lital bern
New member
חוויות ממפגש עם גדול הרוכבים, יהודה גרשוני
יהודה גרשוני, למי שלא יודע, הוא הרוכב הישראלי שהגיע הכי רחוק, ב-1984 הוא רכב בקבוצה המקצוענית skil לצידו של שון קלי. גרשוני מתגורר בשוויץ, והגיע לביקור מולדת השבוע. נפגשנו איתו ביום חמישי,לשמוע קצת, באמת שקצת. אזהרה קטנה לפני שתשמעו את ההתרשמות שלי,כמתאמני מאסטרס, אל תנסו בכלל לחשוב על לסגל את "תוכנית האימונים של המקצוענים" כי אין אחת כזאת, יש "מירוצים, מירוצים ועוד מירוצים". אל תנסו גם להתווכח עם האיש שהיה שם, וראה איך מקצוענים חיים, כי הוא יודע, אנחנו עוד לא. ו.. זה יהיה קצת ארוך, אבל יש לנו זמן זה החופש הגדול. "מקצוענים רוכבים בשביל החיים שלהם", זה אולי היה המשפט הכי חשוב שגרשוני אמר בערב, רק ככה אפשר להבין את כמות הסבל שמסוגל להכיל בן אדם (או שמא על-אדם) בתחרות או באימון אחרי אופנוע שטס על 50-60 קמ"ש ואתה צריך להילחם על החיים כדי לתפוס את מי שבדרפט אחריו. אין להם מקום אחר, זה המקצוע, האופניים לרוב הצילו אותם, הוציאו אותם מהמקום הקודם שבו הם היו. גרשוני סיפר דברים שדי דומים לסיפורים ששומעים היום על רכיבה ישראלית, כאילו כלום לא השתנה. אבל פעם בעשור או שתיים יש מישהו שמצליח לפרוץ את גבולות המדינה ולהיות מקצוען אמיתי. אין שום תירוצים, אם גרשוני בתור חייל הצליח להתברג במקומות הראשונים בתחרויות בחו"ל, ואפילו לנצח שלבים במירוצים, אז כל אחד שבאמת רוצה יכול, ושום תירוץ כמו "אין כאן תמיכה", "אין כאן מספיק רוכבים איכותיים", "אין ואין", לא יעזרו. כי הוא הצליח. הוא ועוד כמה חברים הלכו למירוץ ראשון בבלגיה כשהיו בנוער, בקושי סיימו אם בכלל. אבל הם חזרו ולא בכו, הם למדו. אז כששאלתי את גרשוני איך הוא מסביר את השינוי של מקום אחרון בנוער למוביל במקצוענים, הוא בקושי הבין מה אני רוצה, כי לו הדרך שעבר הייתה ברורה: אם אין בארץ מירוצים במהירות ממוצעת מתאימה, נרכב אחרי אופנוע, אם אין במירוצים אתגר, ניצור אחד כזה משלנו, ואם באמת רוצים משהו, משיגים אותו. ובצל אופטימיות זו עובדה אחת, לא ברורה, עובדה שלא השתנה קצת העיבה, היחס של הישראלים, של הרוכבים, של האיגוד אולי אפילו של המדינה, לספורטאים המוכשרים והמקצוענים שלה פשוט לא השתנה. במקום "לנצל" את הכישרון כשהציע זאת ביוזמתו הייתה פשוט דחייה, ניכור. בדיוק כמו שיש היום, וככה באמת אי אפשר להמשיך. חייבים לזכור שכל ישראלי גם אם הוא מתאמן כל הזמן בחו"ל הוא עדיין ישראלי. נאלצתי לפרוש מוקדם מהפגישה, כי ביום שישי היה לי טסט במשולש, התוצאה הפעם הייתה ככה- לא משהו, אבל בטוח שפעם הבאה יהיה יותר טוב, אני רק אצטרך לחשוב יותר על הסיפורים ועל "השחור בעיניים". הנה הסרטון. תודה רבה לסגלבייקס על האמונה והאופניים- כי על נוחות ומהירות לא מתפשרים!! ותודה למומנטומים החביבים שתמיד כיף לרכב איתם. וכמובן תודה לאלעד, על הליווי בטסט, ועל הכל. תודה גם לשתי רוכבות נחמדות שעודדו אותי לקראת הסוף של הטסט, אשמח לדעת מי אתן, קיזזתם לי לפחות 5 שניות
יהודה גרשוני, למי שלא יודע, הוא הרוכב הישראלי שהגיע הכי רחוק, ב-1984 הוא רכב בקבוצה המקצוענית skil לצידו של שון קלי. גרשוני מתגורר בשוויץ, והגיע לביקור מולדת השבוע. נפגשנו איתו ביום חמישי,לשמוע קצת, באמת שקצת. אזהרה קטנה לפני שתשמעו את ההתרשמות שלי,כמתאמני מאסטרס, אל תנסו בכלל לחשוב על לסגל את "תוכנית האימונים של המקצוענים" כי אין אחת כזאת, יש "מירוצים, מירוצים ועוד מירוצים". אל תנסו גם להתווכח עם האיש שהיה שם, וראה איך מקצוענים חיים, כי הוא יודע, אנחנו עוד לא. ו.. זה יהיה קצת ארוך, אבל יש לנו זמן זה החופש הגדול. "מקצוענים רוכבים בשביל החיים שלהם", זה אולי היה המשפט הכי חשוב שגרשוני אמר בערב, רק ככה אפשר להבין את כמות הסבל שמסוגל להכיל בן אדם (או שמא על-אדם) בתחרות או באימון אחרי אופנוע שטס על 50-60 קמ"ש ואתה צריך להילחם על החיים כדי לתפוס את מי שבדרפט אחריו. אין להם מקום אחר, זה המקצוע, האופניים לרוב הצילו אותם, הוציאו אותם מהמקום הקודם שבו הם היו. גרשוני סיפר דברים שדי דומים לסיפורים ששומעים היום על רכיבה ישראלית, כאילו כלום לא השתנה. אבל פעם בעשור או שתיים יש מישהו שמצליח לפרוץ את גבולות המדינה ולהיות מקצוען אמיתי. אין שום תירוצים, אם גרשוני בתור חייל הצליח להתברג במקומות הראשונים בתחרויות בחו"ל, ואפילו לנצח שלבים במירוצים, אז כל אחד שבאמת רוצה יכול, ושום תירוץ כמו "אין כאן תמיכה", "אין כאן מספיק רוכבים איכותיים", "אין ואין", לא יעזרו. כי הוא הצליח. הוא ועוד כמה חברים הלכו למירוץ ראשון בבלגיה כשהיו בנוער, בקושי סיימו אם בכלל. אבל הם חזרו ולא בכו, הם למדו. אז כששאלתי את גרשוני איך הוא מסביר את השינוי של מקום אחרון בנוער למוביל במקצוענים, הוא בקושי הבין מה אני רוצה, כי לו הדרך שעבר הייתה ברורה: אם אין בארץ מירוצים במהירות ממוצעת מתאימה, נרכב אחרי אופנוע, אם אין במירוצים אתגר, ניצור אחד כזה משלנו, ואם באמת רוצים משהו, משיגים אותו. ובצל אופטימיות זו עובדה אחת, לא ברורה, עובדה שלא השתנה קצת העיבה, היחס של הישראלים, של הרוכבים, של האיגוד אולי אפילו של המדינה, לספורטאים המוכשרים והמקצוענים שלה פשוט לא השתנה. במקום "לנצל" את הכישרון כשהציע זאת ביוזמתו הייתה פשוט דחייה, ניכור. בדיוק כמו שיש היום, וככה באמת אי אפשר להמשיך. חייבים לזכור שכל ישראלי גם אם הוא מתאמן כל הזמן בחו"ל הוא עדיין ישראלי. נאלצתי לפרוש מוקדם מהפגישה, כי ביום שישי היה לי טסט במשולש, התוצאה הפעם הייתה ככה- לא משהו, אבל בטוח שפעם הבאה יהיה יותר טוב, אני רק אצטרך לחשוב יותר על הסיפורים ועל "השחור בעיניים". הנה הסרטון. תודה רבה לסגלבייקס על האמונה והאופניים- כי על נוחות ומהירות לא מתפשרים!! ותודה למומנטומים החביבים שתמיד כיף לרכב איתם. וכמובן תודה לאלעד, על הליווי בטסט, ועל הכל. תודה גם לשתי רוכבות נחמדות שעודדו אותי לקראת הסוף של הטסט, אשמח לדעת מי אתן, קיזזתם לי לפחות 5 שניות
