חוויות מן הפסטיבל
טוב, אז נתחיל מהדברים הטובים או הרעים? נתחיל מזה שבהחלט היתה לנו הצלחה, למרות הבלגן באירגון ובלוח הזמנים. בהתחשב בזה שזו פעם ראשונה שאנו מארגנים ארוע כזה, הבלגן הוא די מובן מאליו. אני הייתי עמוס במבחנים עד אין קץ, יוני עובד כל יום כל היום, ולג'סטין היה ארוע משפחתי מצער בדיוק שבוע לפני הפסטיבל. אילולא קטיה ואלון היו מצילים את המצב, הכל היה נופל כמו מגדל קלפים מקובצ'צ'ים. אז זה הזמן להגיד תודה גדולה למארגנים ג'סטין, קטיה, אלון, נטלי, יוני ואנוכי, ואם שחכתי מישהו, אני מתנצל מראש. בקשר למקום - אני בחרתי אותו, זה המקום הכי נפלא שיכול להיות בהתחשב במגבלות שהניחו עלי: שני אוטובוסים לכל היותר מן הערים הגדולות ומיים זורמים. אני לא מבין מה הבעיה בנסיעות הארוכות, אחרי הכל אנחנו גרים במדינה פצפונת, מה זה שלוש או ארבע שעות נסיעה? אם זה היה תלוי רק בי, הפסטיבל היה מתקיים באמצע שום מקום שצריך ללכת אליו לפחות כמה שעות, אחרי נסיעה בלפחות שני אוטובוסים. קצת קשה לי להבין את עניין ה"התחברות לטבע" אם קשה לנו להיות באמת בטבע, ואנחנו מתעקשים על להיות 20 דקות מהבית. לפי תפיסתי לטבע מתחברים דרך גם הרגליים ולא רק דרך מדיטציה. הטקס הוויקאני - טוב אני מודה ומתוודה ומרכין ראשי בבושה: נרדמתי במשפט הראשון של נטלי, והתעוררתי רק כי יוני בערך בעט בי. טוב הייתי אחרי שלושה ימי מבחנים-עבודה בלי שינה. אז החלתטי שלפני שסוגרים אותי בתוך מעגלים, לצאת ולהתחיל להכין את האוכל. מה חבל שנעלמו הבצלים לפוייקה... הטקס הדרואידי - זה היה הטקס הראשון שאני, ג'סטין או יוני מארגנים ויש בו כמות כזו גדולה של אנשים. לי יש המון המון המון מסקנות מהטקס הזה, ואותן אני יחלוק עם ג'סטין ויוני או עם מי שיארגן טקסים בעתיד וישאל לעצתי. בעקרון, הטקס היה מוצלח ביותר, אם כי המדיטציות היו ארוכות ולקראת הסוף פישלנו בצורה זו ואחרת... הפסטיבל עצמו - היה עצוב לי שוויתרנו על הקטעים האינטלקטואלים כמו שכינה אותם ג'סטין, אבל לא נורא. גם על הפעילויות הספורטיביות וויתרנו כי כבר היה חם והחבר'ה היו עייפים וזה לא ממש היה מלהיב - בפעם הבאה יהיה עלינו לתכנן טוב יותר את לוח הזמנים זה ברור. מה שהיה הכי חבל לי הוא שנאלצנו לוותר על הטיול. האמת הייתי אפילו בשוק מזה. כמו שאמרתי, עם כל הכבוד למדיטציות ודמיונות מודרכים, לטבע מתחברים קודם כל ברגליים - זו תפסתי. חבל שכל בעלי המכוניות נאלצו לברוח לנו והשאירו אותנו (או לפחות אותי) המומים וכואבים. לא שאני כועס על מישהו...אני מבין שלכל אחד מהם היו את הסיבות הנכונות והטובות שלו, אבל פשוט סתם חבל שוויתרנו על הטיול. ולדבר האחרון, שהכאיב לי יותר מכל: איך יתכן שאני, ג'סטין, קטיה,יוני, אלון ועוד כמה אנשים היו אלו שארגנו את כל הפסטיבל, דאגו להביא עצים, הכינו את ארוחת הערב, שטפו את הכלים, נשארו ערים כמעט כל הלילה בשביל לנקות ולסדר אחרי כולם וכו' וכו'? מה, צריך להחרים נרגילות כדי שתנקו את הצלחות שלכם? דרך אגב זה היה רעיון שלי, אל תכעסו על קטיה... צריך למנות אנשים שישמרו אוכל לאלו שמכינים אותו כי אחרת לא ישאר להם? אלו דברים בסיסיים בהתנהגות, לא דרישות מיוחדות, אפילו לא מילדים שעוד לא מלאו להם 18 שנה. פגאן זה לא רק להגיד "אני מאמין בהרבה אלים", זה גם קוד התנהגות קבוצתית\קהילתית, הוא לא רשום אמנם בשום מקום, אבל זה מסוג הקודים האלה שלא צריכים להיות רשומים.