חוויות עוצמתיות לטוב ולרע, פוסט חפירה עם עצמי
לא חייבים לקרוא עד הסוף, זה פוסט לעצמי, תובנות שלי על נשמות מסויימות שבאו לעולם הזה, אבל זוכרים משהו אחר לגמרי.
אני בסה"כ אומרת שישנם חוויות עוצמתיות, שאנחנו חווים במהלך חיינו, ובמיוחד בילדותנו המוקדמת, שעלולות להוות מין "זרז" לגילוי מוקדם של עולם הנסתר, שבהתחלה לא ממש מובנת לאותו האדם, כי הוא בסה"כ ילד קטן, אבל הוא גדל לתוך מציאות קצת שונה מהשאר, כאילו מחיים אחרים.
וזו מעמסה על אותו הילד, ההרגשה שלו עם הזמן, כאילו הוא קיבל "מכה בראש" או "מתנה", תלוי איך מסתכלים על זה.
אבל כשהוא ילד, זה ממש לא מובן מה קורה איתו, וזה נראה כאילו הוא לא מתעניין בכלום, מלבד דברים סודיים שלו, שהוא מסתיר אותם בעולם הפנימי שלו, בחדרי חדרים, או רחוק מעיניהם של כולם,
הוא מקשיב לדברים אחרים שנורא מעניינים אותו ברגע נתון.
אוהב לטייל עם עצמו בשדירה של הפרחים, לחפש דבורים, מבנים מעניינים, חתולים עזובים, תרנגולות מקרקרות בחצר של השכנים, הרבה עם עצמו, מתוך בחירה, אולי יש לו חבר אחד, או שניים, שגדולים ממנו בכמה שנים טובות, ולפעמים הוא אוהב לשבת איתם, לראות מה הם אספו לחצר הגדולה, לראות את הבז הגדול של השכן ממול, שתמיד היה משחרר אותו, והבז חוזר אליו, ונראה לי שבסוף לקחו לו את הבז הזה מהעירייה.
העיניין הוא, שהחוויות האלו עלולות לגרום להרגשת "מציאות" קצת שונה לאותו הילד, שלא מרגיש על הקרקע בכלל, אין לו ביטחון, רק בעצמו, וזה גורם לבעיות.
הוא נמצא בעולם משלו, רואה ולא נראה, מתוך רצון כמעט רוחני "להיעלם" ולהסתובב בעולם ללא גוף, ואולי לעוף.
הוא יודע שהוא אף פעם לא באמת לבד, ושהוא יכול "לדבר" עם החברים שלו אם הוא רוצה, הם נמצאים איפשהו באנרגיה שסביבו,
ההרגשה היא כמו להתהלך על אדמה אחרת, כמו להרגיש שייכים לתקופה אחרת, אולי למאה אחרת, למשהו ששונה במובהק מהסביבה שבה אותו הילד נמצא, וממשיך כך ללא שום שינוי גם בהתבגרות עד לזיקנה.
מתרחש מין ניתוק, כמו גוף ונפש שמנסה להסתגל למשהו שהנפש לא מכירה, ומנסה להסתגל ולהכיל מצב חדש, שאותו הילד דוחה את המציאות הזו מעליו, בכוח, בתחבולות, במרדנות, בללכת הפוך נגד מה שכולם עושים, בשביל לבדוק את הקצה של עצמו, ומאיפה הוא בא.
אותו הילד לומד "לחיות" כאן, עם נפש נורא עדינה ושברירית, אבל גם נפש חכמה ויצירתית, חדת מחשבה, שמאלתרת במקום, מצליחה להימנע מסיכונים, מקבלת "אזהרות" היישר מלמעלה, מקשיבה טוב לאמת שלה, כי לא הכל אמיתי שם בחוץ.
חוסר ההקשבה מצד אחד, לא תורמת לאותה נשמה, אבל מצד שני, חוסר הרצון להקשיב יכולה להוביל "מחוסר ברירה" לדרך עצמאית, שיכולה להתאים ליכולות של אותו האדם.
יש דברים שהם נאלצו לוותר עליהם, בשביל לפנות דרך לאנרגיית החיים ששכונה בתוכם, וזה יותר מידי גם ככה, לכן גם אין להם תמיד סבלנות להקשיב לשטויות שאנשים מתעכבים עליהם, שאין בהם שום תוכן שאמור לגרום לו משהו.
הם מרגישים כל הזמן מנותקים מדברים חומריים, וכשהם נמצאים לבד עם עצמם, הם אף פעם לא לבד, כי יש מלא דברים מעניינים שמסתובבים סביבם, וגם מצחיקים אותם.
לא חייבים לקרוא עד הסוף, זה פוסט לעצמי, תובנות שלי על נשמות מסויימות שבאו לעולם הזה, אבל זוכרים משהו אחר לגמרי.
אני בסה"כ אומרת שישנם חוויות עוצמתיות, שאנחנו חווים במהלך חיינו, ובמיוחד בילדותנו המוקדמת, שעלולות להוות מין "זרז" לגילוי מוקדם של עולם הנסתר, שבהתחלה לא ממש מובנת לאותו האדם, כי הוא בסה"כ ילד קטן, אבל הוא גדל לתוך מציאות קצת שונה מהשאר, כאילו מחיים אחרים.
וזו מעמסה על אותו הילד, ההרגשה שלו עם הזמן, כאילו הוא קיבל "מכה בראש" או "מתנה", תלוי איך מסתכלים על זה.
אבל כשהוא ילד, זה ממש לא מובן מה קורה איתו, וזה נראה כאילו הוא לא מתעניין בכלום, מלבד דברים סודיים שלו, שהוא מסתיר אותם בעולם הפנימי שלו, בחדרי חדרים, או רחוק מעיניהם של כולם,
הוא מקשיב לדברים אחרים שנורא מעניינים אותו ברגע נתון.
אוהב לטייל עם עצמו בשדירה של הפרחים, לחפש דבורים, מבנים מעניינים, חתולים עזובים, תרנגולות מקרקרות בחצר של השכנים, הרבה עם עצמו, מתוך בחירה, אולי יש לו חבר אחד, או שניים, שגדולים ממנו בכמה שנים טובות, ולפעמים הוא אוהב לשבת איתם, לראות מה הם אספו לחצר הגדולה, לראות את הבז הגדול של השכן ממול, שתמיד היה משחרר אותו, והבז חוזר אליו, ונראה לי שבסוף לקחו לו את הבז הזה מהעירייה.
העיניין הוא, שהחוויות האלו עלולות לגרום להרגשת "מציאות" קצת שונה לאותו הילד, שלא מרגיש על הקרקע בכלל, אין לו ביטחון, רק בעצמו, וזה גורם לבעיות.
הוא נמצא בעולם משלו, רואה ולא נראה, מתוך רצון כמעט רוחני "להיעלם" ולהסתובב בעולם ללא גוף, ואולי לעוף.
הוא יודע שהוא אף פעם לא באמת לבד, ושהוא יכול "לדבר" עם החברים שלו אם הוא רוצה, הם נמצאים איפשהו באנרגיה שסביבו,
ההרגשה היא כמו להתהלך על אדמה אחרת, כמו להרגיש שייכים לתקופה אחרת, אולי למאה אחרת, למשהו ששונה במובהק מהסביבה שבה אותו הילד נמצא, וממשיך כך ללא שום שינוי גם בהתבגרות עד לזיקנה.
מתרחש מין ניתוק, כמו גוף ונפש שמנסה להסתגל למשהו שהנפש לא מכירה, ומנסה להסתגל ולהכיל מצב חדש, שאותו הילד דוחה את המציאות הזו מעליו, בכוח, בתחבולות, במרדנות, בללכת הפוך נגד מה שכולם עושים, בשביל לבדוק את הקצה של עצמו, ומאיפה הוא בא.
אותו הילד לומד "לחיות" כאן, עם נפש נורא עדינה ושברירית, אבל גם נפש חכמה ויצירתית, חדת מחשבה, שמאלתרת במקום, מצליחה להימנע מסיכונים, מקבלת "אזהרות" היישר מלמעלה, מקשיבה טוב לאמת שלה, כי לא הכל אמיתי שם בחוץ.
חוסר ההקשבה מצד אחד, לא תורמת לאותה נשמה, אבל מצד שני, חוסר הרצון להקשיב יכולה להוביל "מחוסר ברירה" לדרך עצמאית, שיכולה להתאים ליכולות של אותו האדם.
יש דברים שהם נאלצו לוותר עליהם, בשביל לפנות דרך לאנרגיית החיים ששכונה בתוכם, וזה יותר מידי גם ככה, לכן גם אין להם תמיד סבלנות להקשיב לשטויות שאנשים מתעכבים עליהם, שאין בהם שום תוכן שאמור לגרום לו משהו.
הם מרגישים כל הזמן מנותקים מדברים חומריים, וכשהם נמצאים לבד עם עצמם, הם אף פעם לא לבד, כי יש מלא דברים מעניינים שמסתובבים סביבם, וגם מצחיקים אותם.
