חוויות מהדאנס בר ../images/Emo48.gif
ושוב חמישי ושוב ערב ושוב ולמרות הכל, יוצאת. כמו מנהלת משמרת בכור האטומי אני עוברת על כל הנוהל אחד לאחד, כדי להיות ערוכה למסדר יציאה, אני צריכה ביקוע גרעיני. פסח כבר כמעט כאן, ניתן לראות אותו מבעד לתריסים בצורת מבצעים, הנחות, וזרזיף ראשוני של טלפונים מנומסים מקרובים רחוקים. חגים זו תקופה של חידוד המצוקות הקיומיות. כמו נסיעה דוממת ברכב, המגיעה עד מבוכה, כשהוא מגיע לרמזור אדום. עשרות שאלות מתעתדות להתהפך מעל לראשי כמו אקסקליבר, עם פרוץ החג. זו מן ספירת מלאי רב חגית, שנוחתת עלי בדרך כלל עם חילופי העונות. הכל זז הכל בתנועה, חגים, עונות, חודשים מתעברים, רק אני בשלי. לבד . אז המקהילה תשאל ואני יתענה : אני ? אני לא דואגת, ואני מאד עסוקה, מאד מאושרת, ואני בדיוק מתחילה משהו מעניין ועוד כמה שקרים שהיו גורמים אפילו לטננבוים להסמיק. אז החלטתי שאולי הפעם ראוי לנסח מטרה ריאלית. אולי במקום לחפש מישהו לתמיד, מישהו שיהיה לו צליל מיוחד בפלאפון שלי, שאסכים שילדי יישאו את הגנים שלו, שיהיו לנו לפחות 19 אלבומים ביחד, ולא תמונת מזכרת כואבת אחת, אחליף קונספציה ואלך על משהו אחר. הפעם אני מנמיכה ציפיות ומחפשת משהו שיעביר לי את החגים בשלום. וכשישאלו מעל שולחן לבוש מפה לבנה ואנשים אפורים "מה איתך" ? אשיב בביטחון אמין, תוך כדי הנפקת חיוך ערמומי ומתוק : "יש משהו, זה עוד חדש, נראה לאן זה יתפתח. " האמת ?נשמע מבטיח. מדוד, שקול ולא קופץ מעל הפופיק השטוח שלי. הרגשתי ממש חכמה, וכמעט חייכתי. מזוינת בתובנות הקיומיות האלו, אספתי את חברותיי הבינוניות, כמיטב המסורת, וקבענו לצאת לדאנס בר. אחת מהן, המעודכנת, הבטיחה שזהו ה מקום, וחבל על הזמן וכל שאר המנטרות הרדודות המאפיינות את המעודכנים האלה, שתמיד יודעים מה נפתח איפה, אך הספר האחרון שהם קראו היה תקציר של "אבא גוריו" לבגרות בספרות. מתארגנת. הנה אני והנה הוא- הארון. החלטתי לנסות ולהגיע ישירות אל הבגד האחרון שאליו אגיע אחרי שאוריד ואלבש את כל שאר הבגדים שבארון כמו שאני עושה בדרך כלל. לקחתי אויר והשתעלתי . ואז הוצאתי אויר, ושוב עליתי על הקרוסלה הדוהרת. החלפתי תיאמתי, מדדתי, חזרתי בי ושוב, עד שכבר נגמר הזמן, ומצאתי את עצמי במגפיים, מיני, ומחשוף מטורף שקטן עלי בדלת אמות. הסתכלתי במראה :"מדי ה -50 שקל בחצר " שלי בשיא תפארתם. כוסית אנונימית. הסתרקתי, איפור חריג, וקולון 8. הרגשתי ממש פורים. אבל עם הופעה כזו אני בטוחה שגם באדישים תיפול שלהבת. הנה אלה שחושבות שהן החברות שלי. אלוהים, כל התקציב של הלנה רובינשטיין לא יצליח להפוך בינוני לכמעט טוב. פשוט עצב מהלך. כמה טוב שהן מוכנות ללוות אותי, הרהרתי . מתקרבות לדאנס- בר. אפלוליות נכלולית מקדמת את פנינו. מאורה מעוצבת במלט מואר, ובקבוקים לאלפים מפוזרים לעייפה בין כוסות בלתי נלגמות לעת עתה. מזהה שני מוטיבים למקום: חושך ודוחק. אני מתחילה להפשיר. שולחנות גבוהים. מנתבת עצמי קדימה, למצוא לי פינה בה אוכל להביט מעבר לעורף שמתחלף ומתעטף למולי. אולי מצאתי משהו. עומדת בצד ומתרגלת התרגלות. מחפשת שורה שנגמרת בהתרגשות . (הופ מצאתי ) אלפי אנשים מרצדים לי מול העיניים, עמוס כמו פארק הירקון ביום העצמאות, בלי ריח הבשר החרוך (בינתיים), ריח של דשא דווקא יש, כמו גם ריח מחלקת הפרפומריה ברוטב אל אמ לייט . מלצרית עמוסת ציצים קטנים ומגש, מגיעה ומציעה מרכולתה. הזמנתי משהו, מה אכפת לי במילא אין סיכוי שהיא תמצא אותי שוב במקום הזה. מוזיקה אלקטרונית חזקה, מאפשרת לכל הטיפשים שמפלס העומק שלהם נמוך מהבריכה של הקטנים, לנהל שיחות שטוחות ברמת המילה - צחוק, שתי מילים- שלוק, משפט - נישואין. כולם נראים מאד מאושרים. נעים לפי הקצב, מפגינים מקצועיות חברתית חביבים לשכנים ושכנות, ומעוצבים בכבדות. עוד עשר דקות עוברות ואני מתחילה לקלוט את הפרנציפ: סוד קסמו של הדאנס בר. לוקחים בנים בנות – זורקים אותם ביחד לאיזה פוד-פרוססור ענק, ומכריחים אותם להתערבב. דוחסים אותם לאיזה מרחב, וכאילו אומרים אין גבולות, אין שולחנות, אין הפרדה – יש טרור. כולם בתוך כולם ולהפך. זה הקונספט. משהו בי אומר שהגעתי למקום הנכון. אפשר להתחיל לדבר כאן ממש כאילו בטבעיות. זזים, הולכים, באים, מסתובבים, זה ממש חי המקום הזה. אני מרגישה רעד קטן במנגנון ההפעלה שלי, אפילו המלצרית מצאה אותי והביאה לי מקדם פתיחות בכוס זכוכית. אני מתחילה בכלל ליהנות. זה הגיוני ? זכרים סובבים סביבי כמו יתושים, ואני צורבת אותם למוות, במבטים סגולים של תשוקה אילמת. פתאום עיניים נעימות זורקות לי היי. ואני מאבדת את ההכרה, ומוצאת חדשה. היי אני מפצירה בחזרה. היי הנה איש, לעצמי. אולי ? אולי. ועל ההתגלגלות אולי בפעם הבאה , אם תרצו. שלכם קופרניקוסית
ושוב חמישי ושוב ערב ושוב ולמרות הכל, יוצאת. כמו מנהלת משמרת בכור האטומי אני עוברת על כל הנוהל אחד לאחד, כדי להיות ערוכה למסדר יציאה, אני צריכה ביקוע גרעיני. פסח כבר כמעט כאן, ניתן לראות אותו מבעד לתריסים בצורת מבצעים, הנחות, וזרזיף ראשוני של טלפונים מנומסים מקרובים רחוקים. חגים זו תקופה של חידוד המצוקות הקיומיות. כמו נסיעה דוממת ברכב, המגיעה עד מבוכה, כשהוא מגיע לרמזור אדום. עשרות שאלות מתעתדות להתהפך מעל לראשי כמו אקסקליבר, עם פרוץ החג. זו מן ספירת מלאי רב חגית, שנוחתת עלי בדרך כלל עם חילופי העונות. הכל זז הכל בתנועה, חגים, עונות, חודשים מתעברים, רק אני בשלי. לבד . אז המקהילה תשאל ואני יתענה : אני ? אני לא דואגת, ואני מאד עסוקה, מאד מאושרת, ואני בדיוק מתחילה משהו מעניין ועוד כמה שקרים שהיו גורמים אפילו לטננבוים להסמיק. אז החלטתי שאולי הפעם ראוי לנסח מטרה ריאלית. אולי במקום לחפש מישהו לתמיד, מישהו שיהיה לו צליל מיוחד בפלאפון שלי, שאסכים שילדי יישאו את הגנים שלו, שיהיו לנו לפחות 19 אלבומים ביחד, ולא תמונת מזכרת כואבת אחת, אחליף קונספציה ואלך על משהו אחר. הפעם אני מנמיכה ציפיות ומחפשת משהו שיעביר לי את החגים בשלום. וכשישאלו מעל שולחן לבוש מפה לבנה ואנשים אפורים "מה איתך" ? אשיב בביטחון אמין, תוך כדי הנפקת חיוך ערמומי ומתוק : "יש משהו, זה עוד חדש, נראה לאן זה יתפתח. " האמת ?נשמע מבטיח. מדוד, שקול ולא קופץ מעל הפופיק השטוח שלי. הרגשתי ממש חכמה, וכמעט חייכתי. מזוינת בתובנות הקיומיות האלו, אספתי את חברותיי הבינוניות, כמיטב המסורת, וקבענו לצאת לדאנס בר. אחת מהן, המעודכנת, הבטיחה שזהו ה מקום, וחבל על הזמן וכל שאר המנטרות הרדודות המאפיינות את המעודכנים האלה, שתמיד יודעים מה נפתח איפה, אך הספר האחרון שהם קראו היה תקציר של "אבא גוריו" לבגרות בספרות. מתארגנת. הנה אני והנה הוא- הארון. החלטתי לנסות ולהגיע ישירות אל הבגד האחרון שאליו אגיע אחרי שאוריד ואלבש את כל שאר הבגדים שבארון כמו שאני עושה בדרך כלל. לקחתי אויר והשתעלתי . ואז הוצאתי אויר, ושוב עליתי על הקרוסלה הדוהרת. החלפתי תיאמתי, מדדתי, חזרתי בי ושוב, עד שכבר נגמר הזמן, ומצאתי את עצמי במגפיים, מיני, ומחשוף מטורף שקטן עלי בדלת אמות. הסתכלתי במראה :"מדי ה -50 שקל בחצר " שלי בשיא תפארתם. כוסית אנונימית. הסתרקתי, איפור חריג, וקולון 8. הרגשתי ממש פורים. אבל עם הופעה כזו אני בטוחה שגם באדישים תיפול שלהבת. הנה אלה שחושבות שהן החברות שלי. אלוהים, כל התקציב של הלנה רובינשטיין לא יצליח להפוך בינוני לכמעט טוב. פשוט עצב מהלך. כמה טוב שהן מוכנות ללוות אותי, הרהרתי . מתקרבות לדאנס- בר. אפלוליות נכלולית מקדמת את פנינו. מאורה מעוצבת במלט מואר, ובקבוקים לאלפים מפוזרים לעייפה בין כוסות בלתי נלגמות לעת עתה. מזהה שני מוטיבים למקום: חושך ודוחק. אני מתחילה להפשיר. שולחנות גבוהים. מנתבת עצמי קדימה, למצוא לי פינה בה אוכל להביט מעבר לעורף שמתחלף ומתעטף למולי. אולי מצאתי משהו. עומדת בצד ומתרגלת התרגלות. מחפשת שורה שנגמרת בהתרגשות . (הופ מצאתי ) אלפי אנשים מרצדים לי מול העיניים, עמוס כמו פארק הירקון ביום העצמאות, בלי ריח הבשר החרוך (בינתיים), ריח של דשא דווקא יש, כמו גם ריח מחלקת הפרפומריה ברוטב אל אמ לייט . מלצרית עמוסת ציצים קטנים ומגש, מגיעה ומציעה מרכולתה. הזמנתי משהו, מה אכפת לי במילא אין סיכוי שהיא תמצא אותי שוב במקום הזה. מוזיקה אלקטרונית חזקה, מאפשרת לכל הטיפשים שמפלס העומק שלהם נמוך מהבריכה של הקטנים, לנהל שיחות שטוחות ברמת המילה - צחוק, שתי מילים- שלוק, משפט - נישואין. כולם נראים מאד מאושרים. נעים לפי הקצב, מפגינים מקצועיות חברתית חביבים לשכנים ושכנות, ומעוצבים בכבדות. עוד עשר דקות עוברות ואני מתחילה לקלוט את הפרנציפ: סוד קסמו של הדאנס בר. לוקחים בנים בנות – זורקים אותם ביחד לאיזה פוד-פרוססור ענק, ומכריחים אותם להתערבב. דוחסים אותם לאיזה מרחב, וכאילו אומרים אין גבולות, אין שולחנות, אין הפרדה – יש טרור. כולם בתוך כולם ולהפך. זה הקונספט. משהו בי אומר שהגעתי למקום הנכון. אפשר להתחיל לדבר כאן ממש כאילו בטבעיות. זזים, הולכים, באים, מסתובבים, זה ממש חי המקום הזה. אני מרגישה רעד קטן במנגנון ההפעלה שלי, אפילו המלצרית מצאה אותי והביאה לי מקדם פתיחות בכוס זכוכית. אני מתחילה בכלל ליהנות. זה הגיוני ? זכרים סובבים סביבי כמו יתושים, ואני צורבת אותם למוות, במבטים סגולים של תשוקה אילמת. פתאום עיניים נעימות זורקות לי היי. ואני מאבדת את ההכרה, ומוצאת חדשה. היי אני מפצירה בחזרה. היי הנה איש, לעצמי. אולי ? אולי. ועל ההתגלגלות אולי בפעם הבאה , אם תרצו. שלכם קופרניקוסית
