חוסר כוחות

[sufa310]

חוסר כוחות

היי,
לאחרונה משהו מוזר עובר עליי... אני עובד ב-2 עבודות וגם מתנדב (קשים הם חיי הסטודנט...) ובשבועות האחרונים נראה לי שיש לי חלק מתסמינים של דיכאון אבל אני לא מרגיש מדוכא..
למה הכוונה? בשבועיים-שלושה האחרונים החשק המיני שלי צנח פלאים, אני לא משקיע בעבודה(ות) ועכשיו הבוסים שלי מתחילים גם להעיר לי על זה... למי שפספס גם תקופת המבחנים קרבה לה ובאה, וממש ממש אין לי כוחות ללמוד.
כאילו מישהו שאב ממני את כל המוטיבציה עם קשית ולא השאיר לי אפי' קצת...
בפועל אני הולך לעבודה בצורה סדירה, אבל אני לא מוצא את הכוחות לעבוד ויש ימים שלאורך כל היום אני מרגיש מותש גם פיזית...
אני מרגיש חסר מוטיבציה, אני גם לא נהנה מקרבתה של בת הזוג שלי ואין לי ממש כוחות לזייף ולהרים את עצמי. מצד שני אין לי ממש את הפריבילגיה ליפול לזה כי אני צריך לפרנס, ללמוד ולעבוד על עתיד הקריירה המקצועית שלי.
אפרופו קריירה, בזמן האחרון אני מרגיש די מבולבל ותוהה האם התחום שבחרתי לעצמי (ואוטוטו מסיים בו תואר ראשון) מתאים לי ואולי אני צריך לחפש משהו אחר.
כל זה אחרי שנים שחלמתי לעשות את זה ועכשיו אני חוטף רגליים קרות ומבולבל נורא; מה שיכול לפגוע לי בציונים ולדכא אותי באמת.
אני די מבולבל ומנותק רגשית, אני לא מרגיש עצב או משהו - אני לא מרגיש. ואני לא יודע מה נפל עליי פתאום? מן אדישות כזו שאני חושש שהולכת לפגוע לי בעבודה, לימודים והכול..
אפי' שאני לא מאמין בפתרונות קסם אני די תר אחר משהו שישנה את מצב הביש הזה...

 

[שחר חרישי]

ואולי הסיבה היא רק תשישיות פיזית?

בעצמך כתבת שאתה לומד, עובד ב-2 עבודות, מתנדב ומתחזק זוגיות. אני יכולה להוסיף לזה בלי להכיר אותך - ישן מעט ולא אוכל מסודר. נכון או לא? ואני מניחה שהעובדה שאתה עומד לסיים את התואר ולעבור מעמדת סטודנט לעמדת בעל מקצוע, וכל החששות והלבטים שזה מזמין - פשוט באים על מצע השחיקה הפיזית הזאת...
אני צודקת?
יש לך אפשרות להקל על עצמך קצת? להוריד ממך משהו?
תשמור על עצמך!

 

[sufa310]

לא בטוח

אמנם יש לי סיבה לתשישות פיזית אבל אני לא בטוח שזה רק זה. נעשיתי מנותק, בקןשי מרגיש (ביחוד הנאות) וממש לא בא לי על כלום..
דרך אגב, אני לא נהפך לאיש מקצוע עד שלא אסיים תואר שני (דבר מדכא כשלעצמו)

 

[Shamy]

תשובות

נשמע שאולי זה דכאון, אבל נשמע שאתה מעמיס יותר מדי על עצמך - סטודנט במשרה מלאה (מניחה שלימודי בוקר) ועוד 2 עבודות? ועוד מתנדב וגם זוגיות...אני בעצמי הייתי מתמוטטת משילוב כזה. אני יודעת גם שאני בשנה האחרונה בתואר הראשון תהיתי אם בכלל המקצוע מתאים לי אבל סיימתי למרות הכל כי צריך דיפלומה כלשהיא ביד. כך שהתחושה הזאת הגיונית לחלוטין זה פתאום הלם להבין שזהו לא יהיה יותר מבחנים והוויה סטודנטיאלית. המלצתי לך - סיים את התואר בכל מקרה כי אתה כבר לקראת סיום, במידה ואתה רוצה אולי כבר עכשיו תתחיל לחשוב ולברר עם יועצי הלימודים במקום שלך איך ליירט את המקצוע למשהו שיתאים יותר לאופי שלך (אם תמשיך ישירות לתואר שני ותעבוד במקצוע שאתה מעוניין בו או תחפש עבודה סטודנטיאלית במקצוע שלמדת כי אתה עובר לתואר שני יהיה לך ניסיון תעסוקתי ויהיה לך קל יותר כשתסיים עם הלימודים כליל ותצא לשוק העבודה וכך אולי תצליח להתחמק מפרדוקס הניסיון). הייתי מציעה להמעיט את שעות ההתנדבות(אלא אם יש לך מלגה על זה ואתה חייב) או להפסיק לבינתיים עד שץוריד טיפה עומס. והייתי משתפת את החברה במצבך הנפשי כי אולי היא תבין ותוכל להקל עלייך אין בזה שום בושה. האם יש לך אפשרות להוריד עבודה אחת? ולעבוד רק באחת? ולקבל מעט עזרה מההורים או לחפש עוד מלגות? והכי חשוב לדעתי שלא תזניח את זה. אני בזמן התואר שלי הייתי במצבי לחץ כל כך קיצוניים שפיתחתי מחלות פיזיות כתוצאה ישירה מלחץ מתמשך - אל תתן לזה לקרות לך! שיהיה בהצלחה

 

[sufa310]

מסובך

לצערי, ההורים שלי לא כ"כ במצב כלכלי בשביל לעזור לי. אני מממן את הלימודים בעצמי ואם ההורים יכולים הם לפעמים מביאים לי אוכל וכאלה...
ההתנדבות בעקרון נועדה כדי לצבור ניסיון בתחום (ניסיון שנדרש כדי להתקבל לתואר שני...) עם הזמן נוספה לי העבודה השנייה שגם היא באותו התחום עם קריצה לתחומים אחרים. אבל העבודה גרמה לי להרגיש לא מתאים לתחום והרגשתי הרבה חוסר מסוגלות. תמיד חשבתי שזה בגלל הקריצה הגסה לתחומים אחרים וזו הסיבה שלא הלך לי. אבל עם הזמן, ההתנדבות שלי הרתחבה (מקצועית, לא בשעות..) והתחלתי לעסוק בתחום שלי (עד כמה שאפשר לתת לסטודנט לעסוק) ופתאום אני רואה שאני נתקל באותם קשיים. כמעט כל אינטרקציה עם גבר אחר (באופן מעניין עם נשים פחות... מלבד נשים שמקללות הרבה ותוקפות) לוקחת אותי לעמדה של ילד/נער מתבגר ביישן שלא מסוגל לעמוד על שלו, להאמין ביכולותיו ולהעריך את עצמו. אני לא מצליח לשים גבולות לאנשים - גם כשאלה דרישות התפקיד.
יש פעמים שזה הולך לי, ובאמת ממתי שהתחלתי לעבוד זה קצת השתנה, אבל עדיין זה דורש ממני המוווון כוחות נפשיים לדחוף את עצמי אפי' שאני יודע שזה הדבר הנכון לעשות.
אני יכול לראות את עצמי בתחומים אחרים אם כי זה די לוותר על חלום, חלום שבניתי את חיי לפיו (מבחינת בחירת מקומות עבודה והתנדבות, לימודים ועוד). ונוסיף לזה את היותי די הססן ולא אחד שנוטה לקחת החלטות קשות - ההחלטות די קורות לי מעצמן ואני מתאים את עצמי אליהן...
עדיין אני מתכנן לסיים את התואר הראשון ולבנתיים אפי' ניגש למבחנים לתואר שני, אבל שוב אני ריק.
אולי חפרתי קצת, אבל זה העניין - מסובךךך...

 

[אופירA]

נכון, מסובך. אבל לא בלתי אפשרי

יכול להיות שהמקום הזה של ביישן שלא עומד על שלו ולא מצליח לשים גבולות מול תופעות של תוקפנות - זה מקום של קושי ואולי חוסר יכולת.
אבל יכול מאוד להיות שהמקום הזה זה תהליך של למידה, שבסופו כן תהיה לך יכולת בלי קושי או עם הרבה הרבה פחות קושי.
ועובדה שעם הזמן יותר ויותר מצליח לך. למרות שבמחיר של הרבה כוחות. במשך השנים יכול להיות שיצליח לך גם בלי מחיר כל כך גדול.

אז אולי כן צריך לעבוד תקופה מסוימת בתחומים אחרים שאתה יכול לראות עצמך בהם, ולמשוך את התואר השני על יותר שנים מהרגיל, ולהמשיך בהתנדבות ובהתנסות יותר ארוכה מהרגיל, כדי לאמן מספיק זמן את המיומנויות שאתה פחות שולט בהם כרגע.
אז החלום לא אובד, רק נדחה קצת.
ובשורה התחתונה זה אתה שמגשים אותו - אתה עם היכולות שלך ועם הקשיים שלך. אתה עם המכלול שלך. וזו ההגשמה האמיתית ביותר.

 

[Shamy]

אז לפחות אם אתה לא מסוגל לוותר על שום דבר

ההצעה שלי שלפחות תדבר עם זוגתך על מצבך הנפשי. אני מציעה שאולי במידת הצורך אפילו לקחת טיפול תרופתי. ולדעתי אין לך פה מנוס מללכת לייעוץ מקצועי בעצמך, לא פעם ולא פעמיים יש המון פסיכולוגים שהולכים לפסיכולוגים אחרים כדי לעזור לעצמם להמנע משחיקה במקצוע - אולי אפילו תקבל עצות מאנשים באותו מסלול כמוך ויהיה להם עצות זהב לאיך להגיע לשביל הזהב עבורך. מעבר לכך, בזמן שכן פנוי לך אני מציעה לך לנוח פשוט ולהרגע. אולי לדאוג יותר לנפש מאשר לקריירה ולזוגיות והכל..לא בכל מחיר. אולי מדי כמה זמן כן לקחת יום יזום חופשי או בשישיבת יותר לנצל את הזמן לנוח כמה שאפשר. כן לנסות להסתגל למסגרות האלה אם אין ברירה.

 

[חלי שניר1]

משבר של תשישות

שלום סופה,
ראשית, לא הייתי שוללת את האפשרות של תשישות פיזית גם אם היא רק חלק מהסיבה. שווה לעשות בדיקות-דם ולו רק כדי לשלול גורם פיזי (שיכול להוביל גם לאפטיות).
שני, יכול להיות שעולות פה שאלות לגבי הדרך שבה בחרת לנהל את חייך - עם עומס של אחריויות שאל אף אחת אתה לא יכול לוותר - והידיעה שזה ימשיך כך עוד שנים!
אתה דורש מעצמך המון, כבר לאורך מספר שנים ולפניך עוד דרך ארוכה.
אולי התחושות שאתה מתאר הן צעקה של הגוף והנפש שלך לעצור ולבחון את הדברים?

 

[sufa310]

אולי

אולי, די בחנתי את העניינים ועדיין אני לא רואה את עצמי מוותר על הדברים הללו גם מבחינה מקצועית וגם כי אני צריך להתפרנס...
זה היה נחמד אם הייתי יכול לוותר על משהו, אבל אני לא חושב שאני רוצה ויכול

 

[אופירA]

יש לך בעיה, צריך לטפל בה

רוצה ויכול מקצועית לא רלוונטי כל כך כאשר יש תאונת דרכים או מחלה. נכון? עכשיו יש מחלה, אז צריך לטפל בה.
הרי לא יעזור לך שתגיד: אני חייב להתפרנס ולהוציא תואר שני, כאשר בגלל מצבך אתה לא מצליח לעבוד וללמוד.
אז צריך לעצור (או להפחית פעילות עד הרמה שאתה מצליח לעמוד בה), וללכת לרופא. למצוא חזרה קודם כל את הכוחות שחייבים להיות כדי לעשות מה שאתה חייב לעשות.

לגבי המקצוע, בכלל לא אסון לעצור בשלב של התואר הראשון, ולחשוב אם להמשיך לתואר שני או לעבור למקצוע אחר. ואפילו באופן זמני לכמה שנים. כי תואר ראשון חשוב בכל מקצוע.
אם אני מנחשת נכון, בחרת במקצוע רפואי טיפולי? אז זו סיבה טובה מאוד לעצור ולשקול אם הוא מתאים לך - לא מבחינת כישורים, אלא מבחינת כוחות לדרישות של המקצוע.
ובוודאי ובוודאי שזו סיבה טובה לעצור ולטפל בבעיה שלך. התאור של ההרגשות שלך בהחלט מצביע על עומס נפשי גדול, על קריסה בנפש, וצריך ללמוד אותו ולטפל בו ולא להתעלם ממנו.

 

[sufa310]

תסכול

זה העניין, לאחרונה אני תוהה כל הזמן אם מתאים לי לטפל. בעבודה הנוכחית שלי ובהתנדבות אני מרגיש שאני לא מצליח לעשות את זה. אפי׳ שאומרים לי שיש לי את הכישרון לכך אבל הבנתי שיש פן מאוד חשוב שאני חלש בו וזה רק מתסכל אותי...
מצד שני, עם תואר ראשון אין לי ממש מה לעשות וכנראה שאמשיך לקבל משכורת הנושקת למינימום אלא אם אבחר להתרחב בעבודה השנייה בה אני עובד בתחום אחר לגמרי, ומתמודד עם בוס לחוץ ולוחץ ועם לקוחות שלפעמים בא לך להוציא להם את הקורקבן - מה שמתסכל לא פחות

 

[אופירA]

ויש עוד המון אופציות מקצועיות, שכרגע אתה לא רואה

לא רק או טיפול או העבודה עם הבוס הלחוץ והלקוחות המעצבנים.
התואר הראשון טוב גם לצורך ההשכלה הכללית שלומדים במקצוע הטיפול (השכלה כללית עצומה בנוגע לבני אדם, למשל), וגם לצורך שיהיה תואר ראשון כלשהו בקורות החיים. הוא מצוין.
למקצוע הטיפול הוא לא שווה אמנם, אבל יש המון עבודות שלא מרוויחים בהם שכר מינימום אלא הרבה יותר, ואתה יכול לחשוב עליהן בהמשך.

אבל את זה עושים רק אחרי שמטפלים בבעיה שמצמצמת לך כרגע את נפח הרגש בגלל מצוקה קשה בנפש, כנראה (ובגלל הצמצום הזה, בין השאר, אתה לא רואה מספיק אופציות מקצועיות מול העיניים, וגם לא את הזכות שלך לשמוח וליהנות מהחיים ומהעבודה ומהמקצוע, עם כל זה שאתה חייב להתפרנס בכבוד וכו').

ואם למדת טיפול, אתה יכול לדעת שאחד הדברים החשובים בטיפול באדם הוא להבין שהחולשות שלו זה דבר טוב, שצריך להבין מה לעשות איתן. כך שאם המבט על הפן החלש שלך הן לוקח אותך לתסכול, זה הדבר הראשון שצריך לשנות אותו. את המבט. ואז, כשעושים את השינוי הזה במבט, השמיים הם הגבול - אם מקצועית, אם תעסוקתית, ואם בריאותית

.

 

[sufa310]

לוותר

האמת שמה שכואב לי בעניין זה לוותר, די חלמתי להיות מטפל מגיל ההתבגרות. גם כולם מעריכים אותי לפי היכולות האלה ובאיזשהו מקום לוותר על זה פי' לוותר על ההערכה מאחרים. אמנם יש דברים אחרים שמעריכים אותי לפיהם כמו יכולת למידה וכאלה - ועדיין, קשה לי לוותר... וביחוד שאני אחד שנלחם ועברתי דברים די קשים ובכ"ז נלחמתי והצלחתי. עם כל זה, לוותר על החלום?

 

[Shamy]

לדעתי לא

אם יש לך שאיפה מגיל קטן אני בעד לממש. ולהזכיר לעצמך שזה החלום כשאתה נהיה מתוסכל כדי לצלוח מכשולים.

 

[אופירA]

אוקיי, אז אל תוותר. אין צורך!

רוצה להיות מטפל למרות שלפעמים אתה מרגיש שאין לך יכולת?
אמנם אתה מרגיש לפעמים שאין לך יכולת, אבל אוהב להילחם ולהצליח?
אז תהיה מטפל. תילחם ותצליח. אל תוותר על החלום.

אבל בזמן הנכון. אל תלך לתואר שני כל עוד לא טיפלת בבעיה שלך.
דווקא כי אתה רוצה להצליח.
כי לא תוכל להצליח אם לא תטפל בבעיה.
יש בעיה, אז החלום יוגשם, אבל יחכה קצת. יידחה בכמה זמן.
יחכה עד שתתמודד עם הגורמים לדיכאון שלך ותרכוש כלי התמודדות טובים לחיים.
זה הכל. זה אפילו ערובה להיות מטפל יותר טוב עם יותר כלים פנימיים מאשר מי שלא התמודד.

אולי במשך הזמן תגיע למסקנה שאין לך כוחות, ואין סיבה להילחם בלי כוחות. ואין לך צורך להילחם על החלום.
אולי תגיע למסקנה ההפוכה שכן יש לך כוחות, רק אתה צריך להילחם. אז תילחם.
אבל ברור שקודם להתמודד עם המצב הנפשי שנקלעת אליו.

 

[sufa310]

בהחלט

בהחלט מסכים, השאלה איך?

 

[אופירA]

כרגע אתה לא יודע. גם אני לא.

למרות שבדיון למעלה, עם שאמי, הצעתי איזו דרך אפשרית.
אבל כרגע זה לא משנה, כי כרגע אתה רק גומר תואר ראשון. וכרגע צריך להחלים מהמצב שנקלעת אליו. לטפל בבעיה ולחזור לשמחת החיים ולתחושות הכוח שלך. וזה לוקח זמן.
עם הטיפול בבעיה, תלמד את עצמך יותר לעומק, ותדע על עצמך דברים רבים נוספים שהיום אתה לא יודע. ובין השאר - תוכל לדעת איך להילחם על החלום שלך עם הנתונים שלך, או אם עדיף לך לשנות את החלום למשהו שיותר אפשרי עבור הנתונים שלך - כל מה שהיום אי אפשר לדעת, כי יש שלבים בחיים ואי אפשר לדלג עליהם.

 

[מירי קולר]

סופה

גם אם לא מרגישים דיכאון הרי שהסימפטומים המתוארים כך בהחלט מעידים על דיכאון גם אם קל. האם אתה מטופל בשיחות ? רצוי ללכת אפילו למשהו קצר שיאפשר לך התבוננות נספת על התהליך. את לא מרגישה את הדיכאון כי יתכן ויש ניתוק מהרגש ואז ניתן לא להרגיש באמת את התחושות האלה.

 

[הקוסמת הורודה]

זה מה שלי יש מגיל ההתבגרות עד היום ולא נעלם למרות

שבנושא קרבה ואינטימיות לאנשים לפעמים זה כן כייף ולפעמים מעיק ולפעמים כלום אני מתכננת ללמוד תטא הילינג ולרפא את עצמי מהיסוד בעתיד

 

[הקוסמת הורודה]

מבחינתי זה תסמיני דיכאון בלי דיכאון ככה אני מגדירה זאת