חוויה כחולה../images/Emo122.gif../images/Emo6.gif
הבוקר התעוררתי כולי מכוסה חבורות כחולות, לא אין לי בעל מכה, ה"אשמה" מופיעה כאן במלוא הדרה הזהוב בצילום. יום שישי בצהרים התייצבתי במרינה הרצליה, מלאה נחישות, כוח רצון, התלהבות ראשונית וכדורים נגד בחילות, מצפה בקוצר רוח להצטרף לקבוצת בנות, שעושות קורס שייט תחרותי על הסירה מדגם mumm3, של טים ישראל. דובר כאן בפורום די הרבה פעמים על שייט נשים כקבוצה הומוגנית, בעלת יכולות נפלאות ומעלה. וכן,בהחלט התרשמתי שזה אכן כך. בעודי תלויה על זיז, מקפצת מדופן לדופן בעליות וירידות (מהרוח), חוטפת מכות מימין ושמאל, אני מתחילה להבין, שהדבר היחיד שהיה יכול לעזור לי, חסר לחלוטין, איזה 5 ימים בשבוע בחדר כושר. הרבה אירובי עשיתי ביום שיש בצהרים, בעודי יושבת בפינות, ככה שלא להיכנס לבנות "בין הרגלים", מתנשמת ומתנשפת, לפתע היה לי חלום כזה על יאכטה רגועה, איזה בירה ביד ובריזה מנשבת ומבדרת שערי. אבל, לא לטעות, לאחר כעשר דקות, של מהפכים וסיבובים בלתי נגמרים (כל כמה דקות, קצת כמו צירי לידה), כבר הכרתי את הפינה שלי ממש טוב, הזינוקים שלי למטרה (הדופן השניה) השתפרו ואפילו התחלתי ליהנות מכל רגע. עד כדי כך שגם כשהוצע לי, בתור "צופה מתקדמת" להיכנס לאמצע הסירה לעזור באיזונים, סירבתי לנטוש את הפינה שלי, כל כך התחברתי אליה, פיסות מעור ידי ורגלי כבר היו תלויות שם לתפארת, אז שאני אנטוש? מה פתאום!! עכשיו, כבר יכולתי להתפנות להכיר את התפקידים של נשות הצוות.(יאמר לזכותו של אורי רוטשטיין, שהוא ניסה להנחיל לי רקע וידע תוך כדי איזון, עליה, ירידה וקפיצה מבלי להתייאש מ"אבן הפינה" שהתנחלה לה שם על קצה הסירה .) אז ככה, הצוות מורכב מהגהית (טילר מדליק), טקטיקנית, מפעילת מפרש ראשי, טרימרית (מפרש חלוץ) ו"ספיניקרית". (אני לא מקווה שלא שכחתי מישהי, זה מה שקורה לזיכרון שלי לפעמים, כשהוא נדרש לפעילות אירובית אינטנסיבית) אנשים, הסירה הזו פעלה כמו מכונה משומנת היטב, כל אחד אחראית אך ורק על התפקיד שלה בצוות והיא עושה אותו על הצד הטוב ביותר. איזה תזמון, איזה שקט נפשי, לא שמעתי צעקה אחת. מרשים ביותר, להתחשב בכך שהן אפילו לא סיימו עדיין קורס. מהירות. כן, כן ממרומי מושבי המאוזן (טוב,לפעמים כן ולפעמים לא) תפסתי את הראש, אנחנו שטים כ8 קשר ברוח צד כהה. אתה תופסים את זה? אני לא חושבת שיצא לי לשוט בסירה שלי יותר מ7 קשרים בקדמית. בקיצור, מדובר בשדת טורבו אמיתית. הסירה הזו, שכולה בעצם על תקן דינגי משופרת, אין בעצם קוקפיט, אלא משטח אחיד עם בליטת לרגלים ולישבן (במקרה הטוב) גם אין קבינה, במורה המדרגות גיליתי , די לתדהמתי, שאין שם כלום. כמה רשתות מוצמדות לדפנות, יוצרות תאים המכילים ציוד נדרש וזהו, כלום-רק פלסטיק. אבל, כשמדובר בשייט, הסירה הזו כוכבת על, איזה מהירות (סופר לי שהיא יכולה להגיע ל22 קשר), איזו יציבות (אין בחילה!!!). אין ספק שמדובר בעולם אחר לגמרי, למי שהגיע מעולם היאכטות. האמת? אהבתי. אני מאחלת לבנות האלו, הרבה הצלחה, לא פשוט ולא קל, פציעות, מכות וחבלות ובכל זאת, הכל מתקתק כמו שעון. ואורי, אם אתה קורא ויש לי אי אילו חוסר דיוקים, אתה מוזמן לתקן. ולא, למרות שתפסת לי את הפינה לפעמים...אני לא שומרת טינה...ככה אני.
הבוקר התעוררתי כולי מכוסה חבורות כחולות, לא אין לי בעל מכה, ה"אשמה" מופיעה כאן במלוא הדרה הזהוב בצילום. יום שישי בצהרים התייצבתי במרינה הרצליה, מלאה נחישות, כוח רצון, התלהבות ראשונית וכדורים נגד בחילות, מצפה בקוצר רוח להצטרף לקבוצת בנות, שעושות קורס שייט תחרותי על הסירה מדגם mumm3, של טים ישראל. דובר כאן בפורום די הרבה פעמים על שייט נשים כקבוצה הומוגנית, בעלת יכולות נפלאות ומעלה. וכן,בהחלט התרשמתי שזה אכן כך. בעודי תלויה על זיז, מקפצת מדופן לדופן בעליות וירידות (מהרוח), חוטפת מכות מימין ושמאל, אני מתחילה להבין, שהדבר היחיד שהיה יכול לעזור לי, חסר לחלוטין, איזה 5 ימים בשבוע בחדר כושר. הרבה אירובי עשיתי ביום שיש בצהרים, בעודי יושבת בפינות, ככה שלא להיכנס לבנות "בין הרגלים", מתנשמת ומתנשפת, לפתע היה לי חלום כזה על יאכטה רגועה, איזה בירה ביד ובריזה מנשבת ומבדרת שערי. אבל, לא לטעות, לאחר כעשר דקות, של מהפכים וסיבובים בלתי נגמרים (כל כמה דקות, קצת כמו צירי לידה), כבר הכרתי את הפינה שלי ממש טוב, הזינוקים שלי למטרה (הדופן השניה) השתפרו ואפילו התחלתי ליהנות מכל רגע. עד כדי כך שגם כשהוצע לי, בתור "צופה מתקדמת" להיכנס לאמצע הסירה לעזור באיזונים, סירבתי לנטוש את הפינה שלי, כל כך התחברתי אליה, פיסות מעור ידי ורגלי כבר היו תלויות שם לתפארת, אז שאני אנטוש? מה פתאום!! עכשיו, כבר יכולתי להתפנות להכיר את התפקידים של נשות הצוות.(יאמר לזכותו של אורי רוטשטיין, שהוא ניסה להנחיל לי רקע וידע תוך כדי איזון, עליה, ירידה וקפיצה מבלי להתייאש מ"אבן הפינה" שהתנחלה לה שם על קצה הסירה .) אז ככה, הצוות מורכב מהגהית (טילר מדליק), טקטיקנית, מפעילת מפרש ראשי, טרימרית (מפרש חלוץ) ו"ספיניקרית". (אני לא מקווה שלא שכחתי מישהי, זה מה שקורה לזיכרון שלי לפעמים, כשהוא נדרש לפעילות אירובית אינטנסיבית) אנשים, הסירה הזו פעלה כמו מכונה משומנת היטב, כל אחד אחראית אך ורק על התפקיד שלה בצוות והיא עושה אותו על הצד הטוב ביותר. איזה תזמון, איזה שקט נפשי, לא שמעתי צעקה אחת. מרשים ביותר, להתחשב בכך שהן אפילו לא סיימו עדיין קורס. מהירות. כן, כן ממרומי מושבי המאוזן (טוב,לפעמים כן ולפעמים לא) תפסתי את הראש, אנחנו שטים כ8 קשר ברוח צד כהה. אתה תופסים את זה? אני לא חושבת שיצא לי לשוט בסירה שלי יותר מ7 קשרים בקדמית. בקיצור, מדובר בשדת טורבו אמיתית. הסירה הזו, שכולה בעצם על תקן דינגי משופרת, אין בעצם קוקפיט, אלא משטח אחיד עם בליטת לרגלים ולישבן (במקרה הטוב) גם אין קבינה, במורה המדרגות גיליתי , די לתדהמתי, שאין שם כלום. כמה רשתות מוצמדות לדפנות, יוצרות תאים המכילים ציוד נדרש וזהו, כלום-רק פלסטיק. אבל, כשמדובר בשייט, הסירה הזו כוכבת על, איזה מהירות (סופר לי שהיא יכולה להגיע ל22 קשר), איזו יציבות (אין בחילה!!!). אין ספק שמדובר בעולם אחר לגמרי, למי שהגיע מעולם היאכטות. האמת? אהבתי. אני מאחלת לבנות האלו, הרבה הצלחה, לא פשוט ולא קל, פציעות, מכות וחבלות ובכל זאת, הכל מתקתק כמו שעון. ואורי, אם אתה קורא ויש לי אי אילו חוסר דיוקים, אתה מוזמן לתקן. ולא, למרות שתפסת לי את הפינה לפעמים...אני לא שומרת טינה...ככה אני.
