אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
חובה לקרוא ! 
- פותח הנושא מיכל@ל
- פורסם בתאריך
תגובות מעצבנות
מרבית התגובות המעצבנות שאני נתקלתי בהן באו מאנשים עם כוונות מאוד טובות (ואתם יודעים לאן כוונות כאלו מובילות...) אז באמת האמירה הכי שכיחה היא איזה מזל יש לילדה שאימצת אותה. מה שבאמת מעצבן אותי זה שיום אחד היא תבין את האמירות האלו. בדרך כלל אני עונה שהמזל הוא כולו שלי ושאני אסירת תודה לה, ואת דעתה נשמע בגיל 12. אני מנסה לתרגל מיני תגובות שלא תהיינה מכסחות (למרות שבא לי לפעמים), כדי שביום שהילדה תבין את הנאמר אהיה משופשפת בתגובות שלי. לומר לילד במישרין או בעקיפין שהוא אמור להיות אסיר תודה על שהצילו אותו מהווה בעיני מסר נוראי. מה זה פה מדובר בסוג ג` שסוג א` או ב` לקח אותו? עוד אמירות שמגיעות בצורה כזו או אחרת הן: ``שמעתי שאחרי אימוץ הסיכויים שלך להיכנס להריון וללדת עולים, עכשיו בטח תכנסי להריון``. אהבתי בלינק את התגובה ``כן, והילד הזה הוא רק ילד לתרגול, נחזיר אותו אחרי שיהיה לנו ילד אמיתי (לא מצליחה למצוא את התגובה מחדש כדי לצטט במדויק). כאילו אני זקוקה לתנחומים על שהילדה שלי היא לא אמיתית. ובקשר לאמיתי (אמא אמיתית ילד אמיתי) - בערב העיון שנערך על ידי השרות למען הילד סיפרה אחת האמהות בפאנל שיום אחד הילד שלה חזר הביתה מן הגן וסיפר שאמרו לו שאמא שלו היא לא האמא האמיתית שלו. התגובה שלה היתה לבקש ממנו לנגוע בה ולומר אם הוא חושב שהיא אמיתית או דמיון. יפה, לא? בקיצור חברים, הילדים שלנו הם מאוד אמיתיים וכך גם אנחנו. הכי חשוב זה לבדוק מה מתוך כל האמירות הטפשיות שאנו נתקלים בהן מחלחל ללב הילדים, ואת זה צריך לתקן. במעון הישן של הפורום צירפתי מאמר שעוסק בכך. אם זה מעניין את מישהו אוכל לצרף שנית. צ`או, דיאנה.
מרבית התגובות המעצבנות שאני נתקלתי בהן באו מאנשים עם כוונות מאוד טובות (ואתם יודעים לאן כוונות כאלו מובילות...) אז באמת האמירה הכי שכיחה היא איזה מזל יש לילדה שאימצת אותה. מה שבאמת מעצבן אותי זה שיום אחד היא תבין את האמירות האלו. בדרך כלל אני עונה שהמזל הוא כולו שלי ושאני אסירת תודה לה, ואת דעתה נשמע בגיל 12. אני מנסה לתרגל מיני תגובות שלא תהיינה מכסחות (למרות שבא לי לפעמים), כדי שביום שהילדה תבין את הנאמר אהיה משופשפת בתגובות שלי. לומר לילד במישרין או בעקיפין שהוא אמור להיות אסיר תודה על שהצילו אותו מהווה בעיני מסר נוראי. מה זה פה מדובר בסוג ג` שסוג א` או ב` לקח אותו? עוד אמירות שמגיעות בצורה כזו או אחרת הן: ``שמעתי שאחרי אימוץ הסיכויים שלך להיכנס להריון וללדת עולים, עכשיו בטח תכנסי להריון``. אהבתי בלינק את התגובה ``כן, והילד הזה הוא רק ילד לתרגול, נחזיר אותו אחרי שיהיה לנו ילד אמיתי (לא מצליחה למצוא את התגובה מחדש כדי לצטט במדויק). כאילו אני זקוקה לתנחומים על שהילדה שלי היא לא אמיתית. ובקשר לאמיתי (אמא אמיתית ילד אמיתי) - בערב העיון שנערך על ידי השרות למען הילד סיפרה אחת האמהות בפאנל שיום אחד הילד שלה חזר הביתה מן הגן וסיפר שאמרו לו שאמא שלו היא לא האמא האמיתית שלו. התגובה שלה היתה לבקש ממנו לנגוע בה ולומר אם הוא חושב שהיא אמיתית או דמיון. יפה, לא? בקיצור חברים, הילדים שלנו הם מאוד אמיתיים וכך גם אנחנו. הכי חשוב זה לבדוק מה מתוך כל האמירות הטפשיות שאנו נתקלים בהן מחלחל ללב הילדים, ואת זה צריך לתקן. במעון הישן של הפורום צירפתי מאמר שעוסק בכך. אם זה מעניין את מישהו אוכל לצרף שנית. צ`או, דיאנה.
תגובות מעצבנות...
הכי מעצבן שאנשים טובים מתחילים לשאול אותי שאלות כמו ``מי האמא שלה??? ואז למדתי לענות ``אני האמא שלה... ``כן אבל האמא האמיתית ואז אני שוב עונה ``אני היא האמיתית... אז מי היתה האמא שלה? ולא מרפים... כבר יש לי רשימה שחורה של כאלו שאני מפסיקה את חברותי איתם ברגע שהנסיכה תתחיל להבין את הנאמר.וכמובן המוכרות בחנויות הן הכי הכי מעצבנות... איך היא בלונדינית? אז למדתי כבר לענות סבא שלה בלונדיני או שפשוט אני עונה ככה הייתי כשנולדתי...או ששואלים אותי הילדה משוודיה? ואז אני עונה למה הילדה אני משבדיה... הגדילה לשאול פולניה, בתור בקופה של אחת החנויות `` הילדה נראית שיקצה...`` ואז בלי להתבלבל עניתי לה`` נכון גם אני לא משלכם.`` ויש לי אין ספור תגובות ות`אמת למדתי כבר לענות ושיקפצו כולם!!
הכי מעצבן שאנשים טובים מתחילים לשאול אותי שאלות כמו ``מי האמא שלה??? ואז למדתי לענות ``אני האמא שלה... ``כן אבל האמא האמיתית ואז אני שוב עונה ``אני היא האמיתית... אז מי היתה האמא שלה? ולא מרפים... כבר יש לי רשימה שחורה של כאלו שאני מפסיקה את חברותי איתם ברגע שהנסיכה תתחיל להבין את הנאמר.וכמובן המוכרות בחנויות הן הכי הכי מעצבנות... איך היא בלונדינית? אז למדתי כבר לענות סבא שלה בלונדיני או שפשוט אני עונה ככה הייתי כשנולדתי...או ששואלים אותי הילדה משוודיה? ואז אני עונה למה הילדה אני משבדיה... הגדילה לשאול פולניה, בתור בקופה של אחת החנויות `` הילדה נראית שיקצה...`` ואז בלי להתבלבל עניתי לה`` נכון גם אני לא משלכם.`` ויש לי אין ספור תגובות ות`אמת למדתי כבר לענות ושיקפצו כולם!!
יש לי סיפור קטן על ``אמא אמיתית``
כשעדי היתה בת חמש טיילנו עם חברים שיש להם בת בגילה ופתאום עדי הגיעה בוכה ואמרה שהחברה אמרה לה שאני לא האמא האמיתית שלה. החברה התחילה גם לבכות [ככה זה כשמישהו מתחיל (-: ]. לקחתי את שתיהן על הברכיים שלי וחיבקתי אותן ואמרתי להן שאני רוצה לשאול אותן שאלה. שאלתי מה לדעתן התפקידים של אמא והן התחילו לשלוף את כל הקלישאות כמו :מטפלת,מבשלת,מחבקת וכו,ואז שאלתי אותן איזה מהדברים האלה אני עושה והן ענו שהכל חוץ מללדת. הראיתי להן איזו רשימה ארוכה יש לנו של דברים שאני עושה לעומת דבר אחד שלא ואין לי ספק שהאסימון ירד יופי לשתיהן באותו רגע. היום,כשמישהו בכתה אומר לעדי שאני לא האמא האמיתית שלה,היא נותנת לו נאום של חצי שעה שמסביר למה אני ואבא שלה הם ההורים האמיתיים והיחידים שלה. (-;
כשעדי היתה בת חמש טיילנו עם חברים שיש להם בת בגילה ופתאום עדי הגיעה בוכה ואמרה שהחברה אמרה לה שאני לא האמא האמיתית שלה. החברה התחילה גם לבכות [ככה זה כשמישהו מתחיל (-: ]. לקחתי את שתיהן על הברכיים שלי וחיבקתי אותן ואמרתי להן שאני רוצה לשאול אותן שאלה. שאלתי מה לדעתן התפקידים של אמא והן התחילו לשלוף את כל הקלישאות כמו :מטפלת,מבשלת,מחבקת וכו,ואז שאלתי אותן איזה מהדברים האלה אני עושה והן ענו שהכל חוץ מללדת. הראיתי להן איזו רשימה ארוכה יש לנו של דברים שאני עושה לעומת דבר אחד שלא ואין לי ספק שהאסימון ירד יופי לשתיהן באותו רגע. היום,כשמישהו בכתה אומר לעדי שאני לא האמא האמיתית שלה,היא נותנת לו נאום של חצי שעה שמסביר למה אני ואבא שלה הם ההורים האמיתיים והיחידים שלה. (-;
בהחלט אני מסכימה איתך - חגית א.
נכון שאומנה זה לא כמו אימוץ ובתור מי שגדלה במשפחה אומנת נתקלתי בהרבה אמירות, לא רק שאומרים להורים המאמצים תגובה אלא גם לילד עצמו- וזה קטע לא קל כי זה מחלחל ללב למרות הכל אני אישית התביישתי בכך למרות שאין מה, ומה שעזר לי התשובות השנונות של אמא שלי- שהמשמעות הייתה שהיא האמא שלי.
נכון שאומנה זה לא כמו אימוץ ובתור מי שגדלה במשפחה אומנת נתקלתי בהרבה אמירות, לא רק שאומרים להורים המאמצים תגובה אלא גם לילד עצמו- וזה קטע לא קל כי זה מחלחל ללב למרות הכל אני אישית התביישתי בכך למרות שאין מה, ומה שעזר לי התשובות השנונות של אמא שלי- שהמשמעות הייתה שהיא האמא שלי.
ועוד על תגובות
כנראה שמתרגלים לתגובות האילו, כי לי הן נראות רגילות יותר מאשר מעצבנות, וכשאני חושבת על זה עכשיו, זה פשוט משפטים שכל כך הרבה פעמים נאמרו לי, שאני כבר עונה עליהן באדישות. לעומת זאת השבוע קרו לי שני מקרים, שאני איבדתי מילים, ושהם (בת הארבע) הדגימה לי איך עונים וממשיכים הלאה. היינו לפני כמה ימים במינימרקט שלנו בקיבוץ. שירה (8 חודשים) ישבה בעגלת הקניות. ליד המדף של החלב ניגשה אלינו מישהי, ובקול מתוק שאלה ``איפה קונים דבר כזה???`` עוד לפני שהספקתי להגיב שהם ענתה לה ``היא מגואטמלה`` והמשיכה הלאה. יומיים קודם היו אצלנו אורחים עם ילדים יותר גדולים משהם. באיזשהו שלב שמעתי את אחד מהם שואל למה היא נראית כמו סינית. היא ענתה שהיא נולדה בויאטנם וזה ליד סין, ואז הילד ההוא התגרה: את לא צברית. שהם ענתה לו ``אז מה?`` והמשיכה לצייר בטושים הנוצצים שבדיוק קיבלה. מה למדתי מזה? כשמתלבטים איך להגיב הכי נכון, איך ``לתקוע `` לאנשים, איך להשתיק אותם (במיוחד ליד הילדים), מבזבזים המון אנרגיה. לעומת זאת כשפשוט עונים מהלב וממשיכים הלאה, הכל נהיה פשוט. גם בשביל הילדים שלנו חשוב שבתגובה שלנו לא יהיה כעס, אלא מקסימום הבנה למוגבלות השואל. חשוב שנשדר להם שהכל בסדר, לגיטימי לשאול הכל, גם כשזו שטות גמורה. ודרך אגב- הבשורה המשמחת היא שמינון התגובות המעצבנות קטן עם השנים. אנשים מרשים לעצמם להגיב ליד תינוקות ברמת שטויות הרבה יותרגבוהה ממה שמרשים לעצמם ליד ילדים גדולים יותר (לפחות אצלנו) ככה שזה הולך ומשתפר. מתייחסים אל ילד גדול יותר בתור מישהו עם אישיות ורגשות, ולא כמו שמשום מה מתייחסים אל תינוק, כאובייקט קטן שמותר להגיד עליו מה שרוצים, כי הוא עוד לא מבין. ככה זה.
כנראה שמתרגלים לתגובות האילו, כי לי הן נראות רגילות יותר מאשר מעצבנות, וכשאני חושבת על זה עכשיו, זה פשוט משפטים שכל כך הרבה פעמים נאמרו לי, שאני כבר עונה עליהן באדישות. לעומת זאת השבוע קרו לי שני מקרים, שאני איבדתי מילים, ושהם (בת הארבע) הדגימה לי איך עונים וממשיכים הלאה. היינו לפני כמה ימים במינימרקט שלנו בקיבוץ. שירה (8 חודשים) ישבה בעגלת הקניות. ליד המדף של החלב ניגשה אלינו מישהי, ובקול מתוק שאלה ``איפה קונים דבר כזה???`` עוד לפני שהספקתי להגיב שהם ענתה לה ``היא מגואטמלה`` והמשיכה הלאה. יומיים קודם היו אצלנו אורחים עם ילדים יותר גדולים משהם. באיזשהו שלב שמעתי את אחד מהם שואל למה היא נראית כמו סינית. היא ענתה שהיא נולדה בויאטנם וזה ליד סין, ואז הילד ההוא התגרה: את לא צברית. שהם ענתה לו ``אז מה?`` והמשיכה לצייר בטושים הנוצצים שבדיוק קיבלה. מה למדתי מזה? כשמתלבטים איך להגיב הכי נכון, איך ``לתקוע `` לאנשים, איך להשתיק אותם (במיוחד ליד הילדים), מבזבזים המון אנרגיה. לעומת זאת כשפשוט עונים מהלב וממשיכים הלאה, הכל נהיה פשוט. גם בשביל הילדים שלנו חשוב שבתגובה שלנו לא יהיה כעס, אלא מקסימום הבנה למוגבלות השואל. חשוב שנשדר להם שהכל בסדר, לגיטימי לשאול הכל, גם כשזו שטות גמורה. ודרך אגב- הבשורה המשמחת היא שמינון התגובות המעצבנות קטן עם השנים. אנשים מרשים לעצמם להגיב ליד תינוקות ברמת שטויות הרבה יותרגבוהה ממה שמרשים לעצמם ליד ילדים גדולים יותר (לפחות אצלנו) ככה שזה הולך ומשתפר. מתייחסים אל ילד גדול יותר בתור מישהו עם אישיות ורגשות, ולא כמו שמשום מה מתייחסים אל תינוק, כאובייקט קטן שמותר להגיד עליו מה שרוצים, כי הוא עוד לא מבין. ככה זה.
"הם לא ההורים האמיתיים שלך"
"They´´re not your real parents!" The little girl´´s words were not meant to hurt. At 8, she was struggling to understand her own adoption. But our adopted son was hearing these words for the first time, at the age of 5. And he was devastated. For weeks, Mark could not bring himself to share the incident, nor his pain,with us. What terrible thing might happen if he did? His behavior showed he was troubled, but even when he came to our room at night complaining of monsters, he could not speak of his underlying fears. One evening, as he lay with his head on my lap, with my hand stroking his forehead, Mark broke into sobs and burst out with his terrible discovery: "Becky says you´´re not my real parents!" I hugged and reassured him. He had known for a long time that he was adopted and that this meant his "first parents" could not take care of him.He knew that we had become his "forever parents" because we were able to provide food and toys and clothes, and because we very much wanted a little boy like him. As a social worker in adoption, I had read all about "telling" and had thought that our explanations had covered all the bases. But we had never dealt with the question of "real" parentage. It simply had not occurred to us that other children would openly assert that "forever parents" were not real parents. Yet this has happened to Mark at least three times in the years he has been in school. Mark knows what to answer now: "Yes, they are my real parents," he will insist, "because they are the ones who are bringing me up." If the other child persists, he will say, "You´´re confused about that!" It is not only the children who experience this confusion. Their parents and other adults tend to define adoption as something that happens when your "real parents" can´´t keep you. The problem is largely with our language,since the term "birth parents" is not yet in common parlance and it is the first parents who traditionally have been referred to as "real parents." Of course, our language reflects the perceptions and values of past generations, and it has not caught up with our more modem concepts of adoption. I have often heard pre-adoptive parents say, ´´We have two children of our own and now we´´ like to adopt." These parents are caught by the limitations of outdated language, which does not yet reflect their own progressive thinking and feeling. Although they may already think of the children to be adopted as their own, they can find no words besides "own" to distinguish children born to them from those they plan to adopt. What can adoptive parents and teachers and other concerned adults do to help adopted children feel fully a part of their families Several suggestions come to mind: 1. Work on the problem of language. In the course of the adoption process, adoptive parents learn to say, "Sarah and John were born to us, and Maria was adopted," when they are asked which children are their own. They are urged to help their families, and the parents and teachers of their child´´s playmates, to avoid the use of "real parents" when talking about birth parents. I now make a point of asking new adoptive parents to tell their children before kindergarten that they are their real parents by adoption and to add that other people "may be confused about this." This needs to be gone over more than once. The point to stress to your child is that "real parents are the people who bring you up, " and that the child is your own child, by adoption. 2. Keep the birth parents´´ role in the past. The first parents must be spoken of sympathetically, as adopted children need to feel pride in their origins. They need to feel that their birth parents would certainly have kept them if they could have. But they should be told they have new parents now. It is very important for adopted children to know that they are where they are meant to be - that the first parents made a loving plan for them to be with their adoptive families forever. I believe that it is a mistake to make the birth parents too real by speaking of them frequently, or glowingly, or in great detail, when children are small.Although birth parents have their own reality, we do not want our children to worry that there are people out there who have a claim on them and may try to take them back. There are simple ways to clarify that you are the child´´s real parents now. Some adoptive parents refer to the birth parents by their first names, if known. Others may feel comfortable with the term "first parents," used in conjunction with "forever parents." There will be plenty of time later on to help curious older children get a clearer, more detailed understanding of their birth parents. (Adoption workers do recommend that adoptive parents try to obtain as much specific non-identifying information as possible about the birth parents and their circumstances, and that they present his information in a favorable light as the child seems ready for it..) 3. Speak positively about adoption as one good way that children come to parents. It is best for adults not to speak of adopted children as "special" or "chosen," lest the child come to feel over the years that those adults overemphasized their differences. Every adoption is a story of pain and loss, as well as a story of fulfillment and love. Thoughtful parents speak with pride of their ado adoption and the pleasure the child has brought them. At the same time, they need to be open to hearing the child´´s concerns about having been given up by the birth parents. These concerns tend to surface when a child is about eight or ten, no matter how well the adoption has been handled. "Adaptive grieving" is a normal process, entailing some uncertainty and confusion and - for some children - a degree of sadness over the loss of birth parents It is important for parents to let their children know that these are normal feelings for adopted children to have, and that they will get through this time of uncertainty or sadness. If the feelings are strong and persist a long time, parents can have their child evaluated as to whether brief psychotherapy may be helpful. Parents should realize that their child´´s feelings do not indicate that they are doing something wrong. Adoptive parents generally do a good job if they feel like real parents, with children who are fully their own whether or not they match them in race and color. As long as these parents are open about adoption, speak freely and naturally on the subject, and think of adoption as a truly positive alternative to childbirth, their children will learn to view their adoption with pride and should feel fully a part of their families.
"They´´re not your real parents!" The little girl´´s words were not meant to hurt. At 8, she was struggling to understand her own adoption. But our adopted son was hearing these words for the first time, at the age of 5. And he was devastated. For weeks, Mark could not bring himself to share the incident, nor his pain,with us. What terrible thing might happen if he did? His behavior showed he was troubled, but even when he came to our room at night complaining of monsters, he could not speak of his underlying fears. One evening, as he lay with his head on my lap, with my hand stroking his forehead, Mark broke into sobs and burst out with his terrible discovery: "Becky says you´´re not my real parents!" I hugged and reassured him. He had known for a long time that he was adopted and that this meant his "first parents" could not take care of him.He knew that we had become his "forever parents" because we were able to provide food and toys and clothes, and because we very much wanted a little boy like him. As a social worker in adoption, I had read all about "telling" and had thought that our explanations had covered all the bases. But we had never dealt with the question of "real" parentage. It simply had not occurred to us that other children would openly assert that "forever parents" were not real parents. Yet this has happened to Mark at least three times in the years he has been in school. Mark knows what to answer now: "Yes, they are my real parents," he will insist, "because they are the ones who are bringing me up." If the other child persists, he will say, "You´´re confused about that!" It is not only the children who experience this confusion. Their parents and other adults tend to define adoption as something that happens when your "real parents" can´´t keep you. The problem is largely with our language,since the term "birth parents" is not yet in common parlance and it is the first parents who traditionally have been referred to as "real parents." Of course, our language reflects the perceptions and values of past generations, and it has not caught up with our more modem concepts of adoption. I have often heard pre-adoptive parents say, ´´We have two children of our own and now we´´ like to adopt." These parents are caught by the limitations of outdated language, which does not yet reflect their own progressive thinking and feeling. Although they may already think of the children to be adopted as their own, they can find no words besides "own" to distinguish children born to them from those they plan to adopt. What can adoptive parents and teachers and other concerned adults do to help adopted children feel fully a part of their families Several suggestions come to mind: 1. Work on the problem of language. In the course of the adoption process, adoptive parents learn to say, "Sarah and John were born to us, and Maria was adopted," when they are asked which children are their own. They are urged to help their families, and the parents and teachers of their child´´s playmates, to avoid the use of "real parents" when talking about birth parents. I now make a point of asking new adoptive parents to tell their children before kindergarten that they are their real parents by adoption and to add that other people "may be confused about this." This needs to be gone over more than once. The point to stress to your child is that "real parents are the people who bring you up, " and that the child is your own child, by adoption. 2. Keep the birth parents´´ role in the past. The first parents must be spoken of sympathetically, as adopted children need to feel pride in their origins. They need to feel that their birth parents would certainly have kept them if they could have. But they should be told they have new parents now. It is very important for adopted children to know that they are where they are meant to be - that the first parents made a loving plan for them to be with their adoptive families forever. I believe that it is a mistake to make the birth parents too real by speaking of them frequently, or glowingly, or in great detail, when children are small.Although birth parents have their own reality, we do not want our children to worry that there are people out there who have a claim on them and may try to take them back. There are simple ways to clarify that you are the child´´s real parents now. Some adoptive parents refer to the birth parents by their first names, if known. Others may feel comfortable with the term "first parents," used in conjunction with "forever parents." There will be plenty of time later on to help curious older children get a clearer, more detailed understanding of their birth parents. (Adoption workers do recommend that adoptive parents try to obtain as much specific non-identifying information as possible about the birth parents and their circumstances, and that they present his information in a favorable light as the child seems ready for it..) 3. Speak positively about adoption as one good way that children come to parents. It is best for adults not to speak of adopted children as "special" or "chosen," lest the child come to feel over the years that those adults overemphasized their differences. Every adoption is a story of pain and loss, as well as a story of fulfillment and love. Thoughtful parents speak with pride of their ado adoption and the pleasure the child has brought them. At the same time, they need to be open to hearing the child´´s concerns about having been given up by the birth parents. These concerns tend to surface when a child is about eight or ten, no matter how well the adoption has been handled. "Adaptive grieving" is a normal process, entailing some uncertainty and confusion and - for some children - a degree of sadness over the loss of birth parents It is important for parents to let their children know that these are normal feelings for adopted children to have, and that they will get through this time of uncertainty or sadness. If the feelings are strong and persist a long time, parents can have their child evaluated as to whether brief psychotherapy may be helpful. Parents should realize that their child´´s feelings do not indicate that they are doing something wrong. Adoptive parents generally do a good job if they feel like real parents, with children who are fully their own whether or not they match them in race and color. As long as these parents are open about adoption, speak freely and naturally on the subject, and think of adoption as a truly positive alternative to childbirth, their children will learn to view their adoption with pride and should feel fully a part of their families.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.