ואם כבר - סקירה שלי על החדש של אופת' ../images/Emo58.gif
**כתבתי את זה בפורום אחר, לכן הסיפור המקדים לא ממש רלוונטי לכאן** אז רק לפני כמה ימים דברנו על הסינגלים מתוכו, וכבר ביום רביעי גליתי הודעה מהדואר שיש לי חבילה מחו"ל. בחמישי אספתי אותה, ושמחתי מאוד לגלות שמדובר בעותק של האלבום החדש של החבר'ה המטורפים של אבא שלי, המגיעים ישירות משבדיה. בלי לחשוב פעמיים, הכנסתי את הדיסק למערכת הסראונד בסלון, סגרתי את הטריסים, והתיישבתי לשמיעה ראשונה של האלבום לו צפיתי הכי הרבה בשנה האחרונה. ותרשו לי לסכם את האלבום המילה אחת? אה. אלבום בינוני, כמה חוסר השקעה, ברוב האלבום או השתעממתי לגמרי או שתפסתי את הראש ולא האמנתי שאותה להקה (כמעט) כתבה יצירות מופת כמו Bleak, Deliverance, Black Rose Immortal, Demon of the Fall ועוד הרבה יצירות מופת אחרות. טוב, אז האלבום מתחיל בשיר Coil. מה-זה-החרטא-הזה. קטע אקוסטי שמתחיל (למשך שנייה) נחמד, ואז נכנס מיקאל עם שירה בכיינית ומעצבנת, ואז אקורדים שיותר הגיוני שלהקה כמו ראש תנגן (לא שזה רע, אבל זה לא אופת'). בגדול, קטע קצר (3 דקות ומשהו) ומעצבן, שבאמצע הופך לאפילו יותר מוזר בשביל להקה כמו אופת', ואז גם נכנסת איזו נקבה לשיר (איזו חברה של המתופף החדש, אליו נגיע בהמשך) ובכלל הורסת את השיר. השיר הראשון נגמר והשני נכנס בסערה. Heir Apparent הוא שיר טוב, אבל שלא יצליח לעבוד עליכם. בגדול, קטע מאוד אופת'-לייק, כבד מאוד ברובו. בניגוד לשאר האלבום, אהבתי את הקטע הזה אבל לא מספיק בשביל שהוא יגדיר את האלבום הזה כטוב. בגדול, מרגישים את החלפתו של הגיטריסט האגדי לידגרן בוונאבי-מגניב עם אפרו, פרדריק אקסון. שלא לדבר על המעבר מהמסומם הגאון, מרטין לופז, למתופף הבנאלי אקסנורט... אקסנורט הוא פשוט מתופף בינוני לגמריי. הוא לא יצירתי במיוחד, ממש מתופף מטאל סטריאוטיפי. רוב הקטעים שממש דורשים יצירתיות מסויימת בשביל לא להשמע כמו המון-תופים-חזקים-במהירות, נשמעים בדיוק כמו המון-תופים-חזקים-במהירות, ומתחילים לעלות על העצבים כבר בשיר הראשון באלבום (והם עוד יחזרו). ממי שמצפים להרבה גם מקבלים הרבה - פר, מרטין וכמובן מיקאל מספקים את הסחורה בשיר הזה כמו שסיפקו באלבום האחרון וכמובן לפניו. הקטע השלישי באלבום הוא אחד מהסינגלים - The Lotus Eater. שיר מוזר מאוד, עוד לא הבנתי מה הכוונה של הפתיח המוזר ולא ממש הבנתי למה המתופף מתעקש לנגן את אותם הקטעים למשך 90% מהשיר ולא הבנתי במיוחד את השירה בקטע הזה. אבל, יש כמה קטעים ממש טובים, הסולו טוב (נשמע כמו סולו בשיר מוקדם יותר של הלהקה, אבל הוא לא רע), ורוב הריפים לא רעים במיוחד. אה כן, ואז מגיע הקטע הכי לא אופת' בהיסטוריה, הספוקס-בירד-ריף המיותר שמוריד הרבה מהשיר. סה"כ, נחמד, לא יותר. אה, כן, כבר אמרתי המון-תופים-חזקים-במהירות? הקטע הרביעי נשמע מבטיח. נפתח עם קטע ספנתר שקט, איטי ורגוע שאליו נכנסת גיטרה בוכייה ואז שאר הלהקה, עם קטע שירה נחמד למדי של מיקאל. שוב, הקטע לא ממש מזכיר את אופת' שלמדנו להכיר, אבל הוא, בניגוד לקטע הראשון שהיה לא-אופת', נחמד ובר-שמיעה. הקטע הזה מתפתח עם סולו קלידים מגניב שמזכיר קצת את ימי הרוק הפסיכדלי של שנות ה-70, קצת דיפ פרפל מגניב, שאליו נכנסת גיטרה בקטע קצרצר. השיר ממשיך באותו הכיוון הנחמד שלו, עד בערך 6:30 דקות בתוך השיר, שם הוא מקבל תפנית מזורה ומפגרת של קטע גיטרה אקוסטית שמתחיל נחמד אבל לאט לאט מאבד את הכיוון שלו (טיונינג), הולך לגיטרה לא מכוונת בכלל ואז מין צחוק מפגר שהולך לאיזה הד מטופש, וככה נגמר השיר. כן, קראתם נכון. צחוק מפגר, גיטרה לא מכוונת... אחריו מגיע השיר החמישי והסינגל הראשי, שיר שאני מאמין שרובכם שאוהב את הלהקה כבר שמע. מדובר בשיר נחמד, לא מיוחד במיוחד, חבל שהוא חוזר על עצמו ואין התפתחות מסויימת בשיר. הקטע עם היציאה המוזרה והמפתיעה של התופים לקטע נפרד משל עצמם הוא דווקא דיי מרענן ונחמד, אבל יכל להתבצע טוב יותר. לא אכתוב יותר מדי מאחר ואתם מכירים כבר את הקטע, אבל אסכם בכך שמדובר בשיר נחמד בלבד, קצת מאכזב ממה שיכלו לעשות איתו. הקטע הבא הוא Hessian Peel, הקטע הארוך ביותר באלבום (כ-11:30 דקות).מה אני אגיד לכם, לא משהו. זה נשמע כמו אוסף קטעים די ראנומאליים, ומלווה בקטע שירה הפוכה מוזרה ומטופשת (שאם הופכים אותה, שומעים את מיקאל אומר My sweet Satan, I see you, משהו כזה). החלק הראשון הוא אקוסטי ומלנכולי, אבל נשמע קצת מטופש ומרוח. אותו 'חלק ראשון' נמשך עוד... ועוד... ועוד... עד שקצת אחרי ה-4 דקות, נכנס קטע מעניין שמשנה קצת את הפיל של השיר למעט זמן, אבל הוא נגמר אחרי קצת פחות מדקה, כאשר עוד קטע אקוסטי שהופך לקטע פסנתר נכנס. ב-5:40, הקלידים מכניסים אותנו לקטע הכבד, שלא קשור ב-כ-ל-ל לקטע הראשון. הקטע עצמו לא כזה מזהיר, עד שמגיע סולו נחמד (הימור שלי – של האקסון), ואז קטע נחמד אבל לא מעניין מספיק, שמלווה שתיפוף מעצבן ומינימלי. עוד עצירה, שוב איזו מילה הפוכה ואז עוד חלק שלא קשור בכלל לחלקים הראשונים, כאילו סתם נזרק לשם. זה ממשיך עם עוד קטע לא ממש קשור, ואז נכנס עוד קטע כבד, דומה לחלק הכבד הקודם, מה שאומר שגם החלק הזה לא טוב במיוחד. קצת אחרי שעוברים את ה-10 דקות, יש איזה קטע מעצבן של התופים שנשמעים כמו איזה תוכנת מחשב ישנה, ואז כמה אפקטים מוזרים ושם מסתיים השיר. השיר האחרון, Hex Omega, ישר מתחיל כבד וטוב, קטע שנגמר אחרי פחות מדקה מהפתחה, ועוברים לקטע שקט הרבה יותר. למען האמת, מדובר בשיר נחמד, חבל שלא יותר מזה. השיר די חוזר על עצמו, ובשלב מסויים הוא קצת מעיק ושוב, נמרח. אחרי 5 דקות וקצת, נכנסת גיטרה עם דיסטורשן טובה ומשנה את הפאזה של השיר, אבל שוב אקרסון מתעקש להיות משעמם עם מעברים גרועים ברמות שקשה לתאר, במקומות שמרטין לופז היה נותן בראש והופך את השיר הזה לקלאסיקות. הפייד-אווט מתחיל אחרי 6:45 בערך, והאלבום נגמר בצורה מאכזבת מאוד. אז בגדול, אני לא נהנתי מהאלבום במיוחד. אני לא יכול לקחת אף שיר כאן ל-בסט אוף אופת' הבא שלי, וסביר להניח שכשהאלבום הבא יצא, אני אפילו לא אזכור את רוב השירים מהאלבום הזה. אם זה לא מספיק, גם הליריקה של האלבום הזה, ברובו, היא די מטופשת ומעצבנת ולא כ"כ מתאימה לאופת'. אני חושב שאפשר להגדיר את האלבום הזה כאכזבה ענקית, יכלו להוציא מזה הרבה יותר ממה שזה יצא, גם אם החליטו לשנות פאזה בעקבות השינויים בהרכב. אני עדיין מחכה לדיסק הבונוס שאמור להכיל קטע חדש אחד ועוד 3 קאברים. נקווה שזה לפחות יהיה טוב. ציון: 5/10, בעיקר בגלל שזה אופת'.