חוזרת מחתונה של משורוולת

ליבי3617

New member
חוזרת מחתונה של משורוולת


שהיה לי העונג להכיר ולהיות חלק מהשידוך.
ישבתי עם עוד משורוולת מקסימה ויחד עשינו השוואות של לפני ואחרי...
חשבתי לעצמי שבאירוע כזה אם הייתי מוצאת בכלל מה ללבוש, ועכשיו איזה כיף היה לי לדעת שאני נראית מדהים.
הרגשתי כמו מאכערית (הכרתי את השדכנית לכל דורש).

ועולם קטנטן.
אמא של החתן, מסתבר, הייתה מורה בבית הספר שבו למדתי ביסודי ואחיו של החתן בן מחזור שלי.
הם היו גרים לא רחוק מאיפה שגרתי בת"א.

בחופה ראיתי את המנהל של בית הספר היסודי שבו למדתי... ישר זה הזכיר לי את הספסל הירוק הזכור לטוב שהיה מול החדר שלו ושעליו ישבתי לא מעט פעמים.

הוא אמר לי: הייתי רואה את אחותך במשרד של ההורים.
אמרתי לו: לא... אותי ראית.
הוא: אחותך עבדה אז במשרד. גם את עבדת?
אני: אני היחידה שעבדה שם. רק מאז ירדתי 60 ק"ג
 

vadas

New member
בהחלט פוסט אופטימי

איזה כיף לחוות את מה שחווית. בקרוב אצל כולנו
 
סיפור טוב

כזה שמעלה חיוך גדול.

דרך אגב,
אני באמת נזכר שאחותך היתה צובטת לי בטוסיק בכל פעם שעברתי ליד המשרד ההוא.
רגע,,, אחותך לא עבדה שם?!
 

חנה101010

New member
גדול! פשוט גדול.

יש לי גם סיפור דומה.
למשרד הגיעו 2 עובדים מגוף חיצוני. אחד מהם נראה לי מוכר, אז אמרתי לו שהוא כנראה כבר היה אצלי בעבר. הוא אמר שכן, הוא היה במשרד שלנו לפני שנה וחצי בערך. אבל אז הוא פגש מישהי אחרת... שאלתי אותו: את מי? את העובדת שלי? והוא אמר: אני לא זוכר איך קוראים לה, אבל היא היתה גדולה קצת... מזלו שהוא אמר את זה בעדינות הראויה, כי אחרי שאמרתי לו: זאת אני! הוא פשוט שמט את סנטרו בתדהמה מוחלטת. העובדת שהגיעה איתו נזפה בו שאולי הוא דיבר לא יפה, אבל הוא באמת היה עדין מאוד... מסכן, לא כל כך ידע איך לאכול את העניין...
 
דווקא אם לא מזהים זו מחמאה גדולה.

יותר מבעס שכן מזהים...
או שמזהים ולא מתרגשים...
או שמזהים ולא מתרגשים ואז מגלים תולעת בתפוח שנגסת בו...
 
למעלה