חוסן נפשי

[Drorrrrrr]

חוסן נפשי

אז התגייסתי לפני שלושה חודשים. לא חשבתי שאני אעמוד באתגר הזה כל כך יפה. בקושי היו רגעים שנשברתי, לרוב אמרתי לעצמי שאני עוד מעט אסיים את זה ואראה את הבית כל יום. זה התחיל בחודש טירונות ובעוד חודשיים קורס סגור. היה לי קשה, אני לא אגיד שהיה לי קל, אבל אני חושב שעמדתי בזה יפה. עכשיו שוב, עד שחשבתי שנגמרו האתגרים עומד בפני אתגר חדש: חפיפה סגורה של חודש [עד חודשיים], כל השבוע בבסיס, שבת סגורה שבת פתוחה. כבר מעכשיו אני יודע שיהיה לי קשה. אנשים חדשים, מקום חדש, בלי להכיר אף אחד. רק המחשבה על זה קשה לי, אני יודע שבהווה הזה אני כן אוכל להיות, ואני יודע שרק המחשבה על גמר החפיפה תחזיק אותי, ובכל זאת, איך אני מתמודד עם זה עכשיו? אני אדם של בית, לא מרבה לצאת [לא בשישי, לא בערבים], מאוד אוהב להיות בו ומצליח להעסיק את עצמי. לא בן אדם של הרבה חברים, לוקח לי זמן להקשר ובמיוחד להפרד. וכל העסק הזה שנקרא "צבא", בנוי על חיבורים ופרידות. כל הזמן התחלות וסופים, כל הזמן פרידות, וקשה לי עם זה כל כך. איך אני מתמודד עם זה? איך אני מצליח לספק לעצמי חוסן נפשי לעמוד בעוד חודש-חודשיים של בסיס סגור. כן, אני יודע שיש אנשים שסוגרים 28 בבסיס, אבל יש אנשים ויש אותי. כן, אני גם יודע ש"עוד חודשיים לא ישברו אותך, כי עמדת בזה עד עכשיו" ובכל זאת, רק המחשבה על זה מדכאת אותי כל כך, פרצוף חמוץ והרגשה זיפתית למשך כל היום/שבוע. מה עושים? דרור.

 

[יעל ניסן]

בכל מקרה

צריך לפתח איזה חוסן למעברים בחיים - בלי קשר לצבא ולזה שאתה אוהב להיות בבית. אני לא יודעת מה יעזור לך, אבל יודעת מה עוזר לי כשאני צריכה לעבור תקופה שמה-זה-לא מתאימה לי (או שלפחות ככה נדמה לי, הרי אין ודאות שהמציאות תהיה בדיוק כמו שאני מדמיינת). מה שעוזר לי זה משהו שאני מכנה "עמדת האנתרופולוג". זו איזו עמדה שאני מסגלת לעצמי שמסתכלת על התהליכים ועל מה שקורה מסביב כמו אנתרופולוג שחוקר איזה שבט לא ידוע. מהעמדה הזו אני מרוויחה פעמיים: פעם אחת מהריחוק הרגשי שהיא מאפשרת לי ופעם שנייה שאני באמת בעניינים ויודעת מה קורה בגלל שאני מתעניינת. אני בעניינים אבל לא מעורבת רגשית. לומדת את השבט ולוקחת חלק פעיל בטכסים ובהוויה שלו - אבל זוכרת כל הזמן שאני זמנית, שעוד מעט אני חוזרת הביתה לכתוב את המחקר שלי

בשורה התחתונה, חוסן רגשי מתפתח כשאתה לומד להיות מעורב במה שקורה מסביבך בעולם מתוך עמדה פחות רגשית ויותר עניינית. לא הכל קשור אליך ולא כל מפקד קם בבוקר ורק מחפש איך להפר את שלוותך. קח את התקופה המתקרבת כניסיון שלך ללמוד לא לקחת כל דבר באופן כל כך אישי. יכול להיות שתרוויח מהתקופה הזו את החוסן שילך איתך הלאה כל החיים. בהצלחה!!

 

[lollapalooza]

אמ,

אני חושבת שזה מתחיל ב"כבר מעכשיו אני יודע שיהיה לי קשה". אתה מתחיל לא טוב. ברגע שאמרת לעצמך שיהיה קשה, עשית הכל הרבה יותר קשה. אז כן, ברור שאתה לא אומר את זה סתם, ברור שאתה מכיר את עצמך ויודע מה קורה איתך בסיטואציות כאלה, אבל לדעתי, חייבים לקחת כל תקופה חדשה כמשהו חלק וריק לחלוטין. עוד לא קרה כלום, אז אין סיבה להכניס לראש את הרעיון שיהיה קשה. אם יהיה קשה- תתמודד עם זה כשזה יקרה, למה להאכיל את עצמך ברעיון הזה כבר מעכשיו? למה הפרצוף החמוץ צריך להיות עוד לפני שהתחלת בכלל? אני מניחה שכשמתגייסים, זו התקופה שבה הכי מבינים שהחיים הם לא בשליטתך. אתה מוצא את עצמך במקומות שאתה לא בהכרח רוצה להיות בהם. השאלה היא אם אתה נכנע למצב הקיים ולוקח אותו ברע, או שאתה מחליט, אפילו בכוח, לתת לזה סיכוי. בהצלחה

.

 

[noosh]

יו, ניסחת כ"כ טוב

"וכל העסק הזה שנקרא "צבא", בנוי על חיבורים ופרידות. כל הזמן התחלות וסופים, כל הזמן פרידות, וקשה לי עם זה כל כך." זה בדיוק, בדיוק, בדיוק מה שאני מרגישה. גם אני, בטירונות ובקורס, הרגשתי כלואה. ותכל'ס, לא היה לי כ"כ רע בקורס והאנשים היו טובים (לא ממש התחברתי איתם, אבל יכולתי להיות איתם שבוע בלי לסבול) ואפילו שהקורס היה קרוב לבית, ואפילו שבקושי סגרנו - זה גרם לי להרגיש ממש רע, לחזור בבוקר של יום ראשון. אתה יודע מה? אפילו לסופ"שים המעטים (בערך שניים) שסגרתי בבסיס הנוכחי שלי היה לי קשה להגיע. והם דווקא עברו ממש טוב. בדיעבד, השבתות שסגרתי בקורס היו הזמן שהכי נהניתי ממנו. אתה ממש לא צריך לקבוע מראש שיהיה לך פרצוף חמוץ והרגשה זיפתית. ואתה בטח לא צריך למנוע מעצמך להתחבר עם אנשים, כי בסוף תהיה פרידה. זה נכון שהצבא זה פגישות ופרידות, ושזה קשה. אני לא יודעת מה אני אעשה מהבחינה הזאת כשאני אשתחרר, אבל לא מנעתי מעצמי להקשר לאנשים בצבא בגלל זה. זה לקח לי המון, המון זמן, אבל זה קרה ואני שמחה, כי השירות שלי מדהים בזכות האנשים האלה. ואם לא הייתי מתחברת, אני לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה הזאת. תנצל את ההזדמנות הזאת של החפיפות (זו תקופה מתישה, תאמין לי שבכלל לא יהיה לך פנאי לחשוב על זה שאתה לא בבית) כדי להכיר גם את האנשים, כדי ליצור קשרים וכדי להרגיש קצת יותר "בבית". באמת שזה אפשרי אם נותנים לזה הזדמנות. ופרידות, ד"א, לא חייבות להיות לתמיד. אם אינ עוד שומרת על קשר עם מי שהייתה מפקדת שלי, אז אני מאמינה שאפשר לשמור על קשר גם אחרי הצבא. פשוט אל תחשוב יותר מדי, איך יהיה לך ומה יהיה לך, וכמה נורא זה יהיה לא לצאת הביתה. בסה"כ תגיע בהרגשה שכל יום הוא יום, ועוברים אותו כמה שיותר בכיף. ושיש לך הזדמנות ללמוד דברים חדשים, ולהכיר אנשים חדשים, ואיזה כיף יהיה לחזור הביתה בסיום של כל זה, כשאתה מועשר הרבה יותר. ו, כמובן! אל תשכח שהזמן עובר הרבה יותר מהר כשסוגרים

אני בטוחה שיהיה בסדר. לא ש"תעבור את זה, כי עמדת בזה עד עכשיו", אלא שפשוט יהיה בסדר, יהיה לך נחמד. פשוט תלך בגישה כזאת.

 

[סירופ מייפל מקולקל]

מה בדיוק יש לך בבית שלא יהיה לך

בבסיס? אתה בעצמך אמרת שצבא זה מערכת של התחלות וסופים. אתה תכיר אנשים, בין אם אתה רוצה ובין אם לא. אתה תצטרך להיות איתם יום יום, בין אם תרצה ובין אם לא. בסופו של דבר, כמו לכל דבר, אתה תקשר. חברים אמיתיים שלך כיום יהיו איתך גם כשהם לא ידברו איתך כל יום או יראו אותך כל יום או יתכתבו איתך כל יום, ומשפחה תוכל לבוא לבקר אותך. אתה תצא לאפטרים, התקופה של הסדיר כ"כ שונה מתקופת הטירונות או הקורס. באמת, זה אחרת לגמרי. בכל מקרה, אם יש משהו אחד שאני יכולה להגיד עליך, זה שאתה בנאדם חזק, ואתה תעבור את זה. אל תחשוב שלא, זה ישבור אותך מההתחלה. חוץ מזה שאתה כוסון אש במדים

הזורעים בדמעה.. [צא כבר מהמקלחת

]

 

[Drorrrrrr]

אני מודה מאוד לארבעתכן.

מקווה שבאמת יהיו לי את הכוחות להתמודד עם זה, למרות שזה רק עוד קצת.

 

[lollapalooza]

יהיו!

 

[מורי לנצח]

קודם כל

אתה חייב להפטר מהגישה השלילית. אם אתה יוצא מנקודה של זה יהיה חרא ואני לא אצליח לעמוד בזה, אתה באמת לא תצליח ותהיה לך טבלת יאוש ענקית. אתה חייב לנקות את הראש מהמחשבות האלה! הכל תלוי בגישה שלך! אפחד לא מצפה לגן של שושנים, התחלות הן תמיד קשות אבל עוברים אותן. ואני בטוחה שתצליח לגייס את כל הכוחות שבעולם כי הכוחות האלה כבר נמצאים בך! אתה רק צריך כנראה ללמוד איך להשתמש בהם טיפה יותר.