הריון אמא חיים
New member
חוזרת כדי לעדכן - לידה פעילה במלוא מובן המילה,וגם סופר מהירה
הקדמה קצרה:
כתבתי כאן לפני מס' שבועות, בעיקר כדי להתייעץ מה לעשות אם אלד בבית כי לא אספיק להגיע - הלידה הראשונה הייתה מהירה (3 שעות מהציר הראשון והייתה בחוץ) ואם לקחת מיילדת ביתית וכו'.
אז עברו כמה שבועות.. ביום ראשון שעבר:
חזרתי מהעבודה קצת אחרי 13:00, התקלחתי ונרדמתי לשנ"צ כזה שלא ישנ"צתי הרבה זמן... התעוררתי לקראת 15:00.. לשירותים. אוקיי, גם הלידה הראשונה התחילה בהתרוקנות, אבל מצד שני זה לא היה אינטנסיבי כמו בראשונה אז אולי זה סתם... ואז ראיתי את הפקק הרירי...
סימסתי לאחותי שהוא יצא, ונכנסתי באינטרנט לקרוא, שהוא יכול לצאת שעות עד שבועיים לפני הלידה. טוב, אז זה לא אומר כלום, באסה.
אחותי לא הספיקה לראות את ההודעה וכבר התקשרתי "נראה לי שהרגשתי ציר". מיומנות, לאחר שכבר תרגלנו והתכוננתי לקראת האירוע, לוקחות בחשבון שזה עשוי להיות מהיר יותר הפעם - אחותי מתארגנת לצאת ואני מתקשרת לבעלי (שלא עונה בפעם הראשונה!!!) הוא אומר, בחוכמה רבה יש לציין, שמיד כשהוא יגיע אנחנו יוצאים לבית החולים - אם לא יתפתח עדיין - נטייל שם בחוץ, העיקר לא לעבור שוב את הנסיעה בשיא הצירים ולפחד ללדת באוטו.
אנחנו מתארגנות ובינתיים הצירים אכן מתגברים - יש לציין שמהציר הראשון כל ציר ארך כדקה! מרווח של 7 דקות, אח"כ 5, 4.. והזמנים משתנים (ז"א פתאום המרווח גדל, ושוב קטן..).
עד שמגיעים לבית היולדות הצירים כבר ממש כואבים, אבל עדיין לא תכופים מאוד - נניח 3 דקות בין ציר לציר.
חנינו במרחק מסוים ועלינו במדרגות - כדי לזרז ולייעל את התהליך.
נכנסנו - כל המיטות במיון תפוסות, לקחו אותי לחדר לידה לבדוק את המצב. ייאמר לזכותן - בלניאדו - ש"זרמו" עם כל הבקשות שלי! ביקשתי מוניטור בעמידה - אין בעיה. נשארתי עוד קצת בעמידה כדי להתנועע ואז עליתי לבדוק פתיחה - 6 ס"מ. המיילדת שואלת אם אפשר להישאר עד לציר, אז למרות שכאב לי נורא לשכב (שכבתי רק בזמן הבדיקה! ממליצה בחום!) הסכמתי. בציר - נפתח ל-9! "רגע, מה? לא הבנתי! מה ז"א?" אחותי מסתכלת עליי "אחותי, מה לא הבנת? את בפתיחה של 9!" "אבל לפני שניה היה 6.."
טוב, בשניה שהיא יוצאת אני מסתובבת לכריעה על הברכיים, נשענת על המשענת של המיטה (תנוחה שראיתי בספר "לידה פעילה"). המיילדת חושבת שהיא תיקח לי בדיקת דם - הנסיונות שלי להסביר לה שזה לא יקרה לא צלחו, אבל הצעקות שלי והעובדה שכמה דקות אח"כ הקטנה הייתה בחוץ שכנעו אותה.
"לחץ! אני מרגישה לחץ!" המיילדת (שעדיין לא ממש קולטת ונמצאת עם הגב אלינו, מארגנת את הדברים): "יופי, אנחנו מוכנים". אני, ברוב חוצפתי עונה לה: "את מוכנה!" (מי אמר שאין צחוקים בחדר לידה).
בערך 3 לחיצות והגברת, במשקל מכובד של 3810 ג' יצאה בשפריץ על המיטה
סה"כ שעה וארבעים מיציאת הפקק/ הציר הראשון. אולי סוג של שיא..
וכעת, להמלצותיי -
1. להתכונן (טוב, אם אנחנו בפורום הזה, אנחנו כבר "בענייינים". לקרוא, ללמוד, לא לפחד לדעת.
2. כל המייעלים ("מזרזים") משבוע 36 - חליטת תה פטל, הליכות, סקס, דיקור, מנוחה כמה שניתן, טבילה במקווה, דמיון מודרך (למרות שהפעם נורא פחדתי מהלידה, עשיתי המון עבודה על חשיבה חיובית).
3. לא לפחד להגיע עם "דרישות".
4. תנועתיות - מהציר הראשון - להניע את האגן, ללכת, לטפס מדרגות (בין הצירים כמובן) אבל גם לנסות לנוח בין הצירים, יש כאלה שנוח להן על הכדור, אני לא יכולתי לשאת את המחשבה לשבת בשתי הלידות, גם לא על הכדור. מה שמוביל לטיפ הבא:
5. להרגיש וללכת עם הצרכים של הגוף! קראת שדברים מסוימים יכולים לעזור, בזמן אמת את מרגישה שאת צריכה משהו אחר - תעשי את זה. כולל זמזומים, שריקות, צרחות - מה שאת מרגישה. הגוף יודע מה הוא צריך, אנחנו רק צריכות להקשיב לו ולא להתנגד.
6. ממליצה מאוד מאוד מאוד (ועוד מלא "מאוד"ים) לא לשכב. בשניות ששכבתי כדי שהיא תבדוק אותי - כאב לי פי כמה! זו הטעות הגדולה בעיניי בלידות המקובלות היום - משכיבים את היולדת, הכאבים חזקים הרבה יותר ואז כבר הדרך קצרה לאפידורל ושאר התערבויות. חוץ מזה, בלידה הראשונה שכבתי, ואפילו שהשנייה שקלה הרבה יותר (3810 לעומת 3150) - היה לי הרבה יותר קל לדחוף אותה. זה קשור לעצמות שם, שבשכיבה נסגרות ואז יותר קשה לעובר לעבור בתעלה, ובעוד גורמים כמובן, תקראו בספר "לידה פעילה".
7. ללכת ללדת עם מי שמרגישים הכי בנוח. אמא שלי מאוד רצתה להיות, ובמקום מסוים מאוד רציתי לתת לה את החוויה הזו, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת וזה לא מתאים לי. עם כל הצער - היא לא הייתה בלידה.
זהו, שיהיה בהצלחה! הלוואי שכולן יילדו ככה!
הקדמה קצרה:
כתבתי כאן לפני מס' שבועות, בעיקר כדי להתייעץ מה לעשות אם אלד בבית כי לא אספיק להגיע - הלידה הראשונה הייתה מהירה (3 שעות מהציר הראשון והייתה בחוץ) ואם לקחת מיילדת ביתית וכו'.
אז עברו כמה שבועות.. ביום ראשון שעבר:
חזרתי מהעבודה קצת אחרי 13:00, התקלחתי ונרדמתי לשנ"צ כזה שלא ישנ"צתי הרבה זמן... התעוררתי לקראת 15:00.. לשירותים. אוקיי, גם הלידה הראשונה התחילה בהתרוקנות, אבל מצד שני זה לא היה אינטנסיבי כמו בראשונה אז אולי זה סתם... ואז ראיתי את הפקק הרירי...
סימסתי לאחותי שהוא יצא, ונכנסתי באינטרנט לקרוא, שהוא יכול לצאת שעות עד שבועיים לפני הלידה. טוב, אז זה לא אומר כלום, באסה.
אחותי לא הספיקה לראות את ההודעה וכבר התקשרתי "נראה לי שהרגשתי ציר". מיומנות, לאחר שכבר תרגלנו והתכוננתי לקראת האירוע, לוקחות בחשבון שזה עשוי להיות מהיר יותר הפעם - אחותי מתארגנת לצאת ואני מתקשרת לבעלי (שלא עונה בפעם הראשונה!!!) הוא אומר, בחוכמה רבה יש לציין, שמיד כשהוא יגיע אנחנו יוצאים לבית החולים - אם לא יתפתח עדיין - נטייל שם בחוץ, העיקר לא לעבור שוב את הנסיעה בשיא הצירים ולפחד ללדת באוטו.
אנחנו מתארגנות ובינתיים הצירים אכן מתגברים - יש לציין שמהציר הראשון כל ציר ארך כדקה! מרווח של 7 דקות, אח"כ 5, 4.. והזמנים משתנים (ז"א פתאום המרווח גדל, ושוב קטן..).
עד שמגיעים לבית היולדות הצירים כבר ממש כואבים, אבל עדיין לא תכופים מאוד - נניח 3 דקות בין ציר לציר.
חנינו במרחק מסוים ועלינו במדרגות - כדי לזרז ולייעל את התהליך.
נכנסנו - כל המיטות במיון תפוסות, לקחו אותי לחדר לידה לבדוק את המצב. ייאמר לזכותן - בלניאדו - ש"זרמו" עם כל הבקשות שלי! ביקשתי מוניטור בעמידה - אין בעיה. נשארתי עוד קצת בעמידה כדי להתנועע ואז עליתי לבדוק פתיחה - 6 ס"מ. המיילדת שואלת אם אפשר להישאר עד לציר, אז למרות שכאב לי נורא לשכב (שכבתי רק בזמן הבדיקה! ממליצה בחום!) הסכמתי. בציר - נפתח ל-9! "רגע, מה? לא הבנתי! מה ז"א?" אחותי מסתכלת עליי "אחותי, מה לא הבנת? את בפתיחה של 9!" "אבל לפני שניה היה 6.."
טוב, בשניה שהיא יוצאת אני מסתובבת לכריעה על הברכיים, נשענת על המשענת של המיטה (תנוחה שראיתי בספר "לידה פעילה"). המיילדת חושבת שהיא תיקח לי בדיקת דם - הנסיונות שלי להסביר לה שזה לא יקרה לא צלחו, אבל הצעקות שלי והעובדה שכמה דקות אח"כ הקטנה הייתה בחוץ שכנעו אותה.
"לחץ! אני מרגישה לחץ!" המיילדת (שעדיין לא ממש קולטת ונמצאת עם הגב אלינו, מארגנת את הדברים): "יופי, אנחנו מוכנים". אני, ברוב חוצפתי עונה לה: "את מוכנה!" (מי אמר שאין צחוקים בחדר לידה).
בערך 3 לחיצות והגברת, במשקל מכובד של 3810 ג' יצאה בשפריץ על המיטה
סה"כ שעה וארבעים מיציאת הפקק/ הציר הראשון. אולי סוג של שיא..
וכעת, להמלצותיי -
1. להתכונן (טוב, אם אנחנו בפורום הזה, אנחנו כבר "בענייינים". לקרוא, ללמוד, לא לפחד לדעת.
2. כל המייעלים ("מזרזים") משבוע 36 - חליטת תה פטל, הליכות, סקס, דיקור, מנוחה כמה שניתן, טבילה במקווה, דמיון מודרך (למרות שהפעם נורא פחדתי מהלידה, עשיתי המון עבודה על חשיבה חיובית).
3. לא לפחד להגיע עם "דרישות".
4. תנועתיות - מהציר הראשון - להניע את האגן, ללכת, לטפס מדרגות (בין הצירים כמובן) אבל גם לנסות לנוח בין הצירים, יש כאלה שנוח להן על הכדור, אני לא יכולתי לשאת את המחשבה לשבת בשתי הלידות, גם לא על הכדור. מה שמוביל לטיפ הבא:
5. להרגיש וללכת עם הצרכים של הגוף! קראת שדברים מסוימים יכולים לעזור, בזמן אמת את מרגישה שאת צריכה משהו אחר - תעשי את זה. כולל זמזומים, שריקות, צרחות - מה שאת מרגישה. הגוף יודע מה הוא צריך, אנחנו רק צריכות להקשיב לו ולא להתנגד.
6. ממליצה מאוד מאוד מאוד (ועוד מלא "מאוד"ים) לא לשכב. בשניות ששכבתי כדי שהיא תבדוק אותי - כאב לי פי כמה! זו הטעות הגדולה בעיניי בלידות המקובלות היום - משכיבים את היולדת, הכאבים חזקים הרבה יותר ואז כבר הדרך קצרה לאפידורל ושאר התערבויות. חוץ מזה, בלידה הראשונה שכבתי, ואפילו שהשנייה שקלה הרבה יותר (3810 לעומת 3150) - היה לי הרבה יותר קל לדחוף אותה. זה קשור לעצמות שם, שבשכיבה נסגרות ואז יותר קשה לעובר לעבור בתעלה, ובעוד גורמים כמובן, תקראו בספר "לידה פעילה".
7. ללכת ללדת עם מי שמרגישים הכי בנוח. אמא שלי מאוד רצתה להיות, ובמקום מסוים מאוד רציתי לתת לה את החוויה הזו, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת וזה לא מתאים לי. עם כל הצער - היא לא הייתה בלידה.
זהו, שיהיה בהצלחה! הלוואי שכולן יילדו ככה!
