הבטחות צריך לקיים - סיאטל
and the pacific northwest באופן כללי. הכל התחיל מהזמנה של חברים להתארח אצלם בראש השנה, אחרי שהם החליטו שההזמנה שלנו להתארח בניו יורק לחגים קצת גדולה עליהם בגלל תינוק חדש. הפעם, מצויידת ברשמי הביקור הקודם שלנו באזור, ידעתי בדיוק מה אני רוצה להספיק, והרוב התמקד באזור מאוד מסויים של סיאטל - pike place market. השוק הזה, שהוא אחד הטובים שאני מכירה, היה מוצף ממש בדליות, מכל הצבעים, הזנים והגדלים! ככה קיבלו את פנינו בכניסה לשוק עשרות דוכנים של פרחים, משוועים להאסף אל בין זרועותי האוהבות ולקשט את ימי, אבל - היה כל כך קשה לבחור מביניהם...וגם רציתי להגיע לדוכנים של האוכל, אז המשכתי בתוגת מה לתוך השוק המקורה, בעקבות הריחות. למי שמעולם לא ביקר בשוק הזה - זו חוויה מתקנת לכל שוק שהוא. הפירות והירקות שם זועקים איכות, טריות, טעם. הריחות והמראות יהפכו כל שורף חביתות לטבח מלא השראה. מה קנינו - oh ny god peaches, האפרסקים המפורסמים ביותר בצלע זו של היבשת. יש להם ריח של אפרסק אמיתי, הם גדולים כמו כדור בייסבול, ויש להם צבע אפרסקי כמו בלחיים של שלגיה. הם גם שווים את משקלם בזהב, מסתבר...קנינו לנו אחד לדרך, והמשכנו. אבל - כאשר נגסתי באפרסק האלוהי הזה סוף סוף, הייתי מאוכזבת למדי - הוא היה עסיסי כמו אף אפרסק אחר, והיה לו טעם של אפרסק אמיתי, אבל הוא היה קצת דהוי. ציפיתי למשהו עשיר הרב ה יותר בטעם... משם - דוכן הנקניקיות של אולי. גרמני חביב, משופם למשעי, שמכין כבר שנים את אותם נקניקים באותה איכות לא מתפשרת, במו ידיו!!!אפשר לראות אותו עובד בחלק האחורי של החנות דרך החלונות הגדולים שלצד דוכן המכירה. קנינו מרגז - הנקניקיות שאני הכי אוהבת, אם כי בחשש מה, כי מרגז זה נקניקיה של תוניסאים ואולי גרמני...אבל הייתי חייבת לנסות. שאר הנקניקיות נפסלו בעיקר כי אני לא אוכלת חזיר, אבל נרשמו שם - נקניקיות חריפות, מתוקות, עם תפוחים, מהודו, מחזיר, מבשר כבש, בקר ועוד, מתובלות בצ'ילי או מתוקות...ואם מאוד רוצים - הם צולים לך נקניקיה לבחירתך על המקום, תוחבים בלחמניה טובה ושמים למעלה כרוב כבוש. אנחנו עשינו את שלנו על האש בערב עם החברה - לא כמו של אמא, אבל טעים.....אוי. חבל שאי אפשר היה להטיס אותן לניו יורק... משם - לדוכן המפורסם של הדייגים, שעושים הצגה לכל העוברים והשבים, זורקים סלמונים שלמים זה אל זה ממרחק, מפלטים אותם כאילו הם עושים את זה מבטן ומלידה (מה שסביר להניח שהמצב), ורצים אחרי קרסטיישנים סוררים שבורחים לאיטם מארגזי הקרח. והתחביב המרכזי שלהם - הפחדת עוברים ושבים על ידי משיכה בזנבו של ,monk fish פעור פה, מה שגורם לכולם לחשוב שהדג עומד לזנק עליהם בפה פעור. עובד בכל פעם. ארוחת צהריים מאוחרת אכלנו באחת המסעדות של תום דגלאס, אחד השפים החביבים עליי. המסעדה היא אחת משלוש בניהולו בעיר, נקראת dahlia lounge, וממוקמת לא רחוק מהשוק. הגענו בשעה שבין ארוחת צהריים לארוחת ערב, ולכן קיבלנו תפריט ביניים, שהתברר כעיסקה לא רעה בכלל. ותום נכח במסעדה בכבודו ובעצמו (גבוה, גדול, ג'ינג'י מזוקן ומתולתל), והסתובב בין השולחנות. לשולחן שלנו הוא בא דווקא כשאני הלכתי לרגע...הנסיך החליף איתו כמה מילים ואני הזעפתי פנים כשחזרתי... מה אכלנו - dungeness crab cakes מבשר סרטנים ענקיים שנפוצים מאוד באזור הזה של הפסיפיק. בכלל פיתחתי חיבה לבשר סרטנים במהלך הטיול, והנסיך ואני עשינו ספורט מלתת ציונים לקראב קייקס באזורים שונים של האולימפיק פנינסולה...אלה של דגלאס לוקחות את כולן בסיבוב, עם עיניים קשורות ושתי ידיים מאחורי הגב. מעבר לטעמים הטריים של בשר סרטן, הוא מלווה את המנה ברוטב לימוני - שמנתי, עם יין לבן, שכל כך מחמיא לה, וכל כך משלים את טעמי הקייק בפה, עם קצת בוטנים קלויים קלות וקצוצים, וסלט שומר עדין. ביחד איתם הזמנו מנה של האליבוט עם קראסט, ברוטב לימוני - ייני גם הוא. ההאליבוט מגיע מדשדש במין מרק - רוטב צהבהב וסמיך במידה, עם פיסות ירקות טריים קצוצים לקוביות קטנות ומושלמות. גם כאן - הטכניקה ושילוב הטעמים מחמיאים לדג, שיש לו טעם עדין מאוד, ומאוד קל להשתלט עליו בעודף תיבול. המנות הראשונות שלנו היו סמוסה במילוי ירקות - כיס בצק שעוצב בצורת דג, ומולא במין רטטוי של ירקות שונים. הוא בא עם שני רטבים - תמרהינדי מתקתק ומחמיא, ורוטב יוגורט ופטרוזיליה, שהיה תמים למראה אך הכיל בברור כמות לא מבוטלת של ווסאבי, שגרם לי להזיל אי אלו דמעות. השילובים - מעולים. לצידם מוגש סלט קטן של גרגרי חומוס שלוקים במידה הנכונה, ומתובלים בבצל אדום קצוץ דק, לימון, שומר פרוס דקיקות וקצת פטרוזיליה. המנה הראשונה האחרת היתה מרק עגבניות מוקרם. עכשיו, כמה פעמים כבר אכלתי מרק עגבניות מוקרם? אינספור. כמה פעמים אכלתי מרק עגבניות מוקרם כל כך מושלם? זו הפעם הראשונה. אין לי מושג מה הוא עולל להן, אבל העגבניות (ואנחנו) היו אסירות תודה שהוא מצליח להוציא מהן ככה את המיטב. היו שם בברור פלפלים אדומים צלויים, סלרי, אולי קצת כרישה, אבל לא הצלחתי לנתח מעבר לזה, וכל כך נהניתי מהטעם שהתמקדתי בשלם ולא בחלקיו. את הארוחה ליווה לחם הבית, שנאפה במאפיה של תום - Dahlia Bakery, שחולקת את המטבח עם המסעדה וממוקמת בצמוד לה. ברור שמייד אחרי הארוחה נדדנו לשם לרכוש כיכרות טריים לערב... הקינוח - מעין חטיף גלידה - ג'נדויה, קפוא, מצופה בבוטנים קצוצים. אני לא מתעלפת מקינוחי שוקולד, כך שקשה לי לדבר על המנה. השורה התחתונה - לא להתקרב לסיאטל בלי לבקר במסעדה הזו! תום דגלאס הוא שף מחונן, שיכולותיו לשלב מרכיבים לא צפויים עם תיבול אסיאתי - מקומי מפיקות מנות מרהיבות לחיך. פשוט כך. מצורף מתכון של קינוח הדגל של מסעדה אחרת שלו - Ettas, פאי קוקוס. הרבה עבודה, אבל פאי קוקוס מעולה.
