שפירא מאיר
New member
חוויות מפוקפקות מנתב"ג
"מיסטר ג'קיל"-
מי שמגיע לנתב"ג עם דרכון ביומטרי (לא כרטיס ביומטרי) מצבו קל ונעים:
א. מניחים את הדרכון עם הדף עם התמונה על משטח וממתינים שבצג יעלו האחוזים עד מאה.
ב. נדלק אור כחול בחלון עגול קטן, מניחים את האצבע עליו עד שגם אצלו הצג מראה 100%
ג. יוצא כרטיס אישור יציאה מהארץ
כל ההליך עד כה מספר שניות.
ד. מגיעים למחסום המעבר בין השטח הקרקעי לשטח האוירי ולא צריך להציג את האישור לשוטרת, אלא יש מעברים, מניחים את הברקוד של המכשיר על החלון האדום והשער נפתח.
כל ההליך הזה לקח בערך שתי דקות.
לא המתנתי בתור ולא דיברתי עם אף אחד ולא ביזבזתי זמן בתורים.
בדרך חזרה אותו הדבר.
"מר הייד"-
בנתב"ג שימו לב לא לשכוח שום דבר בטרמינל אחרת זה מסלול מטומטם לגמרי.
חיכיתי לחבר שיאתר את המזוודה וישבתי ליד יציאת העובדים על מושב.
כשהגיע קמתי ויצאנו החוצה. ממש כשעמדתי ליד המשגיח ביציאה, שמתי לב שהתרמיל שלי נשכח, הסתובבתי לחזור להביא אותו, ואותו משגיח לא הסכים, לטענתו כבר יצאתי.
אז מה עושים?
שאלך לכניסת העובדים עם דרכון וכרטיס טיסה. הלכתי.
שם יושבים שני צעירים, צעירה דתיה ליד מכונת השיקוף ועוד אחד לידה.
הסברתי ששכחתי את התיק שלי והפנו אותי אליהם. הם ענו שזה לא מתפקידם. הסברתי שהתיק נמצא ממש ליד הבחור ממש מאחוריו,
טענו שאני צריך לבוא עם נציג החברה שאיתה טסתי ורק בליווי שלו אני יכול לחזור פנימה, זה הנוהל.
איפה אני משיג את נציג החברה?
יש טלפון מעבר לקיר.
ניגשתי . יש שם טלפון, והפקידה אמרה שמספרי הטלפון רשומים למעלה.
אין טלפון של חברת אג'אין, והם בכלל לא יודעים מהי החברה הזו.
אז מה עושים?
לא יודעים וזה בכלל לא התפקיד שלהם.
זהו.
אני חש ברע וזה ממש לא מטריד אף אחד (יש לי קוצב לב).
מרוב תשישות התיישבתי על הרצפה לנוח ואחר כך ביקשתי ממישהו שיעזור לי לקום.
הפקידים לא הנידו עפעף, שום דבר לא מעניין אותם, כן תפקידם, לא תפקידם, רואים שאני במצב ללא מוצא, ולא נוקפים אצבע, כל כך היה להם קשה להתקשר לחברה ולהזעיק מישהו?
לא רואים שאני במצוקה ? לא, הם "ראש קטן" ושום דבר לא יוציא אותם מאדישותם.
ששאלתי אם הם ממתינים שהתיק יהיה "חפץ חשוד"?
(כל הזמן יש אזהרות לא להשאיר חפצים, אבל התיק שלי היה לבד על הספסל כשעה ואף עובד של הנמל לא הוטרד בגינו).
אטימות אמרתי?
חזרתי לאשנב עם הטלפון, הבחור שישב ליד הדתיה כעת יושב שם, לא יודע מהי חברת אג'אין ומפנה אותי לסתם טלפון שצילצלתי ואיש לא ענה.
כבר כעסתי מאוד והוא אמר שאפסיק לצעוק כי זה לא תפקידו והוא לא חייב לי דבר.
לבסוף חיפשתי היכן אפשר לדבר עם מישהו, ומי מהעובדים הפנה אותי למודיעין. אחרי כל ההתרוצצויות כל היום ההליכה לחצות את כל הטרמינל היתה בשבילי מסע מפרך.
הגעתי למודיעין, עובדת חביבה מיד ביקשה לדעת היכן בדיוק התיק , דיברה בטלפון חצי דקה, ואמרה לי לגשת ליציאה העובדים, מיד יביאו לי את התיק.
הודיתי לה, שוב מסע לאורך כל הטרמינל. המתנתי כשתי דקות ושני עובדים הגיעו עם התיק שלי.
כעת שוב לחצות את כל הטרמינל וללכת עד תחנת המוניות.
מוקדם בערב הלכתי לישון מותש לגמרי.
בשורה התחתונה:
נתב"ג -
מתקדמת טכנולוגית,
מפגרת ביחסי אנוש.
"מיסטר ג'קיל"-
מי שמגיע לנתב"ג עם דרכון ביומטרי (לא כרטיס ביומטרי) מצבו קל ונעים:
א. מניחים את הדרכון עם הדף עם התמונה על משטח וממתינים שבצג יעלו האחוזים עד מאה.
ב. נדלק אור כחול בחלון עגול קטן, מניחים את האצבע עליו עד שגם אצלו הצג מראה 100%
ג. יוצא כרטיס אישור יציאה מהארץ
כל ההליך עד כה מספר שניות.
ד. מגיעים למחסום המעבר בין השטח הקרקעי לשטח האוירי ולא צריך להציג את האישור לשוטרת, אלא יש מעברים, מניחים את הברקוד של המכשיר על החלון האדום והשער נפתח.
כל ההליך הזה לקח בערך שתי דקות.
לא המתנתי בתור ולא דיברתי עם אף אחד ולא ביזבזתי זמן בתורים.
בדרך חזרה אותו הדבר.
"מר הייד"-
בנתב"ג שימו לב לא לשכוח שום דבר בטרמינל אחרת זה מסלול מטומטם לגמרי.
חיכיתי לחבר שיאתר את המזוודה וישבתי ליד יציאת העובדים על מושב.
כשהגיע קמתי ויצאנו החוצה. ממש כשעמדתי ליד המשגיח ביציאה, שמתי לב שהתרמיל שלי נשכח, הסתובבתי לחזור להביא אותו, ואותו משגיח לא הסכים, לטענתו כבר יצאתי.
אז מה עושים?
שאלך לכניסת העובדים עם דרכון וכרטיס טיסה. הלכתי.
שם יושבים שני צעירים, צעירה דתיה ליד מכונת השיקוף ועוד אחד לידה.
הסברתי ששכחתי את התיק שלי והפנו אותי אליהם. הם ענו שזה לא מתפקידם. הסברתי שהתיק נמצא ממש ליד הבחור ממש מאחוריו,
טענו שאני צריך לבוא עם נציג החברה שאיתה טסתי ורק בליווי שלו אני יכול לחזור פנימה, זה הנוהל.
איפה אני משיג את נציג החברה?
יש טלפון מעבר לקיר.
ניגשתי . יש שם טלפון, והפקידה אמרה שמספרי הטלפון רשומים למעלה.
אין טלפון של חברת אג'אין, והם בכלל לא יודעים מהי החברה הזו.
אז מה עושים?
לא יודעים וזה בכלל לא התפקיד שלהם.
זהו.
אני חש ברע וזה ממש לא מטריד אף אחד (יש לי קוצב לב).
מרוב תשישות התיישבתי על הרצפה לנוח ואחר כך ביקשתי ממישהו שיעזור לי לקום.
הפקידים לא הנידו עפעף, שום דבר לא מעניין אותם, כן תפקידם, לא תפקידם, רואים שאני במצב ללא מוצא, ולא נוקפים אצבע, כל כך היה להם קשה להתקשר לחברה ולהזעיק מישהו?
לא רואים שאני במצוקה ? לא, הם "ראש קטן" ושום דבר לא יוציא אותם מאדישותם.
ששאלתי אם הם ממתינים שהתיק יהיה "חפץ חשוד"?
(כל הזמן יש אזהרות לא להשאיר חפצים, אבל התיק שלי היה לבד על הספסל כשעה ואף עובד של הנמל לא הוטרד בגינו).
אטימות אמרתי?
חזרתי לאשנב עם הטלפון, הבחור שישב ליד הדתיה כעת יושב שם, לא יודע מהי חברת אג'אין ומפנה אותי לסתם טלפון שצילצלתי ואיש לא ענה.
כבר כעסתי מאוד והוא אמר שאפסיק לצעוק כי זה לא תפקידו והוא לא חייב לי דבר.
לבסוף חיפשתי היכן אפשר לדבר עם מישהו, ומי מהעובדים הפנה אותי למודיעין. אחרי כל ההתרוצצויות כל היום ההליכה לחצות את כל הטרמינל היתה בשבילי מסע מפרך.
הגעתי למודיעין, עובדת חביבה מיד ביקשה לדעת היכן בדיוק התיק , דיברה בטלפון חצי דקה, ואמרה לי לגשת ליציאה העובדים, מיד יביאו לי את התיק.
הודיתי לה, שוב מסע לאורך כל הטרמינל. המתנתי כשתי דקות ושני עובדים הגיעו עם התיק שלי.
כעת שוב לחצות את כל הטרמינל וללכת עד תחנת המוניות.
מוקדם בערב הלכתי לישון מותש לגמרי.
בשורה התחתונה:
נתב"ג -
מתקדמת טכנולוגית,
מפגרת ביחסי אנוש.
