ToryMaster
New member
חוסר אונים שכזה ../images/Emo4.gif
רק קצת יותר מעשרים וארבע שעות עברו מאז שחזרתי הביתה, ואני כבר רוצה לברוח שוב. הם עושים לי רע. אימא שלי, עם חוסר הרגישות המתגבר שלה, ואבא שלי, עם הדביליות הקיבוצית/גברית הטיפוסית. לא חשבתי שאומר את זה אף פעם, אבל אחותי נעשתה לאחרונה אי של שפיות ומשהו שאני אוהבת בבית הזה. וכולם סביבי מתמוטטים, ואני מגלה כל כך הרבה דברים שעושים לי רע. קרה לכם שהיה לכם חבר, מישהו שאהבתם הכי בעולם ושהייתם נוסעים לקצה העולם בשבילו, והוא היה עצוב, עצוב ברמות היסטריות, ורק לדעת את זה, עשה לכם כבד בלב, והביא דמעות לעיניים שלכם? וקרה לכם שחברה שלכם התמוטטה, קרסה לגמרי? ואתם ישבתם מהצד בלי יכולת לעשות כלום? לעזאזל. אני שונאת את חוסר הנגישות והיכולת לעזור שלי, את העובדה שאני לא יכולה לקפוץ לאדם הכי חשוב לי בעולם ולחבק אותו, או להחזיק לו את היד, או למחות את הדמעה שלו, רק כי אני גרה כאן. אני שונאת להיות לכודה, ושונאת להיות כזאת חסרת יכולת להתמודד מול העולם, מול העבודה, מול הטלפונים, מול הפסיכותרפיסטית. אני שונאת את עצמי כמו שאני היום, שונאת לפחד לאכול, שונאת לרוץ למשקל כל שנייה, שונאת לראות את המחוג נעצר על 47 ולקלל את הרגע בו אכלתי את העוגיה ההיא. שונאת את האובססיה, את התלות הזו שלי באחרים, בסכין, באוכל. ויותר מכל אני שונאת את זה שאני יודעת לעזור לאחרים, ויודעת להושיט יד ולהציל אותם ולהראות להם את האור כשהם כבר מיואשים, אבל לעצמי אף אחד לא מסוגל לעזור. ושונאת את זה ששני האנשים היחידים שכן מסוגלים עוד להעלות חיוך אמיתי על הפנים שלי, כל כך רחוקים ממני, ושאחד מהם בכלל... בכלל לא איכפת לו שאני קיימת. אני שונאת להפוך את הפורום הזה למקום שלי, לכתוב פה הודעה כל יומיים, שחצי מהדף הראשון יהיה שלי. שונאת לדעת לפתור לאחרים בעיות ורק להסתבך בשל עצמי. אני שונאת לחיות. אני רוצה למות. לא להתאבד, אבל אני רוצה למות, או להתחבא מתחת לשמיכה, או לסגור את עצמי בפני העולם, רק שייגמר, שיהיה לי שקט סוף סוף.
רק קצת יותר מעשרים וארבע שעות עברו מאז שחזרתי הביתה, ואני כבר רוצה לברוח שוב. הם עושים לי רע. אימא שלי, עם חוסר הרגישות המתגבר שלה, ואבא שלי, עם הדביליות הקיבוצית/גברית הטיפוסית. לא חשבתי שאומר את זה אף פעם, אבל אחותי נעשתה לאחרונה אי של שפיות ומשהו שאני אוהבת בבית הזה. וכולם סביבי מתמוטטים, ואני מגלה כל כך הרבה דברים שעושים לי רע. קרה לכם שהיה לכם חבר, מישהו שאהבתם הכי בעולם ושהייתם נוסעים לקצה העולם בשבילו, והוא היה עצוב, עצוב ברמות היסטריות, ורק לדעת את זה, עשה לכם כבד בלב, והביא דמעות לעיניים שלכם? וקרה לכם שחברה שלכם התמוטטה, קרסה לגמרי? ואתם ישבתם מהצד בלי יכולת לעשות כלום? לעזאזל. אני שונאת את חוסר הנגישות והיכולת לעזור שלי, את העובדה שאני לא יכולה לקפוץ לאדם הכי חשוב לי בעולם ולחבק אותו, או להחזיק לו את היד, או למחות את הדמעה שלו, רק כי אני גרה כאן. אני שונאת להיות לכודה, ושונאת להיות כזאת חסרת יכולת להתמודד מול העולם, מול העבודה, מול הטלפונים, מול הפסיכותרפיסטית. אני שונאת את עצמי כמו שאני היום, שונאת לפחד לאכול, שונאת לרוץ למשקל כל שנייה, שונאת לראות את המחוג נעצר על 47 ולקלל את הרגע בו אכלתי את העוגיה ההיא. שונאת את האובססיה, את התלות הזו שלי באחרים, בסכין, באוכל. ויותר מכל אני שונאת את זה שאני יודעת לעזור לאחרים, ויודעת להושיט יד ולהציל אותם ולהראות להם את האור כשהם כבר מיואשים, אבל לעצמי אף אחד לא מסוגל לעזור. ושונאת את זה ששני האנשים היחידים שכן מסוגלים עוד להעלות חיוך אמיתי על הפנים שלי, כל כך רחוקים ממני, ושאחד מהם בכלל... בכלל לא איכפת לו שאני קיימת. אני שונאת להפוך את הפורום הזה למקום שלי, לכתוב פה הודעה כל יומיים, שחצי מהדף הראשון יהיה שלי. שונאת לדעת לפתור לאחרים בעיות ורק להסתבך בשל עצמי. אני שונאת לחיות. אני רוצה למות. לא להתאבד, אבל אני רוצה למות, או להתחבא מתחת לשמיכה, או לסגור את עצמי בפני העולם, רק שייגמר, שיהיה לי שקט סוף סוף.
