חוויות מהטיול האחרון
לפני מספר חודשים כתבתי כאן פוסט הקשור בהגירה.
ביוני נסעתי עם ילדה בת 9 חודשים וילד בן 3.9 לקנדה לבדוק כמה דברים ובעיקר לנסות לטייל שם ולחוות את המקום לבד (הייתי שם לפני שנה אבל במרץ והיה אז קר מאד ובקושי ראיתי משהו) וגם כדי להתחיל תהליך הוצאת רישיון נהיגה.
אתחיל מהטיסה לשם: לקחתי טיסה עם חניית ביניים בפאריז. נסעתי עם אל על שהיו דווקא בסדר עד פאריז ומשם עם אייר פראנס. קודם כל, עצה- אם לא חייבים כזאת טיסה ארוכה עם תינוקות, אז לא נוסעים איתם. אייר פרנס חברה עם רמת שירות של עולם שלישי מתובלת באנטיפתיה מופגנת ואוזלת יד של הצוות הן באוויר והו על הקרקע. על אף שביקשתי מראש שישיינו לי את המקום עם העריסה המיועד לתינוקות, נחשו מה לא קיבלתי? בדיוק! כשפניתי אליהם ואמרתי ששמרתי את המושב הזה מראש הם טענו שזה היה רק בגדר בקשה והם לא מתחייבים לכלום, מה גם שהיו אנשים שהגיעו לפני והסכימו לשלם כסף כדי לשבת במושבים אלו (המושבים עם העריסות הם יחסית מקדימה ויש בהם יותר מקום לרגליים). ישבתי 7 שעות בטיסה מצרפת לקנדה עם תינוקת במשקל 10.5 ק"ג צורחת מעייפות כי לא היה לה איפה לישון וילד קטן ופעלתן עם הפרעת קשב. למזלי רב האנשים על המטוס הפגינו איפוק וחלק באופן מפתיע אף הציעו לעזור. בנחיתה גיליתי גם שהעגלה כלל לא חיכתה לי בשער אלא שלחו אותה רחוק לאיפה שכל המזוודות. בינתיים הייתי צריכה למלא הצהרת מכס כשמימיני ומשמאלי שני קטנטנים צורחים מעייפות ושא נוסעי המטוס חולפים על פנינו. אין יותר סוראליסטי מזה
למזלי אחד העובדים בנמל התעופה בטורונטו לקח ממני את הינוקת ועזר לי ללכת את המרחק עד המזוודות. על הדרך גילינו שהילדים שלנו נולדו כמעט באותו תאריך
בטיסה חזור עם אייר פרנס דווקא היה לי מושב עם עריסה אבל הבעיה הייתה הפעם שמטעמי בטיחות החליטו לא לתת לי את העגלה בנחיתה בפאריז אלא לזלוח ישר לתל אביב ושוב ביליתי בפאריז 7 שעות עם תינוקת כבדה על הידיים וילד עם קוצים. מה ש"מצחיק" זה שבנמל התעופה בפאריז אמרו לי שלא לדאוג כי אפשר להשאיל טיולון בנמל ואז התברר לי שהכל קשקוש ושמעולם לא היה דבר כזה. מה שהכי הוציא מדעתי זה האדישות שלהם.
בכלל, קשה מאד להינות בטיול כשאתם נוסעים עם שני ילדים קטנים מאד כשאחד מהם היפראקטיבי. אני חושבת שהסיבה היחידה שעזרה לי להחזיק מעמד הוא שיש לי יכולת לנתק את עצמי מהמצב וגם העובדה שלא הייתי בישראל, שם בסיטואציה כמו במטוס או בשדה התעופה או בדרכים בכלל כבר היו קוברים אותי כל מיני חסרי סבלנות ואנשי "שוקולד" ולכל מי שתוהה איך אני יודעת את זה אקדים ואומר שהדברים האלה כבר קרו לי.
מעבר לזה היה טיול מהנה ראינו הרבה דברים יפים כולל טיול קטן שעשינו למפלי הניאגרה. הילדים שלי בכלל לא הבינו איפה אנחנו נמצאים,אבל אני נהניתי
ראינו סנאים ועוד חיות אחרות וחרקים לרב. קסמו לי בעיקר הרוגע והשלווה שכבר מזמן לא חוויתי זה היה כאילו פתאום אין לחץ, אין צעקות, אין צפירות.
ועכשיו רק אכתוב כמה רשמים כלליים למי שמתכוונת מתישהו לעשות טיול לאזור אונטריו (שם נמצאת טורונטו, מפלי הניאגרה ועוד כמה אטרקציות). גיליתי שם עולם שבמובנים מסוימים הפוך לגמרי ממה שבישראל לטוב ולרע.
הנה מה שלדעתי טוב בישראל ופחות טוב שם:
מע"מ לא כלול - אולי הסעיף המעצבן ביותר. אני מבינה שהם עושים זרת כך כדי שיהיה ניתן להשוות בין מחירים בפרובינמיות השונות אבל מה אכפת י כצרכנית כמה עולה חבילת גלישה בפרובינציה אחרת? מעניין אותי מה המחיר הסופי. באונטריו היו יכולים לפחות לעדל אותו כלפי מטה או מעלה ולא לקבוע אותו על 13% מה שמקשה על החישוב. על מוצרי מזון בסופרמרקטים אין מע"מ אבל במסעדות דווקא כן
חלמאות - כן, זה קיים גם בקנדה. אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית ולמען האמת, וקשה לי להודות, אבל יש מקרים בהם התחבורה הציבורית בישראל טובה יותר. באזור בו הייתי היה כיסוי טוב אבל אם אתם בפרברים תשכחו מזה. דבר נוסף, קחו בחשבון שהתחנות לא מסומנות באופן ברור. אין שלט שמודיע שזו תחנה. במקרה הטוב יש מדבקה על איזה עמוד עם מספרי הקווים ולפעמים גם אין אפילו מספרים(!) יעד הנסיעה לא רשום בכלל ולמרבה הפלא אפילו גוגל כשמחשב מסלול נסיעה כותב לכן לקחת את קו X לכיוון צפון. ואיפה זה צפון? בקיצור קחו איתכן מצפן
בהמשך לסעיף החלמאות בתחנות הרכבת התחתית יש מקרים שבהם אין בכלל מעלית בתחנה ויש מקרים שבהם יש דרגנוע שעולה למעלה לקו הנוסעע בכיוון צפון אבל אין שום דרגנוע לקו הנוסע בכיוון דרום, או להיפך. יש רק מדרגות. מה אמור לעשות אדם נכה? יש מקומות שמוקצים לנכים אבל לדעתי הם לא מתוכננים נכון. בעוד שבישראל יש ממש חלל שמוביל אתכם ישר לשם מהדלת האחורית, בטורונטו הדלת האחורית תוביל אתכם לשורה של כיסאות. המקומות לנכים כביכול הם באמצע האוטובוס
כרטיס פרסטו - אמור להיות כמו רב-קו אבל פחות מתוחכם. אתם מטעינים עליו חוזים של חברות שונות. יחד עם זאת, אי אפשר להטעין כרטיס חופשי יומי. את זה אפשר לקנות רק בכרטיס רגיל.
טכנולוגיה - לא הצד החזק בקנדה בכלל. הרבה דברים נאמרו כאן על המחיר הגבוה של חברות הסלולאר. אני בנחיתה נתקלתי בדוכן של חברת chatr שהציע חבילה של שיחות ללא הגבלה בתוך הפרובינציה וחבילת גלישה של 2GB ב-45 דולר כולל מע"מ. הרבה יותר גבוה ממה שתקבלו בגולן טלקום אבל זול יחסית לקנדה
אוכל - לא משהו בלשון המעטה, בייחוד מוצרי חלב. אל תצפו למעדני גורמה. בישראל האוכל יותר טעים אין מה לעשות. אני ניסיתי את הרשתות המקומיות pizza-pizza, cora, tim horton's אף אחת לא הייתה מי יודע מה. האוכל בקורה (רשת שמתמחה בארוחות בוקר וצהריים) טבל בשומן
רמאויות - בעיקר באזורי תיירות כמו מפלי הניאגרה והעיירה ניאגרה און דה לייק יפרסמו לכם מחיר ואז בקופה תגלו שפתאום נוספו להם עוד כמה דולרים בגלל כל מיני דברים לא ברורים. סתם דוגמה, נכנסתי לאיזו גלידריה עם הילדים וגיליתי שגביע שהיה אמור לעלות 7$ למעשה עולה 10$ אפילו אחרי חישוב המע"מ זה לא היה הגיוני ואז התחילו לומר שזה בגלל הגביע שבחרתי ועוד כל מיני שטויות
יחס לא תמיד הולם לנותני שירות ברשתות קמעונאיות - לקופאיות בסופרמרקטים אין אפילו כסא לשבת עליו אם הן מתעייפות. נו טוב. לפחות לא מורידים להן מהשכר חוסרים בקופה כנהוג בישראל אפילו שזה נגד החוק (כן, כבר שאלתי את הקופאית)
יש עוד כמה דברים קטנים אבל אלו בעיקר הדברים ששמתי לב אליהם
בכל מקרה יש הרבה טוב. הנה כמה דברים:
רב האנשים, גם אלו שהגיעו ממדינות עולם שלישי, איכשהו יהיו יותר רגועים ממה שמוכר לכם מישראל. כאמור אני שהיתי באזור שאי אפשר להאשים אותו בעודף כסף. מלא מהגרים ממדינות עולם שלישי וכו' ועדיין לא נתקלתי בתופעת הערסים כמו בישראל.
באופן כללי יש הרגשה של כבוד בין אנשים - טיילנו גם בעוד ערים קטנות יותר ובואופן כללי תמיד התנהגו באדיבות. אני הסתובבתי עם עגלה ותמיד מייד הגיע מישהו לעזור לי. זה בעיקר נכון עבור הסעיף עם המדרגות בסבווי. גם כשהאוטובוס היה מלא וכבר התחלתי לפחד איך אני ארד ממנו, שמתי לב שהאנשים מפנים לי את הדרך ועוד בלי שאצטרך להילחם עבור הזכות. מדהים! לא אשכח איך נהג אחד שאל אותי אם הפער בין האוטובוס למדרכה לא גדול מדי עבורי ואם אני רוה שאתקרה שיהיה לי יותר קל עם העגלה. מעולם לא שאלו אותי כזה דבר בישראל. עצרו רחוק מהמדרכה טשאני כבר אשבור את הראש לבד איך לרדת.
בערים הקטנות של מה שנקרא קנדה היה נחמד שאפשר עדיין למצוא נוער ערכי ואולי אפילו מה שניתן להגדיר "חנונים" - בנסיעה אחת באוטובוס בעיר ברלינגטון היכן שהתקיים פסטיבל מוזיקה אותו נסענו לראות הבן שלי בן ה-3.9 החליט לשבת רחוק ממני וקבוצת נערים שמה לב לזה שהוא לא מבין אנגלית. הם לא ראו אותי ליד ואחד מהם הלך ישר לנהגת לדווח על ילד שיושב לבד באוטובוס והוא לא יודע איפה האמא. מעולם לא קרה לי בישראל שזה בכלל הזיז למישהו או שאיזה נער חשב שזה חשוב מספיק בשביל להתריע.
באותה עיר באזור מסוים (וטוב) שמתי לב לגבר שרץ בין מעברי החצייה עם תמרור עצור כל פעם שהתקרב הולך רגל. דיברתי איתו והוא אמר שהוא עושה את זה כי הנושא חשוב לו. הוא מתנדב בעירייה!
בכביש כאשר היה ספק לאיזה נהג יש זכות קדימה, נראה שכל צד שמח לוותר בשביל האחר. בישראל מי ייתן לכם להיכנס? תצטרכו להילחם על הזכות הזו
טבע טבע טבע - קנדה ארץ יפהפיה, מלאה בטבע ירוק ורענן. high park בקיץ הוא חוויה לכולם. אגמים, מפלים, נוף יפה וגשם גם בקיץ..בריכות עירוניות הן בחינם ויש גם splash pads עבור ילדים
בקנדה אוהבים ילדים! זה לפוחות החוויה שלי עם הילדים שלי. הבן שלי דיבר עם כולם עברית ואפילו שאף אחד לא הבין ממנו כלום, היו נחמדים אליו וסובלניים
