חוויות מהמסע(באיחור קל)...
חזרתי לפני קצת יותר מחודש אבל היה לי מאוד קשה לעכל ולכן גם לא כתבתי חוויות,אז הנה החוויות שלי מהמסע.יצא לי סיכום ארוך אז לא חייבים לקרוא את הכל-לא חייבים לקרוא בכלל חח....מה שבא לכם. זה מאוד קשה לנסח דבר כזה למילים אבל אם היו שואלים אותי איך היה הייתי אומרת שהיה כיף,עד כמה שזה נשמה לא טוב כי כיף מעלה אסוציאציות של הנאה וצחוק אבל זה לא הכוונה... המסע לפולין זה מסע כל כך מיוחד אני כל כך שמחה שעברתי אותו אני לא רוצה לחשוב בכלל על האפשרות שהייתי מפספסת דבר כזה איך הייתי מצטערת אחר כך. האמת שבהתחלה הכוונות שלי היו מאוד ברורות בקשר למסע הזה-רציתי ללמוד יותר על השואה על מה שקרה שם על האנשים שחיו שם לא מעבר לזה לא היו לי חששות וגם לא צפיות מיוחדות,והיה לי מאוד ברור שאני יוצאת למסע הזה. כל פעם שחשבתי על זה היו לי פרפרים בבטן רציתי רק לנסוע כבר חיכיתי ליום הזה שבו אני כבר יעלה על המטוס וינחת בקטוביץ' בפולין. המסע הזה עושה משו אחר לאנשים הקרבה הזאת בין כל המשלחת שאתה נמצא עם אותם אנשים 24 שעות ביממה שמונה ימים ברצף במצבים וסיטואציות קשות כאלה אתה לומד להכיר את החברים שלך הרבה יותר טוב אתה לומד להכיר אנשים מהשכבה שלך אתה רואה את הבן אדם כמו שהוא הכי חשוף שיש בוכה צוחק אמיתי בלי המסכות שיש עליו ביום יום וזה דבר מקסים,אתה לומד להכיר את המורים שלך אתה רואה צדדים אחרים שלהם צדדים שבחיים לא היית רואה במצבים הרגילים של החיים. האמת שאני חייבת להגיד שהיה לי מאוד קשה להתחבר היה לי מאוד קשה להתחבר לסיפורים ולמקומות אבל עם הזמן זה מחלחל ואני מקווה שבסוף אני יצליח איכשהו לעכל את כל מה שראיתי שם. גם אצלנו כמו אצל הרבה אחרים שכבר כתבו כאן וסיפרו על זה המעברים היו מטורפים-אתה קם בבוקר מוקדם מעוך ואתה אוסף את עצמך ונוסע לראות מחנה מקום שאנשים שחיו בו סבלו בו ובסוף גם נרצחו בו באכזריות ואז מסתובבים שם ורואים הכל אבל בעצם זה לא ממש מספיק כדי להבין אז מדמיינים ובוכים ולא מבינים איך זה יכול להיות איך זה קרה ואז יוצאים לאוטובוס והתחושה היא לא נעימה אבל המורות מחלקות לך כל מני שטויות והמצב רוח שלך מתרומם ומהר מאוד מתחילים לשיר לנגן לצחוק ומשו באווירה משתנה וזה מרגיש כאילו כל האנשים האלה שנמצאים איתך חברים שלך כל כך הרבה זמן ההרגשה היא שאתם מכירים שנים שאפשר לדבר על הכל אפילו אם עד לפני כמה ימים בכלל לא דיברתם אחד עם השני ומבחינתי זה אחד הדברים הכי מדהימים במסע הזה..ואז מגיעים למסעדה ואוכלים ארוחת ערב ושוב רוקדים ושרים וצוחקים ונוסעים למלון ועושים שיחת ערב וחוזרים על כל מה שעברנו היום מדברים על הרגשות והקשיים על זה שאתה עובר במחנה באוושויץ כיהודי ואתה רואה פולנים שבאים לביקור וצוחקים מעשנים צועקים לא נותנים טיפת כבוד למקום הזה שבישבילך הוא כל כך נוראי ואם זאת כל כך קדוש מדברים על כמה שזה מרתיח על כמה שזה מכעיס לא מבינים איפה הערכים הבסיסיים שלהם. וכמובן שיש את הטקסים שזה אחד הדברים היותר מרגשים שיש במסע(אני שרתי אז ראיתי לא ראיתי מהצד אבל התרגשתי באותה מידה)אני זוכרת במיוחד את הטקס במיידאנק שבשבילי הוא היה הכי משמעותי עמדתי שם עם עוד כמה בנות אחרי כל המראות שראינו וכל המחשבות שעולות לנו כשמאחורינו עומד לו הר אפר של 7 טון שכולו יהודים כולו יהודים שלכבודם אנחנו עומדים פה ושרים ואומרים יזכור ואז צריך לשיר ואני מנסה להתעלות על עצמי לבלוע את הדמעות לדחות אותם לאחר כך ורק לשיר אז מתחילים לשיר את השיר פרח שזה שיר מקסים על ילדה ואני מסתכלת לאנשים בעיניים בעיניים האדומות והנפוחות שלהם העיניים האלה שמלאות בדמעות ופתאום בלי שאני ישים לב אני חודרת לתוך עיניים עצובות של חברה מהמשלחת ויש לנו קשר עין ואני לא מצליחה להתנתק ואני מרגישה כאילו אני שרה את זה ממש שבשבילה(דרך אגב זה לא רק אני אחר כך היא גם באה אליי ואמרה לי שזה היה מדהים והיא הרגישה כאילו אני שרה בשבילה...שלא תחשבו שאני משוגעת חחח)ושוב הדמעות עולות ואני נחנקת ולא מצליחה להוציא מילה מהפה כי אם אני יוציא עוד מילה אחת אני יתפרק שם מבכי לפני כולם...ואפילו שהיה לי יום כזה קשה ובכיתי והרגשתי ודמיינתי ומעל להכל הבנתי סוף סוף הבנתי מה שלא הבנתי באף מחנה אחר אני מגיעה לחדר במלון ואומרת לחברה שלי לפחות 5 פעמים כמה היה כיף היום כי הכיף הזה,המילה הזאת לא חייבת להעיד רק על צחוק והנאה נהניתי בדרך אחרת באותו יום. ודבר אחרון והכי חשוב מבחינתי זה הגאווה על כך שאני יהודיה הגאווה שהציפה אותי שהסתובבתי שם במחנה מול הפולנים והסתכלתי להם בעיניים ולמרות שידעתי שהם לא אלה שעשו את זה ורובם גם לא שונאים אותנו היום למרות זה הרגשתי כמו כול החברים שלי את הצורך להראות להם שאנחנו כאן ושאנחנו לא נלך לשום מקום שלמרות הכל שרדנו ושהם לא הצליחו,הגאווה שהציפה אותי כשהייתי בבית כנסת נטוש בנדין בשמחת תורה ושרתי את שיר למעלות,עם ישראל חי ועוד המון שירים...אני נסעתי לפולין כשאני מאוד גאה בעובדה שאני יהודייה וישראלית וחזרתי עם גאווה הרבה יותר גדולה. והדבר האחרון שיש לי להגיד למרות שכבר אמרתי את זה כאן כמה פעמים זה לכל מי שמתלבט שייצא!!!חד משמעית,המסע הזה הוא אחד הדברים המדהימים שעברתי בחיים שלי זה ילך איתי לכל החיים ואני לא ישכח את זה לעולם הוא כל כך מיוחד וכל כך חשוב ואם יש אפשרות ורוצים אז לצאת,הוא שווה כל שקל ששמים עליו וזה באמת חוויה מיוחדת מרגשת ומדהימה. אני יעלה קצת תמונות עוד מעט...אני יודעת שכל זה קצת באיחור אבל הייתי צריכה לעכל את הכל.
חזרתי לפני קצת יותר מחודש אבל היה לי מאוד קשה לעכל ולכן גם לא כתבתי חוויות,אז הנה החוויות שלי מהמסע.יצא לי סיכום ארוך אז לא חייבים לקרוא את הכל-לא חייבים לקרוא בכלל חח....מה שבא לכם. זה מאוד קשה לנסח דבר כזה למילים אבל אם היו שואלים אותי איך היה הייתי אומרת שהיה כיף,עד כמה שזה נשמה לא טוב כי כיף מעלה אסוציאציות של הנאה וצחוק אבל זה לא הכוונה... המסע לפולין זה מסע כל כך מיוחד אני כל כך שמחה שעברתי אותו אני לא רוצה לחשוב בכלל על האפשרות שהייתי מפספסת דבר כזה איך הייתי מצטערת אחר כך. האמת שבהתחלה הכוונות שלי היו מאוד ברורות בקשר למסע הזה-רציתי ללמוד יותר על השואה על מה שקרה שם על האנשים שחיו שם לא מעבר לזה לא היו לי חששות וגם לא צפיות מיוחדות,והיה לי מאוד ברור שאני יוצאת למסע הזה. כל פעם שחשבתי על זה היו לי פרפרים בבטן רציתי רק לנסוע כבר חיכיתי ליום הזה שבו אני כבר יעלה על המטוס וינחת בקטוביץ' בפולין. המסע הזה עושה משו אחר לאנשים הקרבה הזאת בין כל המשלחת שאתה נמצא עם אותם אנשים 24 שעות ביממה שמונה ימים ברצף במצבים וסיטואציות קשות כאלה אתה לומד להכיר את החברים שלך הרבה יותר טוב אתה לומד להכיר אנשים מהשכבה שלך אתה רואה את הבן אדם כמו שהוא הכי חשוף שיש בוכה צוחק אמיתי בלי המסכות שיש עליו ביום יום וזה דבר מקסים,אתה לומד להכיר את המורים שלך אתה רואה צדדים אחרים שלהם צדדים שבחיים לא היית רואה במצבים הרגילים של החיים. האמת שאני חייבת להגיד שהיה לי מאוד קשה להתחבר היה לי מאוד קשה להתחבר לסיפורים ולמקומות אבל עם הזמן זה מחלחל ואני מקווה שבסוף אני יצליח איכשהו לעכל את כל מה שראיתי שם. גם אצלנו כמו אצל הרבה אחרים שכבר כתבו כאן וסיפרו על זה המעברים היו מטורפים-אתה קם בבוקר מוקדם מעוך ואתה אוסף את עצמך ונוסע לראות מחנה מקום שאנשים שחיו בו סבלו בו ובסוף גם נרצחו בו באכזריות ואז מסתובבים שם ורואים הכל אבל בעצם זה לא ממש מספיק כדי להבין אז מדמיינים ובוכים ולא מבינים איך זה יכול להיות איך זה קרה ואז יוצאים לאוטובוס והתחושה היא לא נעימה אבל המורות מחלקות לך כל מני שטויות והמצב רוח שלך מתרומם ומהר מאוד מתחילים לשיר לנגן לצחוק ומשו באווירה משתנה וזה מרגיש כאילו כל האנשים האלה שנמצאים איתך חברים שלך כל כך הרבה זמן ההרגשה היא שאתם מכירים שנים שאפשר לדבר על הכל אפילו אם עד לפני כמה ימים בכלל לא דיברתם אחד עם השני ומבחינתי זה אחד הדברים הכי מדהימים במסע הזה..ואז מגיעים למסעדה ואוכלים ארוחת ערב ושוב רוקדים ושרים וצוחקים ונוסעים למלון ועושים שיחת ערב וחוזרים על כל מה שעברנו היום מדברים על הרגשות והקשיים על זה שאתה עובר במחנה באוושויץ כיהודי ואתה רואה פולנים שבאים לביקור וצוחקים מעשנים צועקים לא נותנים טיפת כבוד למקום הזה שבישבילך הוא כל כך נוראי ואם זאת כל כך קדוש מדברים על כמה שזה מרתיח על כמה שזה מכעיס לא מבינים איפה הערכים הבסיסיים שלהם. וכמובן שיש את הטקסים שזה אחד הדברים היותר מרגשים שיש במסע(אני שרתי אז ראיתי לא ראיתי מהצד אבל התרגשתי באותה מידה)אני זוכרת במיוחד את הטקס במיידאנק שבשבילי הוא היה הכי משמעותי עמדתי שם עם עוד כמה בנות אחרי כל המראות שראינו וכל המחשבות שעולות לנו כשמאחורינו עומד לו הר אפר של 7 טון שכולו יהודים כולו יהודים שלכבודם אנחנו עומדים פה ושרים ואומרים יזכור ואז צריך לשיר ואני מנסה להתעלות על עצמי לבלוע את הדמעות לדחות אותם לאחר כך ורק לשיר אז מתחילים לשיר את השיר פרח שזה שיר מקסים על ילדה ואני מסתכלת לאנשים בעיניים בעיניים האדומות והנפוחות שלהם העיניים האלה שמלאות בדמעות ופתאום בלי שאני ישים לב אני חודרת לתוך עיניים עצובות של חברה מהמשלחת ויש לנו קשר עין ואני לא מצליחה להתנתק ואני מרגישה כאילו אני שרה את זה ממש שבשבילה(דרך אגב זה לא רק אני אחר כך היא גם באה אליי ואמרה לי שזה היה מדהים והיא הרגישה כאילו אני שרה בשבילה...שלא תחשבו שאני משוגעת חחח)ושוב הדמעות עולות ואני נחנקת ולא מצליחה להוציא מילה מהפה כי אם אני יוציא עוד מילה אחת אני יתפרק שם מבכי לפני כולם...ואפילו שהיה לי יום כזה קשה ובכיתי והרגשתי ודמיינתי ומעל להכל הבנתי סוף סוף הבנתי מה שלא הבנתי באף מחנה אחר אני מגיעה לחדר במלון ואומרת לחברה שלי לפחות 5 פעמים כמה היה כיף היום כי הכיף הזה,המילה הזאת לא חייבת להעיד רק על צחוק והנאה נהניתי בדרך אחרת באותו יום. ודבר אחרון והכי חשוב מבחינתי זה הגאווה על כך שאני יהודיה הגאווה שהציפה אותי שהסתובבתי שם במחנה מול הפולנים והסתכלתי להם בעיניים ולמרות שידעתי שהם לא אלה שעשו את זה ורובם גם לא שונאים אותנו היום למרות זה הרגשתי כמו כול החברים שלי את הצורך להראות להם שאנחנו כאן ושאנחנו לא נלך לשום מקום שלמרות הכל שרדנו ושהם לא הצליחו,הגאווה שהציפה אותי כשהייתי בבית כנסת נטוש בנדין בשמחת תורה ושרתי את שיר למעלות,עם ישראל חי ועוד המון שירים...אני נסעתי לפולין כשאני מאוד גאה בעובדה שאני יהודייה וישראלית וחזרתי עם גאווה הרבה יותר גדולה. והדבר האחרון שיש לי להגיד למרות שכבר אמרתי את זה כאן כמה פעמים זה לכל מי שמתלבט שייצא!!!חד משמעית,המסע הזה הוא אחד הדברים המדהימים שעברתי בחיים שלי זה ילך איתי לכל החיים ואני לא ישכח את זה לעולם הוא כל כך מיוחד וכל כך חשוב ואם יש אפשרות ורוצים אז לצאת,הוא שווה כל שקל ששמים עליו וזה באמת חוויה מיוחדת מרגשת ומדהימה. אני יעלה קצת תמונות עוד מעט...אני יודעת שכל זה קצת באיחור אבל הייתי צריכה לעכל את הכל.
