חומר משמעת אצל בני הבכור
שלום לכולם, אשמח לקבל עצתכם. הבן שלי, המשמעת אצלו אף פעם לא היתה מי יודע מה וכעת אף הולכת ומתדרדרת. אני דיי נואשת, וזה מאוד מדכא אותי ומעכיר את האווירה בבית. אני גרושה מזה שנתיים אמא לשני בנים 6.5, 9 . (בת 44) תדירות הביקורים של האבא היא אחת לשבוע, ל-3 שעות אצלנו, ושי שבת לסירוגין אצלו, כשאני לוקחת ומחזירה אותם, משישי בערב עד שבת בצהריים בלבד, כיוון שהוא גר עם הוריו המבוגרים. מיעוט הביקורים, מטיל את עול החינוך והמשמעת כולו, עליי, אפשר לאמר שאני דיי קורסת, ולא ניתן לשנות את המצב מצד האבא כיוון שהוא בלי רכב ולא גר בגפו, והוא לא ממש "איש חינוך".... הבן שלי פשוט מגלה חוסר אחריות מוחלט. הוא בן 9. מגיע בצהריים, השנה אין להם צהרון. הוא יושב ליד המחשב, מכור לו, עם משחק רשת שכובל אותו, יש להם שני מחשבים ולפעמים שניהם באותו משחק. והתיק בי"ס לא נפתח מהצהריים עד שאני מגיעה. התיק נשאר בכניסה לבית, הוא ניגש לשעורים וללימוד למבחן רק כשאני מגיעה בין 4-5. אולם, הוא לא מתחיל את הלימוד בעצמו מיד בשעה זו, הוא עסוק בענייני המחשב, דבריי לא עוזרים, עד שאני לא מתפנה מעיסוקי, ומהילד הקטן יותר, ולוקחת את התיק שלו, ופותחת ומוציאה הכל מהתיק מניחה על השולחן, ואף עוברת מחברת מחברת ויומן וספר, וחוברת ע"מ לדעת מה היו השעורים, ע"מ להביא אותם מוכנים ופרושים ל"אדון", עם עפרון מוכן לפניו, ושתי כסאות ליד הספרייה, ע"מ שאתן גיבוי פיזי, (שלא יקום) , ענייני (עזרה בלימודים), וחברתי (שהנה אני איתך, אתה לא לבד מוצי פוצי, הנה אני פה, בא בבקשה מתוקי תכין שעורים....) בקיצור : פינוק ועצלנות לשמם, אנרכיה וחוסר אחריות, כך אני מגדירה את זה. ובסוף רק כעס ועצבים שלי עליו ושלי על המצב, כי כמובן בשעות הערב למי יש כח בכלל ללימודים הלא מעניינים האלה, עם המורים האלה שבכלל לא בודקים שעורים בכיתה של 40 ילד. וכי למה שהילד יטרח בכלל? וכך זה נראה, הוא נמרח על הספרים והמחברות, אוחז ביד רופסת את העפרון ועושה טובה לי ולעצמו שטורח בכלל על מה שלפניו... יש לו חוגים פעמיים בשבוע, וגם לבן הקטן. הם מארחים חברים בצהריים לפעמים, ישר מהבי"ס, ויורדים כמובן גם לפארק לשחק בכדורגל. אבל מה יהיה עם הלימודים? מה יהיה עם כל האווירה הזו? לפעמים בא לי לקחת פלסטר ולשים לי על הפה ככה דבק רחב רחב, שלא אדבר שלא אומר דבר, כי אני לא מועילה ואין מי שיקשיב, ובסוף, אני רק עושה נזק, להם לעצמי ולאווירה. אני פשוט בסוף מוציאה את עצמי אשמה, רגשות אשם, ותחושות חרטה. לא פעם מחקתי את המשחק הזה במחשב, ואחרי יומיים החזרתי בהפצרתם. לא עוזר שאומר לו שהוא צריך בצהריים להתפנות ללימודים ולארוחה, לא עוזר.... גם לפני המשחק הזה, הוא לא היה פותח את התיק, אלא מחובר ללוגי בטלויזיה. אני גם לא רוצה לקחת מהם משהו שהם כ"כ אוהבים, ואולי אף הוא תורם להם משהו בהיבט כלשהו.... בצהריים הוא גם לא קשוב לי בטל', רק הקטן מדבר איתי, ובקושי הגדול. החוסר משמעת ממשיך לעוד כוונים: בבוקר, נמרח במיטה, לא קם, ואני מתעייפת בדיבורים לשווא, לרוב מתחמק מלשטוף פנים. ולפעמים גם מתחמק מלשתות ולאכול, במיוחד שיש מבחן בבוקר וזה חשוב. וכך נראה הבוקר הרבה פעמים, בלי חיוך בלי נשיקה בלי יום טוב, רק עם פנים זועפות מכל הכוונים. ואני כחד הורית, עושה את כל המאמצים האפשריים, בהיבט הכספי, בהיבט של העבודה, ניהול הבית, הכנת האוכל, הקניות בזמן, ועושה מאמץ שלא יחסר מהם כמעט כל מה שהם זקוקים לו, כולל חיבוק ונשיקה וחום ואהבה. אבל החוסר משמעת הזה של הגדול, מקשיח את ליבי, ועושה לי רצון רק להתרחק ממנו, אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להועיל לו. בא לי פשוט לתפוס מרחק ממנו, אני מוכנה לעזור לו בלימודים מוכנה לעודד ולכוון, אבל אם הצד השני לא משתף פעולה, מה יוצא לי מזה? מה לנו יוצא מזה? כלום, רק כעס ואכזבה אחד מהשני. וההרגשה הזו, של ה"להרים" ידיים, קשה לי איתה, קשה לי להיות אמא שמזלזלת ומחפפת ומטאטא מתחת לשטיח, אני מרגישה אחריות כלפי העתיד שלהם. אני רוצה שיהיו תלמידים טובים, שיכינו שעורים ועבודות והתכוננו למבחנים, מיוזמתם ומרצונם, אני מדברת בלשון רבים, אבל מדובר על הבכור, כי הקטן רק שנה הבאה יהיה בכיתה א' (ואיתו, אגב, קל לי יותר). לא עוזרים עונשים וסנקציות, ואני גם לא טובה בזה, יש לי לב חלש, וקשה לי להיות קשוחה מידיי, אני גם חוטפת ממנו עלבונות וצעקות אם אני "לא בסדר": את רעה, אני רוצה אמא אחרת, וכו' וכו' - אם אני רוצה לכבות טלויזיה כי מאוחר, ומחר בי"ס ואתם לא קמים בקלות... או אם אני לוחצת שיעזוב את המחשב ושיבוא ללמוד, או אם אני לא מרשה לו לרדת לכדורגל, כי כל היום לא פתחת את התיק בי"ס ולא למדת למבחן, כל הדברים האלה מבאסים אותו כמובן.... ואז הוא נותן לי יחס מאוד לא נעים, מעליב, מחליש אותי... ואני הרי רוצה להיות חזקה בשבילם וגם בשבילי. יש פה מעגל מאוד לא טוב. לפעמים אני אומרת, איך היה נראה הבית אם לא היתה טלויזיה ולא היה מחשב? אני מדמיינת אותם יושבים אוכלים צהריים, מכינים שעורים, לבד, כי אני בעבודה, אך פניהם נפולות, ועצוב להם ולבד להם. ולכן אין לי לב לקחת את זה מהם. ולמעגל הזה אני מתכוונת. גם לא יעזור שאערוך איתם שיחה, כשכולם רגועים, בשבת או משהו כזה, כי הם קטנים ולא זוכרים, ולא יקחו אחריות ברגע שיבוא חבר בצהריים ויראו את המחשב, אין להם אלוהים במצב הזה. רק המחשב חשוב ברגע הזה. (משחק רשת: מייפל סטורי, אם מישהו מכיר). זה יצא נורא ארוך פה , אני יודעת, הייתי חייבת לפרוק מהלב, SORRY, אני בטוחה שיהיה לכם קשה לייעץ לי , אבל אשמח לכל טיפ שהוא. לכל פניה מבעל נסיון דומה לשלי זה. תודה ויום טוב, אמא, מיואשת, ושכואב לה מאוד, וחוששת לעתיד ילדיה בלימודים ולעתיד היחסים בבית. (אגב, בנושא "קשב וריכוז" עשיתי מיוזמתי לבן בתחילת השנה מבחן טובה חלק ראשון, ואז נוירולוג טען שאין צורך בחלק שני, כל הכל תקין וגם לפי הטפסים שהמורה מילאה. אולם בכוונתי בכ"ז לגשת בקרוב לאיבחון המלא בנושא הזה, אפילו הבן אומר בעצמו שאולי הוא צריך ריטלין.)
שלום לכולם, אשמח לקבל עצתכם. הבן שלי, המשמעת אצלו אף פעם לא היתה מי יודע מה וכעת אף הולכת ומתדרדרת. אני דיי נואשת, וזה מאוד מדכא אותי ומעכיר את האווירה בבית. אני גרושה מזה שנתיים אמא לשני בנים 6.5, 9 . (בת 44) תדירות הביקורים של האבא היא אחת לשבוע, ל-3 שעות אצלנו, ושי שבת לסירוגין אצלו, כשאני לוקחת ומחזירה אותם, משישי בערב עד שבת בצהריים בלבד, כיוון שהוא גר עם הוריו המבוגרים. מיעוט הביקורים, מטיל את עול החינוך והמשמעת כולו, עליי, אפשר לאמר שאני דיי קורסת, ולא ניתן לשנות את המצב מצד האבא כיוון שהוא בלי רכב ולא גר בגפו, והוא לא ממש "איש חינוך".... הבן שלי פשוט מגלה חוסר אחריות מוחלט. הוא בן 9. מגיע בצהריים, השנה אין להם צהרון. הוא יושב ליד המחשב, מכור לו, עם משחק רשת שכובל אותו, יש להם שני מחשבים ולפעמים שניהם באותו משחק. והתיק בי"ס לא נפתח מהצהריים עד שאני מגיעה. התיק נשאר בכניסה לבית, הוא ניגש לשעורים וללימוד למבחן רק כשאני מגיעה בין 4-5. אולם, הוא לא מתחיל את הלימוד בעצמו מיד בשעה זו, הוא עסוק בענייני המחשב, דבריי לא עוזרים, עד שאני לא מתפנה מעיסוקי, ומהילד הקטן יותר, ולוקחת את התיק שלו, ופותחת ומוציאה הכל מהתיק מניחה על השולחן, ואף עוברת מחברת מחברת ויומן וספר, וחוברת ע"מ לדעת מה היו השעורים, ע"מ להביא אותם מוכנים ופרושים ל"אדון", עם עפרון מוכן לפניו, ושתי כסאות ליד הספרייה, ע"מ שאתן גיבוי פיזי, (שלא יקום) , ענייני (עזרה בלימודים), וחברתי (שהנה אני איתך, אתה לא לבד מוצי פוצי, הנה אני פה, בא בבקשה מתוקי תכין שעורים....) בקיצור : פינוק ועצלנות לשמם, אנרכיה וחוסר אחריות, כך אני מגדירה את זה. ובסוף רק כעס ועצבים שלי עליו ושלי על המצב, כי כמובן בשעות הערב למי יש כח בכלל ללימודים הלא מעניינים האלה, עם המורים האלה שבכלל לא בודקים שעורים בכיתה של 40 ילד. וכי למה שהילד יטרח בכלל? וכך זה נראה, הוא נמרח על הספרים והמחברות, אוחז ביד רופסת את העפרון ועושה טובה לי ולעצמו שטורח בכלל על מה שלפניו... יש לו חוגים פעמיים בשבוע, וגם לבן הקטן. הם מארחים חברים בצהריים לפעמים, ישר מהבי"ס, ויורדים כמובן גם לפארק לשחק בכדורגל. אבל מה יהיה עם הלימודים? מה יהיה עם כל האווירה הזו? לפעמים בא לי לקחת פלסטר ולשים לי על הפה ככה דבק רחב רחב, שלא אדבר שלא אומר דבר, כי אני לא מועילה ואין מי שיקשיב, ובסוף, אני רק עושה נזק, להם לעצמי ולאווירה. אני פשוט בסוף מוציאה את עצמי אשמה, רגשות אשם, ותחושות חרטה. לא פעם מחקתי את המשחק הזה במחשב, ואחרי יומיים החזרתי בהפצרתם. לא עוזר שאומר לו שהוא צריך בצהריים להתפנות ללימודים ולארוחה, לא עוזר.... גם לפני המשחק הזה, הוא לא היה פותח את התיק, אלא מחובר ללוגי בטלויזיה. אני גם לא רוצה לקחת מהם משהו שהם כ"כ אוהבים, ואולי אף הוא תורם להם משהו בהיבט כלשהו.... בצהריים הוא גם לא קשוב לי בטל', רק הקטן מדבר איתי, ובקושי הגדול. החוסר משמעת ממשיך לעוד כוונים: בבוקר, נמרח במיטה, לא קם, ואני מתעייפת בדיבורים לשווא, לרוב מתחמק מלשטוף פנים. ולפעמים גם מתחמק מלשתות ולאכול, במיוחד שיש מבחן בבוקר וזה חשוב. וכך נראה הבוקר הרבה פעמים, בלי חיוך בלי נשיקה בלי יום טוב, רק עם פנים זועפות מכל הכוונים. ואני כחד הורית, עושה את כל המאמצים האפשריים, בהיבט הכספי, בהיבט של העבודה, ניהול הבית, הכנת האוכל, הקניות בזמן, ועושה מאמץ שלא יחסר מהם כמעט כל מה שהם זקוקים לו, כולל חיבוק ונשיקה וחום ואהבה. אבל החוסר משמעת הזה של הגדול, מקשיח את ליבי, ועושה לי רצון רק להתרחק ממנו, אני מרגישה שאני כבר לא יכולה להועיל לו. בא לי פשוט לתפוס מרחק ממנו, אני מוכנה לעזור לו בלימודים מוכנה לעודד ולכוון, אבל אם הצד השני לא משתף פעולה, מה יוצא לי מזה? מה לנו יוצא מזה? כלום, רק כעס ואכזבה אחד מהשני. וההרגשה הזו, של ה"להרים" ידיים, קשה לי איתה, קשה לי להיות אמא שמזלזלת ומחפפת ומטאטא מתחת לשטיח, אני מרגישה אחריות כלפי העתיד שלהם. אני רוצה שיהיו תלמידים טובים, שיכינו שעורים ועבודות והתכוננו למבחנים, מיוזמתם ומרצונם, אני מדברת בלשון רבים, אבל מדובר על הבכור, כי הקטן רק שנה הבאה יהיה בכיתה א' (ואיתו, אגב, קל לי יותר). לא עוזרים עונשים וסנקציות, ואני גם לא טובה בזה, יש לי לב חלש, וקשה לי להיות קשוחה מידיי, אני גם חוטפת ממנו עלבונות וצעקות אם אני "לא בסדר": את רעה, אני רוצה אמא אחרת, וכו' וכו' - אם אני רוצה לכבות טלויזיה כי מאוחר, ומחר בי"ס ואתם לא קמים בקלות... או אם אני לוחצת שיעזוב את המחשב ושיבוא ללמוד, או אם אני לא מרשה לו לרדת לכדורגל, כי כל היום לא פתחת את התיק בי"ס ולא למדת למבחן, כל הדברים האלה מבאסים אותו כמובן.... ואז הוא נותן לי יחס מאוד לא נעים, מעליב, מחליש אותי... ואני הרי רוצה להיות חזקה בשבילם וגם בשבילי. יש פה מעגל מאוד לא טוב. לפעמים אני אומרת, איך היה נראה הבית אם לא היתה טלויזיה ולא היה מחשב? אני מדמיינת אותם יושבים אוכלים צהריים, מכינים שעורים, לבד, כי אני בעבודה, אך פניהם נפולות, ועצוב להם ולבד להם. ולכן אין לי לב לקחת את זה מהם. ולמעגל הזה אני מתכוונת. גם לא יעזור שאערוך איתם שיחה, כשכולם רגועים, בשבת או משהו כזה, כי הם קטנים ולא זוכרים, ולא יקחו אחריות ברגע שיבוא חבר בצהריים ויראו את המחשב, אין להם אלוהים במצב הזה. רק המחשב חשוב ברגע הזה. (משחק רשת: מייפל סטורי, אם מישהו מכיר). זה יצא נורא ארוך פה , אני יודעת, הייתי חייבת לפרוק מהלב, SORRY, אני בטוחה שיהיה לכם קשה לייעץ לי , אבל אשמח לכל טיפ שהוא. לכל פניה מבעל נסיון דומה לשלי זה. תודה ויום טוב, אמא, מיואשת, ושכואב לה מאוד, וחוששת לעתיד ילדיה בלימודים ולעתיד היחסים בבית. (אגב, בנושא "קשב וריכוז" עשיתי מיוזמתי לבן בתחילת השנה מבחן טובה חלק ראשון, ואז נוירולוג טען שאין צורך בחלק שני, כל הכל תקין וגם לפי הטפסים שהמורה מילאה. אולם בכוונתי בכ"ז לגשת בקרוב לאיבחון המלא בנושא הזה, אפילו הבן אומר בעצמו שאולי הוא צריך ריטלין.)