חוויה במשטרה
במשטרה, בארצנו הקטנטונת, תמיד יש ויהיה סיפור..... אתמול, אספו אותי יחסית מאוחר, כי שלשום עבדנו עד שעה מאוחרת שותפי ואני, בניידת מס´ מ-32052 (אל תאמינו למספר האמיתי הזה) הוצבנו לשם שינוי לסיור בין קריית גת לצומת מסמייה בסיבוב הראשון , ליד תחנת הדלק בצומת פלוגות, אני נוהג לבצע פניית פרסה, לחנות בצד הדרך, ולהשתין מאחורי העצים. (כן, גם שוטרים משתינים, אבל במקום מוסתר, בגלל המדים, הכבוד לאזרח והאתיקה.) במקום ההוא יש חורשת אקליפטוסים, כל צעד על העלים היבשים יצר מן רעש כמו, "קריש" "קראש" אבל הפעם שמעתי צעדים נוספים, כאילו שאני לא לבד. עמדתי מיד ולא זזתי ממקומי, הייתי מת להשתין..... הצעדים התרחקו במהירות, שלפתי את אקדחי, הייתה לי הרגשה שקרה שם משהו ושאין סיבה לאיש להתרחק מן המקום, גם אם הוא הלך לעשות את צרכיו.. הצעדים התרחקו, עד שדממה חזרה והשתלטה על היער הקטן שליד צומת פלוגות בקרבת קריית גת (כביש 40) כ-45 קמ´ צפונית לבאר שבע. עמדתי שם מול אחד העצים ופתחתי את כפתורי מכנסי, לפתע אני רואה יד פצפונת, של תינוק מבצבצת מתוך העלים, בדיוק במקום שבו עמדתי להשתין, היד זזה, והחל בכי של תינוק בן יומו. התכופפתי וראיתי תינוק (או תינוקת) עדיין בחיים, עטוף בסמרטוט או שארית של שמלה בצבע כחול מוכתמת בדם ובחומר לבן, זיהיתי מיד שהתינוק נושם, ניקיתי לו את הפנים, הרמתי אותו בידי לא חשבתי על כלום, רק להביאו מיד לבית החולים הקרוב, התחלתי לעבוד כמו אוטומט, החלטתי שניסע מיד לבית החולים סורוקה בבאר שבע אם ניסע מהר, נוכל להציל אותו, כנראה שהצעדים ששמעתי קודם זו הייתה אמא שלו, ואולי לא. הגעתי מיוזע לניידת, ביקשתי מחברי לנהוג במקומי, הפעלנו את החימום שלא יתקרר העולל, והתחלנו בנסיעה מטורפת לבאר שבע. דיווחנו למפקד שיכינו בבית החולים את הציוד הנדרש להחייאת תינוק בן יומו ותמיד במקרים האלה יש את הבלתי צפוי. פקק תנועה נוראי ליד צומת בית קמה, משאית עם חומרים מסוכנים התהפכה. לא הייתה שום אפשרות לחזור אחורנית, או לעבור קדימה. עברו לי כל מיני מחשבות בראש, נזעיק מסוק??? מי יבוא??? טרנר?? חחחחחחח שאלתי את המוקד מתי צריכה לעבור הרכבת לבאר שבע, אמרו לי שבעוד 3 דקות היא עוברת ליד בית קמה, סמוך למקום שהיינו תקועים בו. ביקשתי מהמפקד שיתקשר לרכבת ויודיע שעליה לעצור ליד הצומת ולתת לי לעלות, וגם שתעצור ליד בית החולים, שם אין תחנה ושיכינו אמבלונס לקחת ממני את התינוק. רצתי כמו מטורף לכיוון פסי הרכבת ואכן לאחר כ-30 שניות הגיעה הרכבת שנוסעת לכיוון באר שבע, (זה המקום להתנצל בפני הנוסעים של 11.15 אתמול 24/2/03 שלא הבינו למה עצרה הרכבת ליד צומת בית קמה) הרכבת עצרה לי כמתוכנן ליד בית החולים, לקחו ממני את התינוק ודהרו לבית החולים שנמצא כמה מאות מטרים משם. שלחו לי רכב איסוף וחזרתי לניידת , שם חיכה לי חברי והמשכנו את הסיור כרגיל, כאילו כלום לא קרה, את צרכי עשיתי כבר בתחנת הדלק, עכשיו הגעתי הבייתה והסיפור הזה לא יסופר מחר בעיתון בוודאי שניפתחה חקירה לחיפוש האם, אבל סיכוי קלוש שהיא תימצא, בטח זה יסתיים עם עוד אימוץ. הבוקר הגעתי הבייתה בסביבות 04.30 ישנתי קצת, ובאתי לראות מה שלומכם. יום טוב לכולם/ן נקווה שמחר יהיה סיפור חדש עם הפתעה/מתח/ או מה שיהיה שלא יירשם בשום יומן ובשום עיתון.
במשטרה, בארצנו הקטנטונת, תמיד יש ויהיה סיפור..... אתמול, אספו אותי יחסית מאוחר, כי שלשום עבדנו עד שעה מאוחרת שותפי ואני, בניידת מס´ מ-32052 (אל תאמינו למספר האמיתי הזה) הוצבנו לשם שינוי לסיור בין קריית גת לצומת מסמייה בסיבוב הראשון , ליד תחנת הדלק בצומת פלוגות, אני נוהג לבצע פניית פרסה, לחנות בצד הדרך, ולהשתין מאחורי העצים. (כן, גם שוטרים משתינים, אבל במקום מוסתר, בגלל המדים, הכבוד לאזרח והאתיקה.) במקום ההוא יש חורשת אקליפטוסים, כל צעד על העלים היבשים יצר מן רעש כמו, "קריש" "קראש" אבל הפעם שמעתי צעדים נוספים, כאילו שאני לא לבד. עמדתי מיד ולא זזתי ממקומי, הייתי מת להשתין..... הצעדים התרחקו במהירות, שלפתי את אקדחי, הייתה לי הרגשה שקרה שם משהו ושאין סיבה לאיש להתרחק מן המקום, גם אם הוא הלך לעשות את צרכיו.. הצעדים התרחקו, עד שדממה חזרה והשתלטה על היער הקטן שליד צומת פלוגות בקרבת קריית גת (כביש 40) כ-45 קמ´ צפונית לבאר שבע. עמדתי שם מול אחד העצים ופתחתי את כפתורי מכנסי, לפתע אני רואה יד פצפונת, של תינוק מבצבצת מתוך העלים, בדיוק במקום שבו עמדתי להשתין, היד זזה, והחל בכי של תינוק בן יומו. התכופפתי וראיתי תינוק (או תינוקת) עדיין בחיים, עטוף בסמרטוט או שארית של שמלה בצבע כחול מוכתמת בדם ובחומר לבן, זיהיתי מיד שהתינוק נושם, ניקיתי לו את הפנים, הרמתי אותו בידי לא חשבתי על כלום, רק להביאו מיד לבית החולים הקרוב, התחלתי לעבוד כמו אוטומט, החלטתי שניסע מיד לבית החולים סורוקה בבאר שבע אם ניסע מהר, נוכל להציל אותו, כנראה שהצעדים ששמעתי קודם זו הייתה אמא שלו, ואולי לא. הגעתי מיוזע לניידת, ביקשתי מחברי לנהוג במקומי, הפעלנו את החימום שלא יתקרר העולל, והתחלנו בנסיעה מטורפת לבאר שבע. דיווחנו למפקד שיכינו בבית החולים את הציוד הנדרש להחייאת תינוק בן יומו ותמיד במקרים האלה יש את הבלתי צפוי. פקק תנועה נוראי ליד צומת בית קמה, משאית עם חומרים מסוכנים התהפכה. לא הייתה שום אפשרות לחזור אחורנית, או לעבור קדימה. עברו לי כל מיני מחשבות בראש, נזעיק מסוק??? מי יבוא??? טרנר?? חחחחחחח שאלתי את המוקד מתי צריכה לעבור הרכבת לבאר שבע, אמרו לי שבעוד 3 דקות היא עוברת ליד בית קמה, סמוך למקום שהיינו תקועים בו. ביקשתי מהמפקד שיתקשר לרכבת ויודיע שעליה לעצור ליד הצומת ולתת לי לעלות, וגם שתעצור ליד בית החולים, שם אין תחנה ושיכינו אמבלונס לקחת ממני את התינוק. רצתי כמו מטורף לכיוון פסי הרכבת ואכן לאחר כ-30 שניות הגיעה הרכבת שנוסעת לכיוון באר שבע, (זה המקום להתנצל בפני הנוסעים של 11.15 אתמול 24/2/03 שלא הבינו למה עצרה הרכבת ליד צומת בית קמה) הרכבת עצרה לי כמתוכנן ליד בית החולים, לקחו ממני את התינוק ודהרו לבית החולים שנמצא כמה מאות מטרים משם. שלחו לי רכב איסוף וחזרתי לניידת , שם חיכה לי חברי והמשכנו את הסיור כרגיל, כאילו כלום לא קרה, את צרכי עשיתי כבר בתחנת הדלק, עכשיו הגעתי הבייתה והסיפור הזה לא יסופר מחר בעיתון בוודאי שניפתחה חקירה לחיפוש האם, אבל סיכוי קלוש שהיא תימצא, בטח זה יסתיים עם עוד אימוץ. הבוקר הגעתי הבייתה בסביבות 04.30 ישנתי קצת, ובאתי לראות מה שלומכם. יום טוב לכולם/ן נקווה שמחר יהיה סיפור חדש עם הפתעה/מתח/ או מה שיהיה שלא יירשם בשום יומן ובשום עיתון.
