תמי יונועה
New member
חוויות מחבר המושבעים
אז הסיפור שהיה כך היה...
אזהרה: ההודעה הזאת לא מיועדת לבעלי קיבה רגישה ועדינה...
ב.ל. היה בן 45, הוא היה בחור גדול (לא אוביס אבל בהחלט סבל ממשקל יתר) עם לחץ דם גבוה אבל בסך הכל בחור בריא בלי בעיות רפואיות מיוחדות. יום אחד בספטמבר 2012 הוא בילה את כל היום בדייג, כשחזר הביתה בערב הוא שתה 7 שוטים של וודקה ואכל המבורגר. אחרי הארוחה הקלה הזאת הוא חש ברע והיו לו כאבים בחזה. חמו הביא אותו לבית החולים ב 12 בלילה. בגלל מה שהוא אכל ויותר מזה שתה, ובגלל שלא הייתה היסטוריה של בעיות לב, אז הניחו שהוא סובל מצרבת.
אחד הדברים שעשו, מיד כשהוא הגיע לבית חולים ב-12 בלילה זה צילום רנטגן, הרופאים במחלקה הציצו בצילום ולא ראו בו שום דבר חריג אבל חיכו לרדיולוג שמגיע ב-8 בבוקר שיקרא את הצילום ויגיד אם הוא רואה בו משהו חריג.
בינתיים, ב 6:30 וב-7:30 ב.ל. ניסה לקום מהמיטה לגשת לשירותים ובשתי הפעמים הוא נפל והתמוטט ואיבד הכרה (התעלף). אחרי שתי ההתמוטטיות מדדו לו לחץ דם והיה לו לחץ דם מאוד נמוך - מה שיכל לרמז על מצבו, בשלב הזה היה צריך לעשות לו מיד CT, אקו לב, אולטראסאונד או כל שיטת אימג'ינג אחרת שיכולה להראות את זרימת הדם בעורקים ולתת תמונה הרבה יותר ברורה מצילום רנטגן אבל זה לא נעשה. ב-10 בבוקר בדק את ב.ל. קרדיולוג שביקש לעשות אקו לב, לבית החולים לקח עוד 5 שעות לבצע את הבדיקה (למרות שזאת בדיקה די פשוטה שיכולה להתבצע ליד המיטה). באקו גילו שלב.ל. יש חבלה בדופן כלי הדם באבי העורקים עם המטומה תוך דופנית. אנחנו כבר בשעה 3 אחרי הצהרים ואז מבינים שבחזה של ב.ל. יש פצצה מתקתקת ואבי העורקים שלו הוא ברוחב 7.5 ס"מ במקום 3 ס"מ שזה עובי נורמאלי של אבי העורקים. בחירום מעבירים אותו לבית חולים אחר שבו ניתן לבצע ניתוח לב פתוח, הוא מגיע לחדר הניתוח, מדבר עם רופאיו ואז פתאום הוא גונח זורק את הידיים למעלה ומסיים את חייו, כל הניסיונות להצילו עולים בתוהו.
הנאשם במשפט שלנו הוא הרדיולוג שקרא ב-8 בבוקר את הצילום שעשו לב.ל. 8 שעות מוקדם יותר (והראה מעט מאוד מהבעיה) ביחד עם עוד כמאה צילומים אחרים שנעשו בבית החולים באותו לילה. התיאור היחיד שהוא קיבל למצבו של ב.ל. זה שתי המילים 'כאבים בחזה'.
המשפט נמשך 5 ימים, עם עדויות של רופאים מומחים משני הצדדים והיום היינו אמורים לשמוע את נאומי הסיכום של שני הצדדים במשפט ולצאת לחדר המושבעים ולקבל את ההחלטה. הבוקר הודיעו לנו שהצדדים הגיעו לפשרה ושחררו אותנו.
עשינו הצבעה למרות שלא היינו צריכים להצביע ו-13 מתוך 14 מושבעים אמרו שהרופא הרדיולוג הוא לא האשם בסיפור הזה, אלא הרופאים האחרים שטיפלו במנוח. בהמשך דיברנו גם עם שני עורכי הדין משני הצדדים ושאלנו אותם שאלות, והסיבה שהרדיולוג היה הנתבע היחיד בתיק, הייתה שלא היו ראיות ממשיות כלפי הרופאים האחרים שטיפלו בב.ל. ורק כלפיו היו ראיות ממשיות.
אם נכנס לגזענות לרגע, אז למרות שכל חבר המושבעים היה לבן, (חשבתי שחבר מושבעים אמור להיות הטרוגני (דייברסיטי), המנוח היה לבן והרופא היה הודי, ולמרות זה 13 מתוך 14 מושבעים חשבו שהוא לא אשם (או לפחות אי אפשר להטיל את כל האשמה עליו). בהחלט לא הרגשתי שהייתה כאן גיזענות.
לדעתי התהליך היה מרשים מאוד, מעבר לכל גינוני הטקס, הביאו לנו הרבה חומר רלוונטי ובהחלט היה לנו בסיס די רחב להגיע להחלטה. אני בהחלט מאמינה בשיטת המושבעים, לדעתי 13 מתוך 14 קולות של אזרחים מהשורה מהווים משקל יותר גדול מקול של שופטת אחת (גם אם היא מלומדת ובקיאה בחוק).
מבחינתי זה היה שיעור מאלף באזרחות.
אזהרה: ההודעה הזאת לא מיועדת לבעלי קיבה רגישה ועדינה...
ב.ל. היה בן 45, הוא היה בחור גדול (לא אוביס אבל בהחלט סבל ממשקל יתר) עם לחץ דם גבוה אבל בסך הכל בחור בריא בלי בעיות רפואיות מיוחדות. יום אחד בספטמבר 2012 הוא בילה את כל היום בדייג, כשחזר הביתה בערב הוא שתה 7 שוטים של וודקה ואכל המבורגר. אחרי הארוחה הקלה הזאת הוא חש ברע והיו לו כאבים בחזה. חמו הביא אותו לבית החולים ב 12 בלילה. בגלל מה שהוא אכל ויותר מזה שתה, ובגלל שלא הייתה היסטוריה של בעיות לב, אז הניחו שהוא סובל מצרבת.
אחד הדברים שעשו, מיד כשהוא הגיע לבית חולים ב-12 בלילה זה צילום רנטגן, הרופאים במחלקה הציצו בצילום ולא ראו בו שום דבר חריג אבל חיכו לרדיולוג שמגיע ב-8 בבוקר שיקרא את הצילום ויגיד אם הוא רואה בו משהו חריג.
בינתיים, ב 6:30 וב-7:30 ב.ל. ניסה לקום מהמיטה לגשת לשירותים ובשתי הפעמים הוא נפל והתמוטט ואיבד הכרה (התעלף). אחרי שתי ההתמוטטיות מדדו לו לחץ דם והיה לו לחץ דם מאוד נמוך - מה שיכל לרמז על מצבו, בשלב הזה היה צריך לעשות לו מיד CT, אקו לב, אולטראסאונד או כל שיטת אימג'ינג אחרת שיכולה להראות את זרימת הדם בעורקים ולתת תמונה הרבה יותר ברורה מצילום רנטגן אבל זה לא נעשה. ב-10 בבוקר בדק את ב.ל. קרדיולוג שביקש לעשות אקו לב, לבית החולים לקח עוד 5 שעות לבצע את הבדיקה (למרות שזאת בדיקה די פשוטה שיכולה להתבצע ליד המיטה). באקו גילו שלב.ל. יש חבלה בדופן כלי הדם באבי העורקים עם המטומה תוך דופנית. אנחנו כבר בשעה 3 אחרי הצהרים ואז מבינים שבחזה של ב.ל. יש פצצה מתקתקת ואבי העורקים שלו הוא ברוחב 7.5 ס"מ במקום 3 ס"מ שזה עובי נורמאלי של אבי העורקים. בחירום מעבירים אותו לבית חולים אחר שבו ניתן לבצע ניתוח לב פתוח, הוא מגיע לחדר הניתוח, מדבר עם רופאיו ואז פתאום הוא גונח זורק את הידיים למעלה ומסיים את חייו, כל הניסיונות להצילו עולים בתוהו.
הנאשם במשפט שלנו הוא הרדיולוג שקרא ב-8 בבוקר את הצילום שעשו לב.ל. 8 שעות מוקדם יותר (והראה מעט מאוד מהבעיה) ביחד עם עוד כמאה צילומים אחרים שנעשו בבית החולים באותו לילה. התיאור היחיד שהוא קיבל למצבו של ב.ל. זה שתי המילים 'כאבים בחזה'.
המשפט נמשך 5 ימים, עם עדויות של רופאים מומחים משני הצדדים והיום היינו אמורים לשמוע את נאומי הסיכום של שני הצדדים במשפט ולצאת לחדר המושבעים ולקבל את ההחלטה. הבוקר הודיעו לנו שהצדדים הגיעו לפשרה ושחררו אותנו.
עשינו הצבעה למרות שלא היינו צריכים להצביע ו-13 מתוך 14 מושבעים אמרו שהרופא הרדיולוג הוא לא האשם בסיפור הזה, אלא הרופאים האחרים שטיפלו במנוח. בהמשך דיברנו גם עם שני עורכי הדין משני הצדדים ושאלנו אותם שאלות, והסיבה שהרדיולוג היה הנתבע היחיד בתיק, הייתה שלא היו ראיות ממשיות כלפי הרופאים האחרים שטיפלו בב.ל. ורק כלפיו היו ראיות ממשיות.
אם נכנס לגזענות לרגע, אז למרות שכל חבר המושבעים היה לבן, (חשבתי שחבר מושבעים אמור להיות הטרוגני (דייברסיטי), המנוח היה לבן והרופא היה הודי, ולמרות זה 13 מתוך 14 מושבעים חשבו שהוא לא אשם (או לפחות אי אפשר להטיל את כל האשמה עליו). בהחלט לא הרגשתי שהייתה כאן גיזענות.
לדעתי התהליך היה מרשים מאוד, מעבר לכל גינוני הטקס, הביאו לנו הרבה חומר רלוונטי ובהחלט היה לנו בסיס די רחב להגיע להחלטה. אני בהחלט מאמינה בשיטת המושבעים, לדעתי 13 מתוך 14 קולות של אזרחים מהשורה מהווים משקל יותר גדול מקול של שופטת אחת (גם אם היא מלומדת ובקיאה בחוק).
מבחינתי זה היה שיעור מאלף באזרחות.
