חובת הדיווח
אני אישית ראיתי מספר מקרים שבהם אמא מכה את ילדיה באכזריות (בעיטה בבטן, דפיקת הראש במשקוף המכונית) והן עשו את זה בפומבי! בושה וחרפה! אני שמחה שזה היה בפומבי כי כך יכולתי לראות ולדווח עליהם. אני רוצה להדגיש כמה זה חשוב להגן על חסרי ישע מפני התעללות וכמה זו חובתו של כל אחד לדווח על חדש לאלימות. אני רוצה לשתף אתכם בקטע: "עכשיו אני מבינה באיזה פחד הייתי. אני נזכרת וקשה לי לספר לך כמה מבועתת הייתי כל החיים, כמה מפוחדת ומאוימת. אני הייתי בסכנת חיים, בסכנת היכחדות כל החיים. פחדתי פחד מוות. פשוטו כמשמעו- פחד מ ו ו ת. יכולתי למות, יכולתי למות רק מהחרדה ומהאימה שהרגשתי. ויכולתי למות מהמכות והאלימות המחרידה שחוויתי על בשרי. אבל לא מתתי, אני חיה, וקשה לי להאמין שאני חיה אחרי כל הסבל הנוראי שעברתי, אז אני מרגישה שאני בעצם מתה. אני מרגישה שאסור לי להאמין שאני חיה, כי אחרת מישהו יראה את זה ויחסל אותי לגמרי. כל החיים היה בי את הדחף לשרוד, לעבור את זה, לחיות, להימלט מהאימה, להימלט מהסכנה. את כל הדקות של שנותיי הצעירות הקדשתי למשימה אחת- להישאר בחיים. ושכחתי. שכחתי כמה פחד הגוף שלי, הלב שלי והנשמה שלי, בתוך כמה מראות של זוועה הם חיו, כמה אימה הם עברו, כמה פעמים ראיתי את המוות- כבר בגיל 6- מול העיניים שוב ושוב. הייתי בטוחה שאני לא אשרוד את זה, שלא מגיע לי לשרוד, שאמא שלי צודקת ולא מגיע לי לחיות, לא מגיע לי לנשום. אבל משום מה לא הייתי מוכנה לקבל את גזר הדין ונלחמתי. נלחמתי בכל הכוח, בקצת האוויר שהיה לי, במעט האמונה, שאלוהים יודע מאיפה שאבתי, נלחמתי ונלחמתי ונלחמתי ושרדתי! שרדתי! היא לא ניצחה אותי! היא לא הרגה אותי, וזה מדהים! אני מרגישה את זה עכשיו, אני נזכרת איך הרגשתי אז, איך הרגשתי כל הזמן, מה חשבתי כל הזמן. ניסיתי לתכנן לי בראש הקטן שלי איך להערים עליה, איך לברוח מהכאב, איך להצליח לנשום מידי פעם. ברגעים המועטים של שקט שהיו לי, כשהיא לא הייתה שם ולא איימה עליי, כשהייתי בבית ספר, נשמתי בכל הכוח, שאפתי את כל החמצן שיכולתי, רק כדי שיספיק לי גם אחר כך, כשאני אחזור לחוות את הסכנה, כשאני אחזור לבית האימה, כשאני אהיה בידיה- בידיה של זו שרוצה להרוג אותי, נתונה לחמלתה של זו שאין לה טיפת חמלה בלב. איך שכחתי? איך שכחתי כמה פחד היה לי בעיניים, איך שכחתי שבלילה כשישנתי זה היה הזמן הבטוח שלי- הזמן היחיד שבו לא הייתי בתוך סיוט. איך שכחתי את המאבקים שלי, את השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב, ששאלתי את החיים האלו, אם מגיע לי בכלל לחיות. החלומות שלי. הם שהחזיקו אותי, החלומות האלו- חלומות ה'יום אחד', יום אחד היא תפסיק להרביץ לי, יום אחד תגיע אישה אחרת ותגיד לי שהיא אמא שלי ושהיא חיפשה אותי כל הזמן הזה, יום אחד אני אהיה חופשיה, יום אחד אני אוכל להתעורר בבוקר ולא בבהלה, יום אחד אני אוכל להיכנס הביתה מבלי לחשוש מי מחכה לי שם, להחליש אותי עוד קצת ועוד קצת, יום אחד אני אשים את התחבושות בצד ולא אצטרך לגעת בהן יותר, יום אחד אני אוכל להפסיק לברוח, להפסיק לפחד, להפסיק את הכאב הנוראי האיום, יום אחד תפסיק השואה.... לא באמת ידעתי שזה יקרה אבל המשכתי לקוות, לחלום, לפנטז, לשאוף לחיים. כשאני חושבת על זה, השגתי את כל זה. השגתי את כל זה אבל הנפש שלי עדיין לא יודעת את זה, היא עדיין מפחדת, היא עדיין חרדה, היא עדיין מצפה ומייחלת למוות, להפסיק את הכאב, אבל היא לא יודעת שהכל בעצם מאחוריי, שעכשיו זה הזמן לחיות, שעכשיו זה אפשרי לנשום, מותר לי לחייך, מותר לי גם לצחוק, אני מחליטה בשביל עצמי, אני דואגת לעצמי, ופעם ראשונה שאני אפילו אוהבת את עצמי!" את הילדה הזו אף אחד לא הציל, עליה אף אחד לא דיווח. תארו לעצמכם ילדה כזו קטנה שצריכה להגן על עצמה! עזרו לה ולאחרים במצבה! אל תגידו "אצלנו זה לא יכול לקרות" תודה
אני אישית ראיתי מספר מקרים שבהם אמא מכה את ילדיה באכזריות (בעיטה בבטן, דפיקת הראש במשקוף המכונית) והן עשו את זה בפומבי! בושה וחרפה! אני שמחה שזה היה בפומבי כי כך יכולתי לראות ולדווח עליהם. אני רוצה להדגיש כמה זה חשוב להגן על חסרי ישע מפני התעללות וכמה זו חובתו של כל אחד לדווח על חדש לאלימות. אני רוצה לשתף אתכם בקטע: "עכשיו אני מבינה באיזה פחד הייתי. אני נזכרת וקשה לי לספר לך כמה מבועתת הייתי כל החיים, כמה מפוחדת ומאוימת. אני הייתי בסכנת חיים, בסכנת היכחדות כל החיים. פחדתי פחד מוות. פשוטו כמשמעו- פחד מ ו ו ת. יכולתי למות, יכולתי למות רק מהחרדה ומהאימה שהרגשתי. ויכולתי למות מהמכות והאלימות המחרידה שחוויתי על בשרי. אבל לא מתתי, אני חיה, וקשה לי להאמין שאני חיה אחרי כל הסבל הנוראי שעברתי, אז אני מרגישה שאני בעצם מתה. אני מרגישה שאסור לי להאמין שאני חיה, כי אחרת מישהו יראה את זה ויחסל אותי לגמרי. כל החיים היה בי את הדחף לשרוד, לעבור את זה, לחיות, להימלט מהאימה, להימלט מהסכנה. את כל הדקות של שנותיי הצעירות הקדשתי למשימה אחת- להישאר בחיים. ושכחתי. שכחתי כמה פחד הגוף שלי, הלב שלי והנשמה שלי, בתוך כמה מראות של זוועה הם חיו, כמה אימה הם עברו, כמה פעמים ראיתי את המוות- כבר בגיל 6- מול העיניים שוב ושוב. הייתי בטוחה שאני לא אשרוד את זה, שלא מגיע לי לשרוד, שאמא שלי צודקת ולא מגיע לי לחיות, לא מגיע לי לנשום. אבל משום מה לא הייתי מוכנה לקבל את גזר הדין ונלחמתי. נלחמתי בכל הכוח, בקצת האוויר שהיה לי, במעט האמונה, שאלוהים יודע מאיפה שאבתי, נלחמתי ונלחמתי ונלחמתי ושרדתי! שרדתי! היא לא ניצחה אותי! היא לא הרגה אותי, וזה מדהים! אני מרגישה את זה עכשיו, אני נזכרת איך הרגשתי אז, איך הרגשתי כל הזמן, מה חשבתי כל הזמן. ניסיתי לתכנן לי בראש הקטן שלי איך להערים עליה, איך לברוח מהכאב, איך להצליח לנשום מידי פעם. ברגעים המועטים של שקט שהיו לי, כשהיא לא הייתה שם ולא איימה עליי, כשהייתי בבית ספר, נשמתי בכל הכוח, שאפתי את כל החמצן שיכולתי, רק כדי שיספיק לי גם אחר כך, כשאני אחזור לחוות את הסכנה, כשאני אחזור לבית האימה, כשאני אהיה בידיה- בידיה של זו שרוצה להרוג אותי, נתונה לחמלתה של זו שאין לה טיפת חמלה בלב. איך שכחתי? איך שכחתי כמה פחד היה לי בעיניים, איך שכחתי שבלילה כשישנתי זה היה הזמן הבטוח שלי- הזמן היחיד שבו לא הייתי בתוך סיוט. איך שכחתי את המאבקים שלי, את השאלה ששאלתי את עצמי שוב ושוב, ששאלתי את החיים האלו, אם מגיע לי בכלל לחיות. החלומות שלי. הם שהחזיקו אותי, החלומות האלו- חלומות ה'יום אחד', יום אחד היא תפסיק להרביץ לי, יום אחד תגיע אישה אחרת ותגיד לי שהיא אמא שלי ושהיא חיפשה אותי כל הזמן הזה, יום אחד אני אהיה חופשיה, יום אחד אני אוכל להתעורר בבוקר ולא בבהלה, יום אחד אני אוכל להיכנס הביתה מבלי לחשוש מי מחכה לי שם, להחליש אותי עוד קצת ועוד קצת, יום אחד אני אשים את התחבושות בצד ולא אצטרך לגעת בהן יותר, יום אחד אני אוכל להפסיק לברוח, להפסיק לפחד, להפסיק את הכאב הנוראי האיום, יום אחד תפסיק השואה.... לא באמת ידעתי שזה יקרה אבל המשכתי לקוות, לחלום, לפנטז, לשאוף לחיים. כשאני חושבת על זה, השגתי את כל זה. השגתי את כל זה אבל הנפש שלי עדיין לא יודעת את זה, היא עדיין מפחדת, היא עדיין חרדה, היא עדיין מצפה ומייחלת למוות, להפסיק את הכאב, אבל היא לא יודעת שהכל בעצם מאחוריי, שעכשיו זה הזמן לחיות, שעכשיו זה אפשרי לנשום, מותר לי לחייך, מותר לי גם לצחוק, אני מחליטה בשביל עצמי, אני דואגת לעצמי, ופעם ראשונה שאני אפילו אוהבת את עצמי!" את הילדה הזו אף אחד לא הציל, עליה אף אחד לא דיווח. תארו לעצמכם ילדה כזו קטנה שצריכה להגן על עצמה! עזרו לה ולאחרים במצבה! אל תגידו "אצלנו זה לא יכול לקרות" תודה