תגובה
זה הלב שלה לא השד מהבקבוק.. והוא אמיתי. לכל אחד פה.. שיושב מאחרי המסך יש ``את הדבר הזה בצד שמאל, שפועם``. נכון, כל וירטואל פה, הוא אמיתי, יותר אמיתי מאמיתי. ועדיין.. אין פה אמת. גם אם מילה שנאמרה היא אמת, גם אם כל המילים הן אמת... מילים הן מילים הן מילים הן מילים. כשהייתי בכיתה ב` (או א`?), המורה נכנסה לכיתה. רשמה משפט על הלוח וביקשה מכל אחד בתורו לקרוא את אותו המשפט. כל תלמיד כמעט קרא את המשפט אחרת... אותו המשפט וכל אחד קרא אותו אחרת. בכל הגיה למשפט הייתה משמעות שונה. למדתי מאותה המורה א. כמה הניקוד חשוב. ב. ``הכל תלוי בעיניי המתבונן``. ואנחנו באינטרנט, וזה כלי נהדר. אבל חוץ ממילים, איזה כלי עוד זמין? אין טון דיבור, אין שפת גוף, אין מבט- מבט אחד מהעיניים- שיכול לסמל המון. אז היא כותבת מילה.. והוא מבין מה שבחר להבין, והוא כותב משפט- והיא מבינה מה שרוצה להבין. והמילים מדברות מעצמן. ``צ`אט``--- הם מצ`וטטים.... ואיכשהו שוב ושוב הוא מוקסם ממנה.. עם כל מילה שלה הוא מסכים. והוא עדיין מבין מה שבחר להבין. המילים שלו עוטפות אותה, מדברות אליה.. הוא שנון, והוא חכם. כשהיא הייתה רצינית הוא היה בטוח שצינית.. כשענה בהומור הייתה בטוחה שהוא מחמיא... הדמויות אמיתיות לחלוטין. אבל אין לנו שום כלי מלבד מילים. הם ``מדברים`` אחד לשני, מציירים דמות שלא קיימת ועל כן תמיד/לרוב יציירו את ה-``אידיאל``. והם מתחילים להרגיש.. להרגיש??? להרגיש אל מישהו שלא באמת מכירים.. אל דמות אמיתית, שלא באמת קיימת. אבל הרגשות, הרגשות אמיתיים. גם אם היה עניין, גם אם היו נפגשים, זה היה מאוחר.. כל אחד מהם בנה לו אידיאל, וגם אם היא ``מושלמת`` או הוא ``מושלם`` הם עדיין לא אותו האידיאל.. הדמות שצויירה, ולה הם ציפו. בכל כלל יש יוצא מין הכלל שקיים ולו רק בכדי להוכיח את הכלל. לא עליו אני מדברת. רצית שאגיב.. זה קרה פעם אחת, והיא בזה לעצמה על כך. נכון, היא מסתתרת.. בורחת.. ולא ממנו.. מעצמה.
