פסול בהיותן שקריות, ומעוותות ומשבשות את תהליך קבלת ההחלטות אצל המתלבט ועלולות להוביל להכרעה מוטעית להפוך למאמין. אין זו התנגדות קפריזית. אילו הוצגו הוכחות אמת לטענות אלה, על פי דיסציפלינות מחקר - הייתי חייב לקבלן ולהשלים עימן, שכן, דיסציפלינות מחקר מקובלות עלי. אין המצב כך בכלל. מי שהחליט להאמין - תבוא עליו הברכה (ממילא אין מה לעשות) מי שהחליט להאמין עקב שסבור הוא כי הוצגו לו הוכחות - חייב לדעת שהונו אותו. הוכחות - אין. אני נלחם בפאגאנים מפיצי ה"מופתים" אני מסיונר להפצת חשיבה בקורתית האם התפשטות האמונה מהווה סכנה עבורי? כן, אם המאמינים הפאגאנים יגיעו לברזי התקציב הלאומי וייבשו את האוניברסיטאות. כן, אם הפאגאנים יגיעו לעמדות שלטוניות ויתחילו לשלב אלמנטים מעולם הלימבו במערכת השקולים וקבלת ההחלטות. כן, אם בהיותם בעמדות שלטוניות יתעלו כספים באפן לא שוויוני ליעדים סקטוריאליים שלהם. כן, אם בהיותם בעמדות שלטוניות יפעלו לאפליה בחלוקת הנטל ונשיאה בחובות. אחרת - לא אכפת לי מה הקש והגבבה אשר בין אזניהם. לעולם לא אזדקק לקונספט "בורא", ולעולם לא אסכים להכפיף עצמי לו, ואפילו יטענו הכל כי סרובי עומד כמכשול אחרון בפני משיח וגאולה. מבנה האישיות שלי אינו מחייב בורא מן הסבה הפשוטה. בורא אינו מסביר, מעשית, דבר ואינו אלא החלפת נעלם אחד בנעלם אחר תוך טענה כי הנעלם החדש יודע-כל, גם אם _אינו_ מגלה אזננו דבר...
