Black Hole S u n
New member
חודש אחרי
אני נזכרת בפעם ההיא בחופש הגדול, התעוררתי ב-6 בבוקר ונסעתי אליה היא מיד נתנה לי כסף לקורס ולשתות ולאכול, אני נזכרת כשאמא היתה חולה וגם אני הייתי חולה, אני נזכרת בראש השנה כשישבנו אצלה ושאלתי אותה על התוכנית של חיים כהן. אני זוכרת את ה-2/12/07 את המעלית המסריחה של תל השומר אני זוכרת את הרופא הרוסי ואת השותפות לחדר, יושבת על המיטה ונראית טוב! הבטחתי לעצמי שאבוא עוד הרבה. וגם אבוא כשתשתחרר. רציתי לאפר אותה ואז חשבתי שזה מטומטם לאפר מישהו בבית חולים. ישבתי עם אמא בארומה ואכלתי חצי סנדוויץ' כזה וסנדוויץ' כזה וקפה ארומה וחזרתי בקו 35 ודיברתי עם לירון בטלפון, ואח"כ החלפתי לקו השני. וידעתי שאחרי הצנתור היא תבוא הביתה, והרגשתי שאני צריכה להיות שם בצנתור הזה. אבל יצאתי לטיול עם היחידה ואז הלכנו לכותל והתפללתי בשבילה, וקניתי את החוטים מקבר רחל וקראתי את הברכה עם כל הכוונה ושמתי פתק ולא סובבתי אליו את הגב, תליתי בגאווה את המקוצר מאחורי בין כל התיירים ועלינו על הספסלים ושרנו את יהללוך מלאכים בהדלקת נר ראשון וב-10 בלילה חזרתי הביתה והיא עדיין בבית חולים. וביום שאחרי, ביום הרע ההוא שהייתי אמורה להשתחרר בו ב-2 אבל אף אחד לא הקשיב, רק אמרו לי לאסוף את השיער שלי ולהוריד את הסריג הלבן, בסוף נשארתי עד שכולם הלכו. וביום שאחרי זה זהו. 11 וחצי בבוקר, הטלפון המוזר ההוא, "הנשמה מלאכותית", "היא חיה??????????" "לא". ובבית חולים המקולל הזה, יושבים בקפיטריה ומחכים לכלום, מודיעים הודעות נבוכות לאנשים שהולכים למסיבות חנוכה של הילדים שלהם, והידיים הזרות במטבח של סבתא והאמבטיה והקרם ידיים והבושם, והלחצן מצוקה של נטל"י, והמודעה שנפלה על הרצפה. והגשם והחושך והמסלול המטורף בעיר הלבנה ואמא שלי צורחת מכאב והכומתה שלי שנפלה בדרך, והשק השחור על האלונקה, שנכנס בסוף לאדמה והחול כיסה עליו וכולם נדהמו על המחיצה הקטנה כל כך ולא יכלו לסתום את הפה "בחייהם ובמותם לא נפרדו". אני לא רוצה שהזכרונות יתרחקו ממני. אני לא מסוגלת שיעבור עכשיו לזיכרון רחוק. אני צריכה להודות על זה שמצאתי את הקו ההוא, בדיוק כמה ימים לפני, כל יום אם אני תופסת אותו הוא עושה לי סיבוב בכל הבית חולים, ואני בוכה בלב אבל הוא לא נותן לי לשכוח. כל בוקר. ואת סבתא אני לא רוצה לשכוח.
אני נזכרת בפעם ההיא בחופש הגדול, התעוררתי ב-6 בבוקר ונסעתי אליה היא מיד נתנה לי כסף לקורס ולשתות ולאכול, אני נזכרת כשאמא היתה חולה וגם אני הייתי חולה, אני נזכרת בראש השנה כשישבנו אצלה ושאלתי אותה על התוכנית של חיים כהן. אני זוכרת את ה-2/12/07 את המעלית המסריחה של תל השומר אני זוכרת את הרופא הרוסי ואת השותפות לחדר, יושבת על המיטה ונראית טוב! הבטחתי לעצמי שאבוא עוד הרבה. וגם אבוא כשתשתחרר. רציתי לאפר אותה ואז חשבתי שזה מטומטם לאפר מישהו בבית חולים. ישבתי עם אמא בארומה ואכלתי חצי סנדוויץ' כזה וסנדוויץ' כזה וקפה ארומה וחזרתי בקו 35 ודיברתי עם לירון בטלפון, ואח"כ החלפתי לקו השני. וידעתי שאחרי הצנתור היא תבוא הביתה, והרגשתי שאני צריכה להיות שם בצנתור הזה. אבל יצאתי לטיול עם היחידה ואז הלכנו לכותל והתפללתי בשבילה, וקניתי את החוטים מקבר רחל וקראתי את הברכה עם כל הכוונה ושמתי פתק ולא סובבתי אליו את הגב, תליתי בגאווה את המקוצר מאחורי בין כל התיירים ועלינו על הספסלים ושרנו את יהללוך מלאכים בהדלקת נר ראשון וב-10 בלילה חזרתי הביתה והיא עדיין בבית חולים. וביום שאחרי, ביום הרע ההוא שהייתי אמורה להשתחרר בו ב-2 אבל אף אחד לא הקשיב, רק אמרו לי לאסוף את השיער שלי ולהוריד את הסריג הלבן, בסוף נשארתי עד שכולם הלכו. וביום שאחרי זה זהו. 11 וחצי בבוקר, הטלפון המוזר ההוא, "הנשמה מלאכותית", "היא חיה??????????" "לא". ובבית חולים המקולל הזה, יושבים בקפיטריה ומחכים לכלום, מודיעים הודעות נבוכות לאנשים שהולכים למסיבות חנוכה של הילדים שלהם, והידיים הזרות במטבח של סבתא והאמבטיה והקרם ידיים והבושם, והלחצן מצוקה של נטל"י, והמודעה שנפלה על הרצפה. והגשם והחושך והמסלול המטורף בעיר הלבנה ואמא שלי צורחת מכאב והכומתה שלי שנפלה בדרך, והשק השחור על האלונקה, שנכנס בסוף לאדמה והחול כיסה עליו וכולם נדהמו על המחיצה הקטנה כל כך ולא יכלו לסתום את הפה "בחייהם ובמותם לא נפרדו". אני לא רוצה שהזכרונות יתרחקו ממני. אני לא מסוגלת שיעבור עכשיו לזיכרון רחוק. אני צריכה להודות על זה שמצאתי את הקו ההוא, בדיוק כמה ימים לפני, כל יום אם אני תופסת אותו הוא עושה לי סיבוב בכל הבית חולים, ואני בוכה בלב אבל הוא לא נותן לי לשכוח. כל בוקר. ואת סבתא אני לא רוצה לשכוח.