חוסר פירגון.

[liron m]

חוסר פירגון.

אחד הדברים שאני מרגישה מאוד חזק זה חוסר פירגון לנשים אחרות שנמצאות בהריון. וזה כולל חברות שלי. השבוע נודע לי ששתי חברות שיש להן תנוקות בני שנתיים חצי בערך נמצאות כרגע בשלבים התחלתיים של הריון. ויש לי ממש איזשהו רוע כלפיהן. במקום לפרגן ולאחל להן רק טוב אני מוצאת את עצמי בחוסר חשק לבקר אותן, ובכלל איזה מן צדק זה שאחרי שכבר הייתה להן הצלחה פעם אחת הן נכנסות להריון פעם שניה. זה לא פר. זה אמור להיות תורי הפעם. כמובן, שאני לא אומרת להן את זה, אבל זו התחושה הפנימית שלי. אני לא חושבת שאני בן אדם רע, וזה די מציק לי מצד שני להרגיש כך, אבל התחושות האלה בכל זאת קימות. האם יש עוד מישהו שעובר עליו משהו כזה? האם זאת בכלל תגובה נורמלית? הנשים היחידות שאני מפרגנת להן בהריון הן נשים שנכנסו להריון אחרי הפריות או נשים שבהריון אחרי הפלה. על אלה שנכנסו להריון באופן טבעי והכל הלך חלק אני מאוד כועסת. אני מוצאת את עצמי תוקעת מבטים כועסים לנשים ברחוב שבהריון או שהולכות עם עגלות. אני מרגישה שקשה לי כל כך ללכת הלאה. כל הזמן אני לחוצה ויש לי כאבי בטן ותופעות אחרות של לחץ רק מהמחשבה, מתי אני אכנס שוב להריון. האם אני בכלל אצליח שוב להיכנס להריון. וכל הדברים הרעים והבעיות שאני שומעת מיד אני מייחסת לעצמי ומוצאת שהם בוודאי יהיו מכשול עבורי. מישהי כתבה כאן הודעה לפני כמה ימים על איך שהיא חושבת שלילי כדי שהתוצאות תהינה חיוביות. וזה בדיוק מה שמלווה אותי כל החיים. תמיד לא לצפות ציפיות גבוהות מדי כי מי שחושב חיובי זה בטוח יגמר רע. תמיד לחשוב שלילי כדי שאולי דברים יסתדרו לטובה.

 

[karen01]

הכאב השורף של הריונות אחרים

הי לירון, מה שאת מתארת כל כך מוכר ונורמלי, ואני בטוחה שכולן כאן חוו אותו בדרגה מסוימת. כשחזרתי לעבודה אחרי ההפלה, מישהי כאן התחילה שבוע 18 והתחילה לגדול לה הבטן. רק לראות אותה ואת הקלות הבלתי נסבלת של ההריון שלה, פשוט שרף אותי. דיבורים בינה לבין אחד אחר שאישתו היתה בערך באותו שלב יכלו פשוט לרסק אותי לרסיסים בשניות (זכורה לי ארוחת צהרים שהיא שאלה אותו אם הוא מצלם את הבטן של אישתו. האוכל נתקע לי בגרון). איחלתי לה שתהיה חולה - לא שתפיל, אבל פשוט שלא תבוא לעבודה. שתהיה בשמירת הריון אפילו - מה לא. והרגשתי רעה - מאוד רעה - בד"כ אני אדם מפרגן וקנאה היא לא צד בולט אצלי. מתישהו הייתי אצל הילרית כלשהי, בפגישה מאוד קשה וטעונה, ושאלתי אותה איך להתמודד עם הכאב מצד אחד, ויסורי המצפון מצד שני. בשבילה התמונה היתה מאוד ברורה - לראות אותה ואת הבטן שלה זה מכאיב לי בצורה מטורפת. מה יותר נורמלי מלרצות להימנע מכאב? זה אחד האינסטינקטים הכי בסיסיים שלנו. אני לא איחלתי לה דברים רעים, רק רציתי למנוע ממנה להיות לידי. אם היא היתה ממשיכה את ההריון בחו"ל (בלי שאני אראה או אשמע על כך) זה הרי לא היה מזיז לי. עצם זה שאדם זר לי שמע את ה"רוע" הזה שלי וקיבל אותו כמובן מאליו, עזר לי מאוד לסלוח לעצמי. זה לא הפסיק את הכאב, אבל זה הוריד את יסורי המצפון. הרי מספיק קשה לנו גם בלי שנרגיש רעים. בשבוע האחרון שני ההריונות האלו נגמרו, ומאוד מאוד רווח לי. עברה כבר חצי שנה, ועדיין היה לי קשה איתם, אבל עצם זה שהם נגמרו נותן קצת הקלה. אצלי לאט לאט למדתי לחיות עם הכעס על האחרות. משהו קטן ואולי קצת מרושע שעזר היה לשכנע את עצמי שזה שהן בהריון לא אומר שבסה"כ - נגיד בעוד 5 שנים - המצב שלהן יהיה טוב משלי. אולי יהיו להן ילדים מעצבנים או חלילה עם בעיות כלשהן, ואצלי מעכשיו הכל ילך חלק? אני בעד לא להגזים בציפיות חיוביות, אבל גם לא להגזים בשליליות. אם הדברים לא יסתדרו, יהיה לי המון זמן להתבאס מהם גם ככה. אבל אם הם כן יסתדרו, אז לא חבל על כל הזמן שבזבזתי במחשבות שחורות? זה לא תמיד עובד... מקווה שעזרתי במשהו.

 

[liron m]

עזר בהחלט ../images/Emo107.gif

תודה שענית. כבר התחלתי לחשוב שאף אחד לא ראה את ההודעה. זה נושא בעייתי במיוחד כאשר מדובר בנשים אחרות שקרובות אליך ושהן בהריון. לאחרונה עברנו לדירה חדשה, וזוג חברים שגר לידינו בדירה הקודמת הבחורה נמצאת כרגע בהריון שני. לא הזמנתי אותם אלינו הביתה כי פשוט לא בא לי לפגוש אותה, ולהעמיד פנים שאני מאושרת בשבילה. עוד חברה שלי מהלימודים באוניברסיטה גם בהריון שני. ההתמודדות עם זה יותר קלה כיוון שהיא גרה בצפון ואנחנו מדברות פעם בכמה זמן בטלפון. היא תגיע לבקר אותנו בקיץ יחד עם עוד חברה מהלימודים, ועד אז כבר ההריון יהיה מאוד בולט. פשוט אצטרך למצוא דרך להתמודד עם זה. אני חושבת שחוסר הפרגון לא נובע מרשעות לשמה, אלא יותר מתחושה של - למה לה זה מצליח ולי לא. ואני בהחלט מסכימה איתך לגבי עניין הכאב המוחשי - רחוק מהעין רחוק מהלב. העניין של אופטימיות קשור בכלל באדם ולא רק מכיוון שעברנו מקרה של אובדן הריון, אלא שבעצם טבעי אני לא אופטימית, וכך זה גם משליך על ההתמודדות עם אובדן ההריון.

 

[שני 4]

לירון כל כך מזדה איתך, רק שאיתי

השונה הוא: אני לא יכולה להכנס שוב להריון.כי זה מסכן את חיי. ותאמיני לי זה אוכל אותי.......

 

[liron m]

לשני

מצטערת לשמוע. כל שאוכל לאמר יהיה ריקני ויזכיר תגובות מרגיזות של אנשים שלא מבינים מה זה לאבד הריון. אני מקווה שאת שוקלת פתרונות אחרים, אם אפשר בכלל להתבטא בצורה כזו. ואני מאחלת לך שתהיה אמא כמה שיותר מהר. אנחנו לא חייבים הרי ללדת ממש כדי להיות הורים.לפי ההודעות שאני קוראת בפורום ולפי ההרגשה שלי, זה נכון שהזמן עושה את שלו אבל יותר מכך אם נוצרת חוויה חיובית מתקנת זה מעמעם ושם בצד את החוויה הלא נעימה שעברנו. כל טוב והמון הצלחה, שולחת לך נשיקות וחיבוק ענק. רק שיהיה טוב.

 

[שני 4]

רוצה להסביר! לא הבנת!

אני כבר אמא

אסור לי להכנס להריון שוב,כי אחרי לידת ביתי הסתבכתי קשות(היתה לי חסימה עורקית שהובילה לנמק..) ביי ביי שני

 

[liron m]

התנצלות לשני

קשה לי למצוא בדיוק את המילים אבל אני מתנצלת.

 

[e k]

חברה

אני מבינה מה עובר עלייך אבל תמיד תזכרי שהריון זה דבר מופלא ומי יודע מה יהיה סופו של ההריון של החברות שלך אם חלילה זה יסתיים רע תמיד תאשימי את עצמך למה חשבתי מה שחשבתי היום כל אישה שאני רואה בהריון אני מאחלת לה רק שתסיים בשלום גיסתי וחברה מאוד טובה שלי בהריון בערך באותו שבוע ויש לי שכנה שבוע פחות ממני תמיד צחקנו שנלד ביחד כן זה צובט בלב במיוחד שהייתי צריכה להיות בשבוע 34 אבל שלא יקרה להן מה שקרה לי רק שיסיימו בשלום גם אני מאמינה שאופטמיות יתרה יכולה להגמר רע אבל זה מה יש וכן יהיה טוב גם לך וגם לי חייב להיות

 

[נצאב]

טבעי לחלוטין

הרגשתך טיבעית לחלוטין. גם אני מרגישה בדיוק כמוך מילה במילה. אני לא מאמינה שמישהי אחרת כתבה את זה ולא אני. חשבתי שיש לי אופי קנאי או משהו כזה. אבל זה כנראה טיבעי. למה להן מגיע הריונות בריאים וטיבעיים ואנחנו אחרי שאנחנו נלחמות משהו מתפספס. זה באמת לא פייר!!!