המהטמה מיפו
New member
חוסר ניסיון בחיים - דילמות.
חלק מן הכותבים בפורום הזה, שכותרת הפורום משקפת את חייהם באופן אישי, הם חסרי ניסיון בקשרים זוגיים אבל לא לגמרי חסרי ניסיון ביחסי מין. לחלק יש אולי ניסיון זוגי מסוים אבל אין ניסיון במין. ולעוד חלק אין ניסיון בשני התחומים הקשורים זה בזה. אבל לגבי כל אותם אנשים שאליהם התייחסתי עד כה, ייתכן ומכל בחינה אחרת בחייהם, להוציא ההקשר הזוגי והמיני, מדובר באנשים בוגרים, עצמאיים ובעלי ניסיון בחיים להוציא תחום אחד, משמעותי אמנם, שבו אין להם ניסיון. ייתכן שמדובר באנשים בשלים ואפויים שמרגישים שלמים עם עצמם במידה לא מבוטלת ו"רק" מחפשים את החצי השני של עצמם או את האני הזוגי של עצמם, אבל מכירים היטב את ה"אני" שלהם. מקריאה של התגובות פה בעמוד או השניים האחרונים של דפי הפורום, הרגשתי היא שרוב הכותבים כאן הם כאלה (ומה לגבי הקוראים ואינם כותבים?).
אני רוצה לדבר על כאלה, שבגיל מאוחר יחסית למקובל בחברה מרגישים עצמם, וגם מבחינה אובייקטיבית הינם חסרי ניסיון לא רק בהקשר המיני והזוגי אלא בחיים באופן כללי. שבגלל כל מיני בעיות, חרדות חברתיות או מסלולי חיים אישיים שקשים יותר לקטלוג עדיין מסתובבים או תקועים, בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 שלהם, במצב דומה לזה של נערים בגיל ההתבגרות שלא יודעים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. אין להם שרשרת של חוויות, התנסויות וסיפורים לחלוק עם אנשים אחרים, ובנוסף גם אין להם אנשים שאיתם אפשר לא רק לחלוק סיפורים כאלה, אלא גם לשמוע מהם על חוויותיהם, ללמוד מהם וגם לחוות ביחד איתם חוויות שיביאו ללמידה, התבגרות וצמיחה. אנשים כאלה נקראים בשפה העברית "חברים".
הקושי לפתח ולמצוא חברויות, במיוחד עבור אנשים מופנמים שבלאו הכי לא ניחנו בכישורים חברתיים, הוא גדול יותר בשנים שאחרי בית הספר, הצבא והלימודים באוניברסיטה. לא פחות משהוא מנטלי ואולי יותר משהוא מנטלי, מדובר בקושי פרקטי. העבודות הנחשבות או לפחות המכובדות בימינו הן עבודות שמצריכות על פי רוב ישיבה בין 4 קירות מול מחשב במשך רוב שעות היום. במקום העבודה, שלי לפחות, האנשים שעימם אני יוצר אינטראקציה הם שני האנשים שיושבים איתי באותו משרד. שניהם גרים בערים אחרות, יש להם חברה וחברים משלהם ואינם אמורים להרגיש צורך להתאמץ להוסיף אותי למעגל החברים שלהם אף על פי שאנחנו בהחלט מסתדרים. כשאני חוזר הביתה בסוף היום, בסביבות שמונה בערב, לרוב אין לי כוח לעשות משהו. בגלל הבדידות, גם אין הזדמנויות או הזמנות שקופצות ומציעות את עצמן. נשאלת שאלה: איך לצאת מהמעגל הזה?
אפשרות אחת שעולה כל הזמן במחשבותיי היא שעל מנת לעשות שינוי ולצבור את ניסיון החיים החסר והדרוש על מנת לפתח ביטחון, כדאי לעבוד בעבודה שתאפשר עבודה עצמית במשך רוב שעות היום בדיוק על אותם דברים שחסרים לי - תקשורת עם אנשים. נדמה לי שקצת קשה לצפות מאדם להשתנות כאשר הוא מבלה 5 ימים בשבוע מול מחשב מבוקר עד ערב. המחיר של עזיבת עבודה שכזו הוא סיכון של האפשרות לפתח מה שנחשב לקריירה משמעותית או אפילו סתם קריירה/מקצוע מכובד, וגם כנראה אי ודאות כלכלית מרובה יותר. אבל קיימת כאן דילמה, מכיוון שהשנים עוברות והשינוי לא נראה באופק.
האם מישהו כאן חווה דילמות דומות?
חלק מן הכותבים בפורום הזה, שכותרת הפורום משקפת את חייהם באופן אישי, הם חסרי ניסיון בקשרים זוגיים אבל לא לגמרי חסרי ניסיון ביחסי מין. לחלק יש אולי ניסיון זוגי מסוים אבל אין ניסיון במין. ולעוד חלק אין ניסיון בשני התחומים הקשורים זה בזה. אבל לגבי כל אותם אנשים שאליהם התייחסתי עד כה, ייתכן ומכל בחינה אחרת בחייהם, להוציא ההקשר הזוגי והמיני, מדובר באנשים בוגרים, עצמאיים ובעלי ניסיון בחיים להוציא תחום אחד, משמעותי אמנם, שבו אין להם ניסיון. ייתכן שמדובר באנשים בשלים ואפויים שמרגישים שלמים עם עצמם במידה לא מבוטלת ו"רק" מחפשים את החצי השני של עצמם או את האני הזוגי של עצמם, אבל מכירים היטב את ה"אני" שלהם. מקריאה של התגובות פה בעמוד או השניים האחרונים של דפי הפורום, הרגשתי היא שרוב הכותבים כאן הם כאלה (ומה לגבי הקוראים ואינם כותבים?).
אני רוצה לדבר על כאלה, שבגיל מאוחר יחסית למקובל בחברה מרגישים עצמם, וגם מבחינה אובייקטיבית הינם חסרי ניסיון לא רק בהקשר המיני והזוגי אלא בחיים באופן כללי. שבגלל כל מיני בעיות, חרדות חברתיות או מסלולי חיים אישיים שקשים יותר לקטלוג עדיין מסתובבים או תקועים, בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 שלהם, במצב דומה לזה של נערים בגיל ההתבגרות שלא יודעים מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. אין להם שרשרת של חוויות, התנסויות וסיפורים לחלוק עם אנשים אחרים, ובנוסף גם אין להם אנשים שאיתם אפשר לא רק לחלוק סיפורים כאלה, אלא גם לשמוע מהם על חוויותיהם, ללמוד מהם וגם לחוות ביחד איתם חוויות שיביאו ללמידה, התבגרות וצמיחה. אנשים כאלה נקראים בשפה העברית "חברים".
הקושי לפתח ולמצוא חברויות, במיוחד עבור אנשים מופנמים שבלאו הכי לא ניחנו בכישורים חברתיים, הוא גדול יותר בשנים שאחרי בית הספר, הצבא והלימודים באוניברסיטה. לא פחות משהוא מנטלי ואולי יותר משהוא מנטלי, מדובר בקושי פרקטי. העבודות הנחשבות או לפחות המכובדות בימינו הן עבודות שמצריכות על פי רוב ישיבה בין 4 קירות מול מחשב במשך רוב שעות היום. במקום העבודה, שלי לפחות, האנשים שעימם אני יוצר אינטראקציה הם שני האנשים שיושבים איתי באותו משרד. שניהם גרים בערים אחרות, יש להם חברה וחברים משלהם ואינם אמורים להרגיש צורך להתאמץ להוסיף אותי למעגל החברים שלהם אף על פי שאנחנו בהחלט מסתדרים. כשאני חוזר הביתה בסוף היום, בסביבות שמונה בערב, לרוב אין לי כוח לעשות משהו. בגלל הבדידות, גם אין הזדמנויות או הזמנות שקופצות ומציעות את עצמן. נשאלת שאלה: איך לצאת מהמעגל הזה?
אפשרות אחת שעולה כל הזמן במחשבותיי היא שעל מנת לעשות שינוי ולצבור את ניסיון החיים החסר והדרוש על מנת לפתח ביטחון, כדאי לעבוד בעבודה שתאפשר עבודה עצמית במשך רוב שעות היום בדיוק על אותם דברים שחסרים לי - תקשורת עם אנשים. נדמה לי שקצת קשה לצפות מאדם להשתנות כאשר הוא מבלה 5 ימים בשבוע מול מחשב מבוקר עד ערב. המחיר של עזיבת עבודה שכזו הוא סיכון של האפשרות לפתח מה שנחשב לקריירה משמעותית או אפילו סתם קריירה/מקצוע מכובד, וגם כנראה אי ודאות כלכלית מרובה יותר. אבל קיימת כאן דילמה, מכיוון שהשנים עוברות והשינוי לא נראה באופק.
האם מישהו כאן חווה דילמות דומות?
