חולים סיעודיים? אצלינו?
היום, הלכתי לבקר את אמא, אחרי שמיום שבת היא היתה רדומה. אם אתם לא זוכרים אני לא גרה לידה וליד האחים שלי אבל הייתי חייבת לראות אותה, ברוך השם היום היא היתה קצת יותר ערנית. בבית האבות יש מחלקה סיעודית ומחלקה לדיור מוגן, מבוגרים, היכולים לתפקד כביכול בעצמם.(כביכול כי יש מקרים של אנשים שצמודים להם מטפלים, ויש מקרים של אנשים בכסאות גלגלים וכד') במחלקה הסיעודית יש חדר אוכל, המשמש גם לפעילויות שוטפות ואת החדרים. אמא חולקת חדר עם עוד אישה מקסימה אחרת. למטה בלובי שעד היום חשבתי שמיועד לכל דיירי הבית ללא הבדל דת גזע מין, או מצב אישי, יש אווירה הרבה יותר נעימה. לובי לכל דבר,ונראה כמו כל לובי במלון. בכל יום מישהו מאיתנו מגיע לאמא, מ9-13:00 ומ 16:00 -20:00 , כל יום! לצערי הרב הרבה אנשים במחלקה של אמא נמצאים ללא ליווי משפחתי וברוב היום פשוט לא עושים הרבה. וזה עצוב. כשאנחנו מגיעים בדרך כלל אז אנחנו משתדלים להוציא אותה , לשנות אווירה. היום כשירדנו ללובי, היינו אני ושתי אחיותי עם אמא, התבקשנו ע"י אם הבית לעזוב כי "לא רוצים לראות כאן חולים, זה גורם לדיירים שלנו סיוט בלילה" אני הייתי בשוק מהמשפט, והתווכחתי איתה , ביקשתי לדבר עם המנהלת אבל היא לא היתה. בקיצור היו ביננו חילופי דברים ואני עם ממש עצבים בנשמה ניסיתי לעמוד על שלי, עד שאחותי אמרה שכדאי שנעלה ונחשוב איך לפתור את העניין. אמא, יושבת בכיסא גלגלים, בקושי מדברת, בקושי זזה, נכון היא נראת חולה, ( למה צריך להתנצל על זה למען השם?) אבל אנחנו דואגים שתראה מטופחת כמו שתמיד היתה. אמא מסוגלת ללטף יד, להאזין למוסיקה ולהגיב, לאכול פרי, לשתות מים בעזרתנו כמובן. בלובי, היא יושבת יחד איתנו ולא לבד חלילה לרגע אחד, לא ביקשנו טובה ממישהו, אנחנו משלמים המון כסף על מנת שהיא תהיה במקום הטוב ביותר, ואני מתחילה לתהות לגבי המקום... האם הוא טוב ביותר? האם מקום הדוגל במדיניות סינון ודרוג כלפי אנשים מבוגרים שתרמו רבות למען העיר בהם הם חיים והיו מחלוצי דרך בפיתוחה, האם כך יאה להתנהג בכלל, לכל אדם באשר הוא? מחר על הבוקר אני אמורה להתקשר למנהלת אני לא יודעת איך להסביר את עמדתי מבלי להשבר, היום נשברתי. לא הייתי חזקה מספיק בשביל אמא שלי. בכלל המחלה של אמא מחלישה אותי כל כך. אבל הכי מחליש אותי שאני רואה עד כמה אטומים אנשים יכולים להיות, ועד כמה חוסר הסבלנות והסובלנות דווקא במקום בו חשבתי שאמורים להדר פני זקן. באמת שאני לא יודעת, אולי אני טועה, אנא האירו את עיניי.
היום, הלכתי לבקר את אמא, אחרי שמיום שבת היא היתה רדומה. אם אתם לא זוכרים אני לא גרה לידה וליד האחים שלי אבל הייתי חייבת לראות אותה, ברוך השם היום היא היתה קצת יותר ערנית. בבית האבות יש מחלקה סיעודית ומחלקה לדיור מוגן, מבוגרים, היכולים לתפקד כביכול בעצמם.(כביכול כי יש מקרים של אנשים שצמודים להם מטפלים, ויש מקרים של אנשים בכסאות גלגלים וכד') במחלקה הסיעודית יש חדר אוכל, המשמש גם לפעילויות שוטפות ואת החדרים. אמא חולקת חדר עם עוד אישה מקסימה אחרת. למטה בלובי שעד היום חשבתי שמיועד לכל דיירי הבית ללא הבדל דת גזע מין, או מצב אישי, יש אווירה הרבה יותר נעימה. לובי לכל דבר,ונראה כמו כל לובי במלון. בכל יום מישהו מאיתנו מגיע לאמא, מ9-13:00 ומ 16:00 -20:00 , כל יום! לצערי הרב הרבה אנשים במחלקה של אמא נמצאים ללא ליווי משפחתי וברוב היום פשוט לא עושים הרבה. וזה עצוב. כשאנחנו מגיעים בדרך כלל אז אנחנו משתדלים להוציא אותה , לשנות אווירה. היום כשירדנו ללובי, היינו אני ושתי אחיותי עם אמא, התבקשנו ע"י אם הבית לעזוב כי "לא רוצים לראות כאן חולים, זה גורם לדיירים שלנו סיוט בלילה" אני הייתי בשוק מהמשפט, והתווכחתי איתה , ביקשתי לדבר עם המנהלת אבל היא לא היתה. בקיצור היו ביננו חילופי דברים ואני עם ממש עצבים בנשמה ניסיתי לעמוד על שלי, עד שאחותי אמרה שכדאי שנעלה ונחשוב איך לפתור את העניין. אמא, יושבת בכיסא גלגלים, בקושי מדברת, בקושי זזה, נכון היא נראת חולה, ( למה צריך להתנצל על זה למען השם?) אבל אנחנו דואגים שתראה מטופחת כמו שתמיד היתה. אמא מסוגלת ללטף יד, להאזין למוסיקה ולהגיב, לאכול פרי, לשתות מים בעזרתנו כמובן. בלובי, היא יושבת יחד איתנו ולא לבד חלילה לרגע אחד, לא ביקשנו טובה ממישהו, אנחנו משלמים המון כסף על מנת שהיא תהיה במקום הטוב ביותר, ואני מתחילה לתהות לגבי המקום... האם הוא טוב ביותר? האם מקום הדוגל במדיניות סינון ודרוג כלפי אנשים מבוגרים שתרמו רבות למען העיר בהם הם חיים והיו מחלוצי דרך בפיתוחה, האם כך יאה להתנהג בכלל, לכל אדם באשר הוא? מחר על הבוקר אני אמורה להתקשר למנהלת אני לא יודעת איך להסביר את עמדתי מבלי להשבר, היום נשברתי. לא הייתי חזקה מספיק בשביל אמא שלי. בכלל המחלה של אמא מחלישה אותי כל כך. אבל הכי מחליש אותי שאני רואה עד כמה אטומים אנשים יכולים להיות, ועד כמה חוסר הסבלנות והסובלנות דווקא במקום בו חשבתי שאמורים להדר פני זקן. באמת שאני לא יודעת, אולי אני טועה, אנא האירו את עיניי.