חודשים שלא הייתי פה....
וחשבתי שאני לא צריכה. יש לי עבודה מעולה, חברים, לימודים (או שמא זה בטור של ה"דברים הרעים"?). לא חשבתי שאני צריכה לרוץ לכאן לקבל אישור שאני לא באמת כזה יצור מוזר ופגום נפשית. אבל מה לעשות שבגילי המופלג (אפשר לחשוב על זה כ-25 שנים, אבל זה מאיים יותר כשחושבים על זה כרבע מאה) מתחילים לחשוב יותר ברצינות על מה רוצים להספיק לפני המשבר שכולם מבטיחים לי שאחווה בגיל שלושים. מה גם שאני מוקפת באנשים מבוגרים ממני שמקננים כבר עם בני זוג, שאני עובדת עם אנשים שחצו יבשות וימים (מילולית) כדי להיות עם האדם בו התאהבו, שאני פולניה ואת השמלה שתלבש בחתונה שלי סבתא שלי בחרה חודשיים לפני שנולדתי (כמה קל להיות בגיל בו השנים אינן משפיעות על האופנה). קצת השתעממנו השבוע בעבודה - היה מין שבוע רגוע כזה, לאט לאט נגמר לכולנו מה לעשות. ישבנו ודיברנו. ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שבאמת הבנתי שעבור רוב הזוגות, מין הוא חלק אינטגרלי מהחיים. זה לא משהו שעושים בנוסף - הפסקה שכזו בין העבודה לשידורים החוזרים - זה משהו שבגללו מגיעים לעבודה מאוחר ועליו חולמים בפקק בדרך הביתה ועבורו מפנים את הלו"ז בבהילות ונחיצות שאליה לא יגיעו רוב האנשים כשינסו לקבוע להם ניתוח מעקפים. "אני מצטער, דוקטור, אני לא יכול מחר בערב. האישה, אתה מבין. אבל בשישי בערב יש ארוחה אצל אמא שלה. מה זה מתכונת שבת?" זה השלב בו הגעתי למסקנה שאני צריכה זריקת עידוד קטנה מאנשים שיבינו למה ספר באמת הרבה יותר עניין אותי בצעירותי מאשר השידורים המשעשעים של הערוצים הגרמניים. יש משהו מביך בלא להיות מסוגלת לתרום לשיחה של עולות מאנגליה על גודלו של הגבר הישראלי המצוי. הרי הדברים האלה שכובשים את לבם של כל בני האדם - איך אפשר באמת לא להתעניין בהם, לא להיסחף לתוכם, ועדיין להרגיש חלק מאותה התרבות? כל מה שאני יודעת על כדורגל זה שיש כדור ויש שער ופעם הייתה תוכנית בשם "שירים ושערים". אבל אפילו אני ראיתי קטעים מגמר המונדיאל. קשה להיות בחוץ.
וחשבתי שאני לא צריכה. יש לי עבודה מעולה, חברים, לימודים (או שמא זה בטור של ה"דברים הרעים"?). לא חשבתי שאני צריכה לרוץ לכאן לקבל אישור שאני לא באמת כזה יצור מוזר ופגום נפשית. אבל מה לעשות שבגילי המופלג (אפשר לחשוב על זה כ-25 שנים, אבל זה מאיים יותר כשחושבים על זה כרבע מאה) מתחילים לחשוב יותר ברצינות על מה רוצים להספיק לפני המשבר שכולם מבטיחים לי שאחווה בגיל שלושים. מה גם שאני מוקפת באנשים מבוגרים ממני שמקננים כבר עם בני זוג, שאני עובדת עם אנשים שחצו יבשות וימים (מילולית) כדי להיות עם האדם בו התאהבו, שאני פולניה ואת השמלה שתלבש בחתונה שלי סבתא שלי בחרה חודשיים לפני שנולדתי (כמה קל להיות בגיל בו השנים אינן משפיעות על האופנה). קצת השתעממנו השבוע בעבודה - היה מין שבוע רגוע כזה, לאט לאט נגמר לכולנו מה לעשות. ישבנו ודיברנו. ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שבאמת הבנתי שעבור רוב הזוגות, מין הוא חלק אינטגרלי מהחיים. זה לא משהו שעושים בנוסף - הפסקה שכזו בין העבודה לשידורים החוזרים - זה משהו שבגללו מגיעים לעבודה מאוחר ועליו חולמים בפקק בדרך הביתה ועבורו מפנים את הלו"ז בבהילות ונחיצות שאליה לא יגיעו רוב האנשים כשינסו לקבוע להם ניתוח מעקפים. "אני מצטער, דוקטור, אני לא יכול מחר בערב. האישה, אתה מבין. אבל בשישי בערב יש ארוחה אצל אמא שלה. מה זה מתכונת שבת?" זה השלב בו הגעתי למסקנה שאני צריכה זריקת עידוד קטנה מאנשים שיבינו למה ספר באמת הרבה יותר עניין אותי בצעירותי מאשר השידורים המשעשעים של הערוצים הגרמניים. יש משהו מביך בלא להיות מסוגלת לתרום לשיחה של עולות מאנגליה על גודלו של הגבר הישראלי המצוי. הרי הדברים האלה שכובשים את לבם של כל בני האדם - איך אפשר באמת לא להתעניין בהם, לא להיסחף לתוכם, ועדיין להרגיש חלק מאותה התרבות? כל מה שאני יודעת על כדורגל זה שיש כדור ויש שער ופעם הייתה תוכנית בשם "שירים ושערים". אבל אפילו אני ראיתי קטעים מגמר המונדיאל. קשה להיות בחוץ.
