חודשיים אחרי הפלה..מתקשה

[גוגו 888]

חודשיים אחרי הפלה..מתקשה

שלום לכל הבנות המקסימות
כתבתי פה לפני חודשיים כשעברתי הפלה טבעית בשבוע 7. יש לי ילדה בת שנה וחצי וההפלה היתה קצת לפני יום הולדתי ה36...
בינתיים היה לי מחזור אחד שהגיע 6 שבועות לאחר ההפלה ועכשיו אנחנו מתכננים לנסות להרות והרגשתי שאני מתחזקת, חזרתי לספורט ואוכל בריא, הורדתי את ה3 קג שעליתי סביב הדכאון שאחרי ההפלה. חזרתי לחייך ולהנות.
ואז אתמול אחותי ילדה (ילד שני) וכאילו פתאום הכל התרסק. ידעתי כמובן שהיא בהריון וכשההריון שלי נפל קינאתי אבל עבר לי. ועכשיו אני מתקשה לשמוח בשבילה. מרגישה ככ קטנה ועלובה. ככ קשה לי. והיא מספרת לי על הלידה המדהימה וקשה לי. וזה מערער אותי מאוד. רק משתפת בשביל לפרוק.

 

[כבשה0פועה]

הרגשות שלך טבעיים והמציאות מורכבת

אני מניחה שאת לא רוצה ברעת אחותך כי אם בטובתה, אבל היש שלה מעצים את האין שלך וזה קשה קשה קשה.
טוב שאת פורקת כאן, רבות מאתנו חוו את התחושות שאת מתארת מול הריונות ולידות של אחיות וחברות אהובות, כך שהגושפנקא לקנא ולכאוב קיימת לפחות בינינו.
האם אחותך מודעת למה שעבר ועובר עליך בחודשיים האחרונים? כרגע מניחה שהיא עדיין מוצפת הורמונים ומכונסת באושר שלה, אבל אולי בעוד זמן כן כדאי לשתף אותה במה שעובר עלייך ובעצב שלך, באופן שלא יפגע בה אלא יביא אותה להבין אותך.
מאחלת לך מכל הלב שתזכי להריון תקין ושלם שיסתיים במועד.

 

[איןאריותכאלה]

לגוגו - על הפתלתלות של תהליך האבל

לפני חודשיים הפלה טבעית בשבוע 7.
מאז, כך את כותבת, "הרגשתי שאני מתחזקת, חזרתי לספורט ואוכל בריא, הורדתי את ה-3 ק"ג שעליתי סביב הדכאון שאחרי ההפלה, חזרתי לחייך ולהנות".

כל הרשימה הארוכה הזו - שכולה חיובית וטובה - אמורה לשים נקודה ברורה לתהליך האבל שלך, זה שהתחיל סה"כ לפני 9 שבועות בערך, עם ההפלה.
הנפש לא צריכה 'רשימת מכולת' של 'התנהגות בריאה' כדי להגיע ל'מקום הנכון'.
כן, יש בהחלט תרומה ניכרת לאכילה בריאה, לחיוך, לספורט - ולדעתי האישית עדיף לתפקד מאשר לא לתפקד (לקום בבוקר, להתאפר ולצאת ליום העבודה עדיף במרבית המקרים על התכרבלות בשמיכות במיטה) - אבל אין מתכון חד משמעי להתמודדות עם אבל, ובמקרה האישי שלך הרשימה הזו לא משכנעת את הנפש שזהו, מספיק, צריך לקום, די לכאוב.
להפך, הנפש פורצת החוצה בהזדמנות הראשונה וחושפת בפנייך את הרגשות האמיתיים - הקנאה, החסר, האבל שלא הושלם, הכאב שהספורט והאכילה לא יכולים לכסות עליו.

בעיני חשוב לתת לרכיבים האלה את המקום שלהם, לתת לאבל פינה בתוך הנשמה, לא לנסות להדחיק אותו, להעלים אותו, לקבור אותו מתחת לפעילות יתרה או מתחת לחזות של תפקוד והמשך בחיים הרגילים.
החיים כבר לא רגילים ולא יחזרו להיו כפי שהיו לפני שחווית את ההפלה. זה לא אומר שתחיי בתוך משבר מתמשך, חלילה, אבל לרוב הדחקה לוקחת מהנפש הרבה יותר אנרגיות מאשר נתינת מקום. אולי כדאי לך לשקול להיעזר באיש מקצוע לכמה חודשים.
מאחלת לך מכל לבי הריון בקרוב, שיסתיים אחרת לגמרי.

ומילה לגבי הקנאה - זו אחותך וזה כמובן קשה מאד כי אי אפשר להתחמק ממשפחה, והלידה סמוכה מאד לאובדן, ותחושת חוסר האונים והחסר גדולים במיוחד נוכח הילד השני שלה. זה לא הופך אותך לקטנה ולעלובה, רק לאשה שאיבדה הריון שהיה מאד רצוי ומתאבלת עליו.

 

[שירהד1]

לגוגו888- סליחה על המענה המאוחר-

אני מאוד מקווה שאת עדיין פה ושתקראי את דבריי.
אני מסכימה מאוד (!!!) עם מה שכתבו לך "כבשה פועה" ו"איןאריותכאלה".

רוצה לההוסיף דוגמא משל עצמי- דוגמא מאוד כואבת. כאשר הייתי לאחר מספר הפלות, נולדו לי שתי אחייניות, ממש בהפרש של שבועיים האחת מהשנייה.
אחת מהן היא ביתו של אחי התאום. ביתו השלישית. היה לי קשה מנשוא. מודה ומתוודה. לא יכולתי להסתכל עליה, לא יכולתי להחזיק אותה, בקושי יכולתי לשאול עליה. גם הסברתי להם באיזשהו שלב על הקושי שלי.
כאשר היתה כבר בת שנתיים, ואני המשכתי עם ההפלות, היו מקרים שבהם אחי לא הפסיק להתלונן על כל מיני דברים שקשורים אליה, כמו למה הוא לא יכול לשבת בשקט לאכול וכן הלאה- רציתי לחנוק אותו. לחנוק. רציתי לצעוק עליו בכל הכוח ולהגיד לו לסתום את הפה ושיגיד תודה על מה שיש לו.
זה עד היום יושב לי על הלב איתו.
דווקא מצד גיסתי, היתה הרבה יותר הבנה למצבי הרגיש, והיא התנהגה לאורך כל השנים בצורה מאוד רגישה כלפיי.

אל תרגישי קטנה ועלובה. את בסך הכל אנושית. אף אחת מאיתנו היא לא וונדר-וומן. אם אתן קרובות, את יכולה לדבר איתה ולהסביר לה לגבי הקושי שאת חווה בגלל מה שעברת. אני מקווה שהיא תבין אותך, כפי שגיסתי הבינה אותי.
אני כותבת בעצב רב, שאני חוששת שעד היום אחי התאום לא יודע עד כמה פגע בי עם האמירות הללו שלו. עברו כבר כמה שנים, בינתיים נולדה לי בת מדהימה ונפלאה, ועדיין עצוב לי על התקופה הזו ועדיין הדברים חסרי הרגישות שלו כלפיי בוערים בי מבפנים.
אגב, סתם בשביל הקוריוז- אני לא מעיזה להתלונן ולו לרגע אחד כאשר אני צריכה להתפנות אליה ולהאכיל אותה, לדוגמא, לפני שאני אוכלת. חיכיתי לרגע הזה מספר שנים, וחוויתי קינאה קשה כל פעם שאחי התלונן לגבי זה. אז אני מאכילה אותה ודואגת לה בשמחה גדולה גדולה.


שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028

 

[גוגו 888]

תודה רבה על תגובתך

התינוקת החדשה שלה בהחלט מדגישה את מה שאיבדתי. אני לא במצב שלא מסוגלת לראות אותה או להחזיק אותה. אפילו נהנתי לבקר אצל אחותי בביח אבל בו זמן הרגשתי עצב והרצון שלי בהריון נוסף בער מאוד.
לא חלקתי עמה את הקושי הזה, כן סיפרתי על כך להורי, אמא שלי הצליחה להיות אמפטית, אבא שלי ממש לא.
בתקווה גדולה שהריון נוסף יגיע מה שיותר בקרוב