כולם אוהבים את ישראל
New member
חוויות ומחשבות בעקבות המיניניתוח ../images/Emo32.gif
5/2007 חוויות ורגשות בעקבות המיניניתוח אז ביום שני עברתי את הצינתור המתבקש, זה היה קשה מאוד בהתחלה , הייתי אחרון המצונתרים הייתי בצום מ10 בבוקר השעה הייתה 5 בערב, והייתי כבר מת לשתות והייתי עייף מהדרך ומהלחץ ומהפחד שליוו אותי , וראיתי כל הזמן שיוצאות מיטות עם אנשים מכוסים שלא זזים עם כל מיני מכשירי הנשמה עליהם וזה נורא הלחיץ והפחיד אותי, חבשתי שאני מתעלף שם לפי התחלת הניתוח ורציתי כבר לברוח מרוב פחד או לשבור את הצום , ולבוא פעם אחרת , הכנתי את עצמי ימים וימים לפני מבחינה נפשית שזה דבר שאני חייב וצריך לעבור כדי להמשיך לחיות בצורה טובה יותר ואיכותית יותר , לא נשברתי לא ברחתי ואני שמח על כך , למרות שבסוף התברר שמה שהם חשבו שיש אז זה לא זה , לא היה לי סיב נוסף במערכת החוטים החשמלית שעשה בלאגן , לא זה לא , אבל לא נורא הכל לטובה זה היה מבחן כוח ואמידה בשבילי וגם עכשיו אני יודע שעשיתי את המקסימום שאני אחיה יותר טוב , למזלי הייתה שם טלווזיה והיא הייתה מכוננת על ערוץ ביפ וראיתי 2 פרקים של סאות פארק, בשכיבה מעולפת כמעט אבל זה עזר לי , הרגשתי שזה ממש משמיים בא להרגיע אותי ראיתי את "חברי" אריק קרטמן (שדרך אגב אני ההפך הגמור ממנו כי הוא קצת רוע לב) אבל הוא מצחיק אותי, אז ראיתי סאות פארק וניסיתי קצת לשכוח, אחרי זה אמרו לי להכינס לחדר ליד החדר ניתוח שמה מתפשטים ולובד'ים בגדי ניתוח מפחידים, הכל ירוק , ואז באה מישהי שגילחה לי את אזור המפשעה, וזה היה מפחיד ביותר הרגשתי שהולכים להרוג אותי או משהו כזה, אבל הייתי הומוריסטי עם עצמי ורציתי לשאול אותה אם אפשר לקבל סכין כזאת לגלח זיפים זה מעולה היא פשוט גילחה לי בקלות מלא שערות הייתי בטוח שזה ממש יכאב אבל לא זה היה רך ונעים, הרגשתי שאני רוצה לבכות מרוב פחד , כן הרגשתי שיש לי דמעות על חיי סבל שכל הזמן דברים רעים קורים לי והם נצרבים אצלי בזיכרון בצורה יותר מדיי חזקה , אני רוצה לשנות את הגישה הזו לאחרונה אני אפילו מצליח אחרי זה הכינסו אותי לחדר ניתוח זה היה מפחיד המעבר הזה , זה כמו להיכנס לחדר מתים חדר שבודקים בו גופות ככה זה הריח ככה זה ניראה, מתתי מפחד רציתי לצעוק,,,,, השכביו אותי על מיטה מוגבהת , קשרו אותי עם חגורה שחורה מסביב לחזה ולידיים שלא אזוז ככה הם הסבירו לי שאני לא אפול או אזוז באמצע ואכן הייתי מרותק למיטה , הם התבדחו איתי איזה יין אני רוצה לשתות לפני בשביל להירגע ואני הפתי האמנתי ואמרתי אדום שיהיה חחחחחח שאלו אותי שאני יוצא לפאב מה אני שותה אמרתי להם שאני לא בליין בכלל ואני לא ממש מתמצא שאלתי אותם אם יש להם דיאט קולה,,,,זה נותן לי סוטול אחים שלי,,,, בהתחלה כדי להרגיע אותי הם קישקשו איתי על החיים שלי מה אני עושה בן כמה אני ובאיזה אתרים אני אוהב לגלוש ברשת , כי אמרתי להם שאני אוהב לגלוש ,,,,אמרתי להם שעשיתי שיעורי בית בקשר לניתוח ואני מבין במה מדובר, בקיצר הם נהילו איתי שיחת שטות כזו פתאום הרגשתי שאני מעולף ומסטול לגמרי ואיבדתי את היכולת לדבר איתם הרגשתי שאני לא יכול להרים את הראש , הבטתי לצד שמאל וראיתי 2 מסכים שאחר כך התברר לי שבאחד רואים את הצנתר שחודר לגוף שלי שלי והשני תנועות של א,ק,ג ,,,,, הם שמו לי חומר מטשטש , חבל על הזמן הרגשתי שאני נרדם שם פשוט ולא יכלתי לזוז זוכרים? הייתה עליי חגורת ביטחון , גם נתנו לי הרדמה מקומית באיזור המפשעה , אחרי זה הרגשתי שריפה באיזור הזה זה כניראה רגע החדירה לגוף, גודלו של צנתר אחד הוא בגודל של קשית של טרופית , ועשו לי 2 כאלה בכל צד של המפשעה עכשיו יש לי שם 2 חורים של טרופית , וזה לא נעים אבל לא נורא הקשה מאחורי וזה הכי חשוב, הרגשתי כאב כן בהחלא אבל מרוב שהייתי מסטול מהטישטוש התחלתי לראות תמונות מהחיים שלי מהתקופה האחרונה כל מיני דברים , גם רעים גם טובים ודווקא היו לי מחשבות שאני יוצא משם אני מתחיל לחיות סוף סוף כמו שצריך סטלן של החיים (בלי סמים) אלא הכוונה לאהוב את החיים , להיות רגוע לא להתעצבן בגלל שטויות לא לקחת ללב וזה נכון שיש שברון לב זה לפעמים מאוד קשה , אבל חייבים להמשיך הלאה, החזקתי את עצמי בכוונה לא להירדם על השולחן עצמו שאני לא אתעלף להם , ופשוט הצצתי בגלל העייפות שנחתה עלי על צוות הרופאים הולכים מפה לשם ממלמלים קצת במסכים וזהו, חשבתי אני בחללית של חייזרים וחטפו אותי ועושים בי נסויים , הם חטפו את קני, מנוולים (הומור של סאות פארק) וגם היו שם מסכי טלווזיה רציתי פתאופ לשחק פלייסטיישן 2 ובצורה מוזרה התחלתי למלמל לרופא שהיה לידי באנגבוליו , I NEED TP ' GIVE ME T.P IF NOT CATCH YOUR BUNGHOLIO הומור של ביווהס ובטד הד I AM THR GREAT HOLIO בקיצור אחרי זה העבירו אותי לחדר התאוששות וחשתי הקלה ידעתי שנגמר והקשה מאחוריי בשעתיים הראשונות היה עדיין את התחושה של ההרדמה המקומית אבל אחרי זה התחילו כאבים חזקים באיזור וכל תזוזה של הרגליים גרמה לי לכאב עז , זה הכל שרירים שם והיה לי שם כמה תחבושות וזה היה מפחיד ,,,, אמרו לי לא לרדת מהמיטה עד מחר בבוקר כדי שהמקום יתרפא , ומה עם שירותים אמרתי נתנו לי בקבוק חחחח מה שאני אעשה בבקבוק?...לא לא יקום ולא יהיה , אני אגיע לשירותים אפילו בזחילה לבסוף בשעה 10 בלילה ככה קמתי לאט לאט עם המון כאבים אמונם אבל לאט לאט צעד צעד, היה כואב אבל בסדר לא נפלתי והמסר החיובי של כל זה: לכולם: חשבתי על זה שהייתי אחרי הצינתור עכשיו שאני שוכב על מיטה של חולי עם כאבים ואני יחסית משותק , אני רואה כמה קשה עכשיו ואני יודע שזה זמני , זמני מאוד , ועליי לנצל כל רגע שאני מחוץ למקום הזה בית חולים (לא שהם חלילה רעים להפך) לחיות את החיים בחוץ כמה שיותר , לאהוב ולהנות לנשום כל יום מחדש לא לקחת דברים ללב לשים פס על הרבה דברים כואבים ומאכזבים , אומנם הכי קשה אחרי ניתוח כלשהו לדעתי זה שיברון לב בגלל אהבה נכזבת גם זה מאוד קשה אבל צריך להיות אופטימים גם בתחום הזה , ולצאת ולטייל ולראות לחוש לגעת לטעום מכל העולם הזה כמה שאפשר , גם בסביבה הפיזית והאנושית שמסביבי, לא להיכנע לא להישבר, ללכת עם אגרוף ברזל כנגד הדברים הקשים ,לנסות להיות שאני ולא רק אנטי , לאהוב את עצמי כן , לדעת שאני שוווה הרבה, ומי שלא רוצה להיות איתי הוא המפסיד העיקרי, שאני מישהו מיוחד בעולם שאני נחמד חביב ומקסים בדרכי , ולאט לאט אולי אני אוכל לבנות ככה חיים חדשים וטובים יותר מכל הבחינות, זהו נגמר וטוב שנגמר זה היה בשבילי מבחן אומץ ועמידה בפחד ובלחץ נפשי וגופני , אני מקווה שלא יהיו לי עוד ניסיונות כאלה ואני מאחל גם למי שקור את זה בריאות בריאות בריאות מכל הבחינות שלה כי בלעדיה איין כלום שלום, אני! בתמונה: אני שוכב במיטה במחלקה מכוסה בשמיכה כשעתיים אחריי ,הרגל שלי יוצאת החוצה ,,,,ואני דיי מאושר שאני אחריי
5/2007 חוויות ורגשות בעקבות המיניניתוח אז ביום שני עברתי את הצינתור המתבקש, זה היה קשה מאוד בהתחלה , הייתי אחרון המצונתרים הייתי בצום מ10 בבוקר השעה הייתה 5 בערב, והייתי כבר מת לשתות והייתי עייף מהדרך ומהלחץ ומהפחד שליוו אותי , וראיתי כל הזמן שיוצאות מיטות עם אנשים מכוסים שלא זזים עם כל מיני מכשירי הנשמה עליהם וזה נורא הלחיץ והפחיד אותי, חבשתי שאני מתעלף שם לפי התחלת הניתוח ורציתי כבר לברוח מרוב פחד או לשבור את הצום , ולבוא פעם אחרת , הכנתי את עצמי ימים וימים לפני מבחינה נפשית שזה דבר שאני חייב וצריך לעבור כדי להמשיך לחיות בצורה טובה יותר ואיכותית יותר , לא נשברתי לא ברחתי ואני שמח על כך , למרות שבסוף התברר שמה שהם חשבו שיש אז זה לא זה , לא היה לי סיב נוסף במערכת החוטים החשמלית שעשה בלאגן , לא זה לא , אבל לא נורא הכל לטובה זה היה מבחן כוח ואמידה בשבילי וגם עכשיו אני יודע שעשיתי את המקסימום שאני אחיה יותר טוב , למזלי הייתה שם טלווזיה והיא הייתה מכוננת על ערוץ ביפ וראיתי 2 פרקים של סאות פארק, בשכיבה מעולפת כמעט אבל זה עזר לי , הרגשתי שזה ממש משמיים בא להרגיע אותי ראיתי את "חברי" אריק קרטמן (שדרך אגב אני ההפך הגמור ממנו כי הוא קצת רוע לב) אבל הוא מצחיק אותי, אז ראיתי סאות פארק וניסיתי קצת לשכוח, אחרי זה אמרו לי להכינס לחדר ליד החדר ניתוח שמה מתפשטים ולובד'ים בגדי ניתוח מפחידים, הכל ירוק , ואז באה מישהי שגילחה לי את אזור המפשעה, וזה היה מפחיד ביותר הרגשתי שהולכים להרוג אותי או משהו כזה, אבל הייתי הומוריסטי עם עצמי ורציתי לשאול אותה אם אפשר לקבל סכין כזאת לגלח זיפים זה מעולה היא פשוט גילחה לי בקלות מלא שערות הייתי בטוח שזה ממש יכאב אבל לא זה היה רך ונעים, הרגשתי שאני רוצה לבכות מרוב פחד , כן הרגשתי שיש לי דמעות על חיי סבל שכל הזמן דברים רעים קורים לי והם נצרבים אצלי בזיכרון בצורה יותר מדיי חזקה , אני רוצה לשנות את הגישה הזו לאחרונה אני אפילו מצליח אחרי זה הכינסו אותי לחדר ניתוח זה היה מפחיד המעבר הזה , זה כמו להיכנס לחדר מתים חדר שבודקים בו גופות ככה זה הריח ככה זה ניראה, מתתי מפחד רציתי לצעוק,,,,, השכביו אותי על מיטה מוגבהת , קשרו אותי עם חגורה שחורה מסביב לחזה ולידיים שלא אזוז ככה הם הסבירו לי שאני לא אפול או אזוז באמצע ואכן הייתי מרותק למיטה , הם התבדחו איתי איזה יין אני רוצה לשתות לפני בשביל להירגע ואני הפתי האמנתי ואמרתי אדום שיהיה חחחחחח שאלו אותי שאני יוצא לפאב מה אני שותה אמרתי להם שאני לא בליין בכלל ואני לא ממש מתמצא שאלתי אותם אם יש להם דיאט קולה,,,,זה נותן לי סוטול אחים שלי,,,, בהתחלה כדי להרגיע אותי הם קישקשו איתי על החיים שלי מה אני עושה בן כמה אני ובאיזה אתרים אני אוהב לגלוש ברשת , כי אמרתי להם שאני אוהב לגלוש ,,,,אמרתי להם שעשיתי שיעורי בית בקשר לניתוח ואני מבין במה מדובר, בקיצר הם נהילו איתי שיחת שטות כזו פתאום הרגשתי שאני מעולף ומסטול לגמרי ואיבדתי את היכולת לדבר איתם הרגשתי שאני לא יכול להרים את הראש , הבטתי לצד שמאל וראיתי 2 מסכים שאחר כך התברר לי שבאחד רואים את הצנתר שחודר לגוף שלי שלי והשני תנועות של א,ק,ג ,,,,, הם שמו לי חומר מטשטש , חבל על הזמן הרגשתי שאני נרדם שם פשוט ולא יכלתי לזוז זוכרים? הייתה עליי חגורת ביטחון , גם נתנו לי הרדמה מקומית באיזור המפשעה , אחרי זה הרגשתי שריפה באיזור הזה זה כניראה רגע החדירה לגוף, גודלו של צנתר אחד הוא בגודל של קשית של טרופית , ועשו לי 2 כאלה בכל צד של המפשעה עכשיו יש לי שם 2 חורים של טרופית , וזה לא נעים אבל לא נורא הקשה מאחורי וזה הכי חשוב, הרגשתי כאב כן בהחלא אבל מרוב שהייתי מסטול מהטישטוש התחלתי לראות תמונות מהחיים שלי מהתקופה האחרונה כל מיני דברים , גם רעים גם טובים ודווקא היו לי מחשבות שאני יוצא משם אני מתחיל לחיות סוף סוף כמו שצריך סטלן של החיים (בלי סמים) אלא הכוונה לאהוב את החיים , להיות רגוע לא להתעצבן בגלל שטויות לא לקחת ללב וזה נכון שיש שברון לב זה לפעמים מאוד קשה , אבל חייבים להמשיך הלאה, החזקתי את עצמי בכוונה לא להירדם על השולחן עצמו שאני לא אתעלף להם , ופשוט הצצתי בגלל העייפות שנחתה עלי על צוות הרופאים הולכים מפה לשם ממלמלים קצת במסכים וזהו, חשבתי אני בחללית של חייזרים וחטפו אותי ועושים בי נסויים , הם חטפו את קני, מנוולים (הומור של סאות פארק) וגם היו שם מסכי טלווזיה רציתי פתאופ לשחק פלייסטיישן 2 ובצורה מוזרה התחלתי למלמל לרופא שהיה לידי באנגבוליו , I NEED TP ' GIVE ME T.P IF NOT CATCH YOUR BUNGHOLIO הומור של ביווהס ובטד הד I AM THR GREAT HOLIO בקיצור אחרי זה העבירו אותי לחדר התאוששות וחשתי הקלה ידעתי שנגמר והקשה מאחוריי בשעתיים הראשונות היה עדיין את התחושה של ההרדמה המקומית אבל אחרי זה התחילו כאבים חזקים באיזור וכל תזוזה של הרגליים גרמה לי לכאב עז , זה הכל שרירים שם והיה לי שם כמה תחבושות וזה היה מפחיד ,,,, אמרו לי לא לרדת מהמיטה עד מחר בבוקר כדי שהמקום יתרפא , ומה עם שירותים אמרתי נתנו לי בקבוק חחחח מה שאני אעשה בבקבוק?...לא לא יקום ולא יהיה , אני אגיע לשירותים אפילו בזחילה לבסוף בשעה 10 בלילה ככה קמתי לאט לאט עם המון כאבים אמונם אבל לאט לאט צעד צעד, היה כואב אבל בסדר לא נפלתי והמסר החיובי של כל זה: לכולם: חשבתי על זה שהייתי אחרי הצינתור עכשיו שאני שוכב על מיטה של חולי עם כאבים ואני יחסית משותק , אני רואה כמה קשה עכשיו ואני יודע שזה זמני , זמני מאוד , ועליי לנצל כל רגע שאני מחוץ למקום הזה בית חולים (לא שהם חלילה רעים להפך) לחיות את החיים בחוץ כמה שיותר , לאהוב ולהנות לנשום כל יום מחדש לא לקחת דברים ללב לשים פס על הרבה דברים כואבים ומאכזבים , אומנם הכי קשה אחרי ניתוח כלשהו לדעתי זה שיברון לב בגלל אהבה נכזבת גם זה מאוד קשה אבל צריך להיות אופטימים גם בתחום הזה , ולצאת ולטייל ולראות לחוש לגעת לטעום מכל העולם הזה כמה שאפשר , גם בסביבה הפיזית והאנושית שמסביבי, לא להיכנע לא להישבר, ללכת עם אגרוף ברזל כנגד הדברים הקשים ,לנסות להיות שאני ולא רק אנטי , לאהוב את עצמי כן , לדעת שאני שוווה הרבה, ומי שלא רוצה להיות איתי הוא המפסיד העיקרי, שאני מישהו מיוחד בעולם שאני נחמד חביב ומקסים בדרכי , ולאט לאט אולי אני אוכל לבנות ככה חיים חדשים וטובים יותר מכל הבחינות, זהו נגמר וטוב שנגמר זה היה בשבילי מבחן אומץ ועמידה בפחד ובלחץ נפשי וגופני , אני מקווה שלא יהיו לי עוד ניסיונות כאלה ואני מאחל גם למי שקור את זה בריאות בריאות בריאות מכל הבחינות שלה כי בלעדיה איין כלום שלום, אני! בתמונה: אני שוכב במיטה במחלקה מכוסה בשמיכה כשעתיים אחריי ,הרגל שלי יוצאת החוצה ,,,,ואני דיי מאושר שאני אחריי
