חוויות מחו"ל.
בשבוע שעבר חזרתי מביקור בארה"ב. אני רואה לנכון לשתף אותכם בשני נושאים שחויתי, שרלוונטים לעינייננו: נגישות: הן בטורונטו והן בסן פרנציסקו (בה הובלתי חברה על כיסא גלגלים) הייתי מופתעת מרמת הנגישות. לכל מעבר חציה (כל מעבר !! כבישים ראשיים, צדדים – כולם) יש מדרון משופע מהמדרכה. לכל מדרגות יש אלטרנטיבה – מעלית או מדרון משופע מתאים. כל מעלית – יש כיתוב בברייל למען העוורים. גם האוכלוסיה נותנת להם באופן טבעי קדימות בתורים, בכניסה לדלתות או למעליות – רק לראות ולהיתפעל. מוסד סיעודי: ביקרתי את דודתי, האחות ה"צעירה" של אימא שלי. אמא – 88 (ויום אחד, אתמול היתה יום ההולדת) , האחות הקטנה – בת 84. היא חוסה במוסד סיעודי בעיר סקרמנטו. אין לה אלצהיימר, אבל יש דמנסיה כללית ובעיות גופניות קשות. היא רתוקה לכיסא גלגלים (אגב, בחזרה לסעיף א' – גם שם טיילתי איתה לאורך 2-3 בלוקים בלא שום מכשול או בעיה אחרת). כמו אצלנו מדובר בשני חוסים בחדר, חצר מרוצפת וסגורה במרכז, פעילות יומית של כמה שעות, הרבה שעות מתות וישיבה בטלה על כיסא הגלגלים. דווקא בעניין הזה לא מצאתי הבדלים עקרוניים, רמת האיבזור והמגורים דומה לזו שבמוסדות דומים בארץ (לפחות אלו בהם ביקרתי כשחיפשתי מקום לאימי, שהיו ברמה קצת גבוהה מהממוצע) הרבה מהדיירים מגיעים לשם אחרי שנים ב"דיור מוגן" (פלורידה, למשל) אולי זה ההבדל העקרוני בין ההזדקנות שם וכאן: כיוון שחלקי המשפחות רחוקים ומפוזרים ברחבי ארצות הברית, הזקנים מקבלים כמובן מאליו את הצורך לחפש מגורים הולמים לעת זקנה (בסטייל של "דיור מוגן" במינוח שלנו). ככה צמחו ערי הגימלאים בפלורידה, בפניקס ובמקומות אחרים. עם הירידה בתפקוד – אלצהיימר ודומיו, הם מעברים למוסדות סיעודיים. נראה לי שהקטע הזה עובר עליהם ועל בני משפחתם הרבה יותר בקלות מאשר אצלנו... ראיתי לנכון לשתפכם.
בשבוע שעבר חזרתי מביקור בארה"ב. אני רואה לנכון לשתף אותכם בשני נושאים שחויתי, שרלוונטים לעינייננו: נגישות: הן בטורונטו והן בסן פרנציסקו (בה הובלתי חברה על כיסא גלגלים) הייתי מופתעת מרמת הנגישות. לכל מעבר חציה (כל מעבר !! כבישים ראשיים, צדדים – כולם) יש מדרון משופע מהמדרכה. לכל מדרגות יש אלטרנטיבה – מעלית או מדרון משופע מתאים. כל מעלית – יש כיתוב בברייל למען העוורים. גם האוכלוסיה נותנת להם באופן טבעי קדימות בתורים, בכניסה לדלתות או למעליות – רק לראות ולהיתפעל. מוסד סיעודי: ביקרתי את דודתי, האחות ה"צעירה" של אימא שלי. אמא – 88 (ויום אחד, אתמול היתה יום ההולדת) , האחות הקטנה – בת 84. היא חוסה במוסד סיעודי בעיר סקרמנטו. אין לה אלצהיימר, אבל יש דמנסיה כללית ובעיות גופניות קשות. היא רתוקה לכיסא גלגלים (אגב, בחזרה לסעיף א' – גם שם טיילתי איתה לאורך 2-3 בלוקים בלא שום מכשול או בעיה אחרת). כמו אצלנו מדובר בשני חוסים בחדר, חצר מרוצפת וסגורה במרכז, פעילות יומית של כמה שעות, הרבה שעות מתות וישיבה בטלה על כיסא הגלגלים. דווקא בעניין הזה לא מצאתי הבדלים עקרוניים, רמת האיבזור והמגורים דומה לזו שבמוסדות דומים בארץ (לפחות אלו בהם ביקרתי כשחיפשתי מקום לאימי, שהיו ברמה קצת גבוהה מהממוצע) הרבה מהדיירים מגיעים לשם אחרי שנים ב"דיור מוגן" (פלורידה, למשל) אולי זה ההבדל העקרוני בין ההזדקנות שם וכאן: כיוון שחלקי המשפחות רחוקים ומפוזרים ברחבי ארצות הברית, הזקנים מקבלים כמובן מאליו את הצורך לחפש מגורים הולמים לעת זקנה (בסטייל של "דיור מוגן" במינוח שלנו). ככה צמחו ערי הגימלאים בפלורידה, בפניקס ובמקומות אחרים. עם הירידה בתפקוד – אלצהיימר ודומיו, הם מעברים למוסדות סיעודיים. נראה לי שהקטע הזה עובר עליהם ועל בני משפחתם הרבה יותר בקלות מאשר אצלנו... ראיתי לנכון לשתפכם.