זה לא אשמת הלהקה
תעשיית המוסיקה התנהלה אחרת, באותם ימים. זה היה עולם אחר, עם חוקים אחרים. ראשית, המוצר העיקרי בתעשייה היה סינגלים, לא אלבומים (עד 1967). אלבומים היו מוצר-משני, וכללו בעיקר fillers, היינו שירים 'נחותים', שהוקלטו במינימום זמן (כמה שעות אולפן). הדגש העיקרי היה על הפקת והוצאת סינגלים. סינגלים הוצאו במטרה אחת: להגיע לראש מצעדי הפזמונים. כל הזמרים והלהקות פעלו עפ"י עקרון זה, ללא קשר לסגנון מוסיקלי או מיקום גאוגרפי. מאמנים היה מצופה להוציא סינגל כל 3 חודשים בממוצע. לפעמים אפילו יותר. התפישה באותם ימים היתה שאמן לא יכול להרשות לעצמו שלא יהיה לו סינגל במצעדים, שאם לא כן, המתחרים יתפשו את מקומו, והוא "יישכח". שוב, עקרון זה חל על כל הזמרים, זמרות, להקות והרכבים, מכל סגנון ומקום שהוא. היום דבר כזה ייחשב ללא-נורמלי, ל-over-saturation של השוק, והתאבדות עסקית, אבל אז ככה התנהלו הדברים. תעשיית המוסיקה - כרגע נסתכל רק על אנגליה - נוהלה ע"י אנשים שברובם המכריע לא היו בני דורם של האמנים. הם היו אנשים מבוגרים, שפעלו עפ"י מודלים עסקיים שפותחו בשנות הארבעים והחמישים. הם לא הבינו רוק ולא ראו בו אמנות, אלא בידור זול להמונים ותו לא. שירים היו בעיניהם מוצר נחות, והם לא חשבו שסינגל ייזכר בתודעה הקולקטיבית מעבר למספר השבועות המוגבל שבו הוא מושמע ברדיו ו"צועד" במצעדי הפזמונים. שליטתם של אנשי העסקים האלו בתוכן היצירות היתה שליטה כמעט-מלאה. במרבית המקרים, הם הכתיבו ללהקות ולזמרים מה להקליט. זכרו, שעד הביטלס אמנים בד"כ לא כתבו את שיריהם בעצמם, אלא מנהליהם או אנשי חברת התקליטים הזמינו שירים עבורם אצל כותבי שירים מקצועיים. גם לאחר עליית הביטלס, המשיכו מנהלים עסקיים להכתיב לאמנים מה להקליט, במשך מספר שנים. במקביל, הם החלו גם ללחוץ על האמנים לכתוב שירים בעצמם - לא בגלל שרצו לעודד את התפתחותם האמנותית, חלילה, אלא בגלל שהם ראו בכך חסכון בעלויות ואפשרות להרוויח עוד כמה פאונדים על גבם של הצעירים. לאנשי התעשייה היתה גם שליטה על זכויות היוצרים, ועל השימוש במוצר (ההקלטה). מרבית האמנים הוחתמו על חוזי הקלטה כשהיו צעירים מאוד. רבים מהם - בעצם כולם - לא הבינו את המשמעויות העסקיות והכספיות של החוזים עליהם חתמו. חוזים אלו היו, במונחים של ימינו, חוזים נצלניים שעשקו את האמנים. הניצול נבע מכך שהמודל העסקי בו השתמשו אנשי התעשייה היה מודל מיושן, שכאמור התייחס לאמנים כבדרנים בלבד, לא כיוצרים, ולא צפה קריירה ארוכת טווח. כל הלהקות הבריטיות מהגל הראשון נפלו קרבן לחוזים כאלו. המצב החל להשתנות רק בסוף שנות השישים. אבל בינתיים, איבדו האמנים את השליטה על שיריהם. הם לא קיבלו תמלוגים ראויים, וחברות התקליטים הוציאו את השירים באיזה פורמט שרצו ומתי שרצו, לעיתים ללא התייעצות עם הלהקות. תקצר היריעה כאן מלתת תמונה מלאה. ריי דייויס בוודאי יכול לכתוב ספרים שלמים על כך - הוא אפילו כתב על זה אלבום שלם: Lola vs. the powerman and the moneygoround (אני תמיד מתבלבלת בשם). הסיבוכים העסקיים והכספיים של הקינקס ונסיונותיו של ריי לשמור על שליטה כלשהי בשיריו היו בין הידועים ביותר לשמצה בקרב הלהקות הבריטיות, וגרמו לריי לפחות להתמוטטות עצבים אחת. (ועוד דוגמא: מרבית שירי הביטלס אינם נמצאים בשליטת חברי הלהקה, עד היום) למיטב הבנתי, רק בשנים האחרונות - בעשור האחרון - התחילו לעשות סדר בעניינים האלו, וריי קיבל בחזרה את השליטה ברבים משיריו. הוצאתו של האלבום הכפול עם הקלטות ה-BBC שעשתה הלהקה, הוא אחד מהסימנים לסדר החדש. ההוצאה המחודשת המשולשת של Village Green היא בעצם אנתולוגיה, המאגדת שירים שהוקלטו בתקופה מסויימת (סוף 1967 ו-1968), ונותנת תמונה אמינה על נקודת הזמן הזו בהסטוריה של הלהקה. אבל חוץ מאלו, אין אנתולוגיה מסודרת של תור הזהב של הקינקס. עשרות רבות של שירים מפוזרים כיום, כאמור, בין האלבומים הרשמיים ובין אוספים שונים ומשונים, שחלקם יצאו לפני שנים ולא ניתן להשיגם. חלק מהשירים יצאו רק בצד ב' של סינגלים, וקשה למצוא אלבומים המכילים אותם. אפילו האתר המקיף ביותר של הקינקס ברשת www.kinks.it.rit.edu לא הצליח לעשות סדר בבלגן. הנסיון המוצלח ביותר הוא ספר שכתב לפני כמה שנים קינקולוג אחד, ובו הוא מונה את כל השירים שהקינקס הקליטו, לפי סדר יציאתם הכרונולוגי. אבל גם הוא לא בטוח היכן נמצא כיום כל אחד מהשירים, והוא לא כלל בספר שירים שהוקלטו רק כדמואים או שנמכרו לאמנים אחרים - שירים שחשיבותם לעיתים אינה נופלת מזו של שירים "רשמיים". בקיצור, אם מישהם מחפשים נושא לתזה - זה רעיון אפשרי.
