חוסר תקשורת משווע
מרגיש ככ מחורבן עם עצמי.
התחלתי לעבוד במסעדה כשליח, עבדתי בזה בעבר לא מעט ובכול זאת זה בא רע ביותר, עבודה פשוט נוראית. לאחר שלושה שבועות בערך הודעתי למעסיקים שלי שחשבתי שזה יבוא לי יותר בקלות ושאני רוצה לעזוב, ביקשו ממני להישאר שבועיים שלושה והסכמתי.
הם היו מרוצים ממני, משלוחים תמיד מגיעים בזמן והמקום עובד חזק ביותר, עשיתי גם כול הזמן דברים מעבר לשליחויות, ניקיתי, לקחתי הזמנות וכו.
כמה ימים לפני המועד המתוכנן הם הביאו לי הצעה שלא יכולתי לסרב, הכפילו לי את המשכורת, שזה הסתכם בבערך 80\90שח לשעה(!), אין חיה כזאת בישראל. בנוסף נתנו לי להיות בבית בשעות מתות ולהגיע בבוקר במשלוח הראשון ולא עפ השעה הקבועה, ומעל הכול, יחס שאפשר לקוות שיהיה אצל כול מעסיק. מדובר בזוג הורים צעירים שנותנים את הכול לעסק ולעובדים, יחס נדיר.
אז סובבה הרולטה וחמישי נבחר להיות התחלת דיפרסייה חדשה, בברכת בוקר טוב וכיסא על הקיר התקדמתי בארגון הבוקר, ראש שניים אחרי והשיר שנבחר היה ״לך אלי״ בביצוע מאיר בנאי.
הגעתי לעבודה ואחרי שעה שעתיים נזכרתי שלא שאלתי איזה שאלה, מתי בעצם אני מתחיל להשתכר בשכר החדש? היא ענה לי ש ״מהחודש״, אמרתי לה אבל שאני הייתי אמור להפסיק ב20 לאוק ועיקמתי פרצוף, בעצם יש עוד שבוע וזה לא צודק, היא אמרה לי ״תזכור את זה אם אצטרך עזרה במטבח״, לא הבנתי למה היא אמרה את עניין המטבח והרגשתי שזאת סטירה על סטירה. המשלוחים בדיוק נארזו והיא אמרה לי בוא נדבר אחכ, לקחתי את המשלוחים ויצאתי עם תחושה חמוצה.
זה לא הפסיק לאכול אותי, הרגשתי מנוצל, נו אז מה שזה כולה עוד שבוע, אני אמור וצריך לקבל עליו את השכר החדש, ומה היה העניין עם המטבח?? אהה הבנתי, רוצים שאני גם אהיה הטבח וגם השליח וגם בזה ופה ושם ובעצם קנו את רמח איבריי במשכורת כפולה.
בינתיים היום רץ והיא כבר יצאה משם הבייתה, הייתי כבר לקראת סיום ובעלה האלוף שאל אותי אם להכין לי אוכל אז עניתי ש״לא אני אוכל חומוס עם חברים״, כשברור מאיך שאמרתי שאני לא באמת.
הלכתי הבייתה, עדיין עם מוטות הדלק שמותכים בתוכי, התייעצתי עם חבר והסברתי לו את הצד שלי, הסברתי גם לאמא שלי, ובעצם מכרתי להם בצורה מושלמת את הפראנויה שלי.
לקחתי את הפלאפון וסימסתי לה הודעה, ״היי, תראי בלי קשר למה שהיה היום, אני חוזר בי מההצעה, אני אמשיך עד סוף החודש בשמחה.״
היא התקשרה אלי כמה דקות אחרי, מה מו ומי, שאלה, רגע מה קרה היום? הסברתי שאני לא חושב שאוכל לענות על הציפיות שלהם והעניין עם השכר החדש לא היה צודק, ואז היא הסבירה לי את מה שהיה יכול להיות ככ ברור אם לא הייתה לי גוויה בתוך הגוף באותו הרגע, שהיא התכוונה שהיא מביאה לי רטרו מתחילת החודש את השכר החדש.
רגע ההבנה היה שמיטת קרקע תחת רגליי, לא הוצאתי מילה שניות מביכות, ואז כול מה שרק יכולתי להגיד זה שאני לא יודע מה להגיד לה, שאני נבוך כמו שלא הייתי מעולם. היא הבינה מה שהבנתי, שזה ההיפך הגמור, היא שאלה אם זה משנה משהו ואמרתי לה שברור ואני ככ מצטער ושאני לא יכול למצוא מילים מספיק להמחיש את זה, היא ביקשה דבר אחד מתבקש ממני-תקשורת. אמרתי לה שזה סיפור חיי.
פרשת משהו בצורה שגויה, כעסת עליו וקיבלתת החלטה נחרצת וחורצת על פיו, שיהיה לנו בהצלחה.
ונגיד לרגע שהיא כן התכוונה לחודש הבא, נגיד שהתאכזבתי, אם זאת הצורה בה אני מטפל בדברים, לאן אגיעֿ? כנראה שבדיוק להיכן שאני נמצא, רווק שנים רבות ללא מקצוע או השכלה גבוהה, חסר כול דבר משמעותי בחיי, עם מעגל חברים גרעיני ומצומצם.
אין שום סיכוי לקיים מערכת יחסים עם דרכי התנהגות כאלה, אם נוסיף לזה את הדרישות הנוקשות שיש לי מבת הזוג ומעצמי כלפי מערכת יחסים נשארתי עם 0% סיכוי. וברגע שאתה מפנים את הדברים אתה צולל שוב לקרקעית האוקיינוס השקטה והקרה.
הלוואי שיכולתי לומר שאלמד מזה, אלמד אבל בצורה זמנית, הדבר ומבוכתו ירחפו מעליי לפרק זמן כזה או אחר וכשיגמר, האדם יחזור לסורו, ואז התהליך יתחיל שוב.
מבאס אותי מאוד שהצלחתי בשלב מאוד מוקדם לבטא את הגוויה שבי, אם זה רק היה ״מוצדק״ או לכול הפחות על כלום ושום דבר, אבל זה נעשה על פרגון מרחיק לכת כלפיי שהבנתי לא נכון, שזה גרוע מכלום.
שנקבל את הכוח לעבוד על הרעות שלנו, בשורות טובות לכולם.
מרגיש ככ מחורבן עם עצמי.
התחלתי לעבוד במסעדה כשליח, עבדתי בזה בעבר לא מעט ובכול זאת זה בא רע ביותר, עבודה פשוט נוראית. לאחר שלושה שבועות בערך הודעתי למעסיקים שלי שחשבתי שזה יבוא לי יותר בקלות ושאני רוצה לעזוב, ביקשו ממני להישאר שבועיים שלושה והסכמתי.
הם היו מרוצים ממני, משלוחים תמיד מגיעים בזמן והמקום עובד חזק ביותר, עשיתי גם כול הזמן דברים מעבר לשליחויות, ניקיתי, לקחתי הזמנות וכו.
כמה ימים לפני המועד המתוכנן הם הביאו לי הצעה שלא יכולתי לסרב, הכפילו לי את המשכורת, שזה הסתכם בבערך 80\90שח לשעה(!), אין חיה כזאת בישראל. בנוסף נתנו לי להיות בבית בשעות מתות ולהגיע בבוקר במשלוח הראשון ולא עפ השעה הקבועה, ומעל הכול, יחס שאפשר לקוות שיהיה אצל כול מעסיק. מדובר בזוג הורים צעירים שנותנים את הכול לעסק ולעובדים, יחס נדיר.
אז סובבה הרולטה וחמישי נבחר להיות התחלת דיפרסייה חדשה, בברכת בוקר טוב וכיסא על הקיר התקדמתי בארגון הבוקר, ראש שניים אחרי והשיר שנבחר היה ״לך אלי״ בביצוע מאיר בנאי.
הגעתי לעבודה ואחרי שעה שעתיים נזכרתי שלא שאלתי איזה שאלה, מתי בעצם אני מתחיל להשתכר בשכר החדש? היא ענה לי ש ״מהחודש״, אמרתי לה אבל שאני הייתי אמור להפסיק ב20 לאוק ועיקמתי פרצוף, בעצם יש עוד שבוע וזה לא צודק, היא אמרה לי ״תזכור את זה אם אצטרך עזרה במטבח״, לא הבנתי למה היא אמרה את עניין המטבח והרגשתי שזאת סטירה על סטירה. המשלוחים בדיוק נארזו והיא אמרה לי בוא נדבר אחכ, לקחתי את המשלוחים ויצאתי עם תחושה חמוצה.
זה לא הפסיק לאכול אותי, הרגשתי מנוצל, נו אז מה שזה כולה עוד שבוע, אני אמור וצריך לקבל עליו את השכר החדש, ומה היה העניין עם המטבח?? אהה הבנתי, רוצים שאני גם אהיה הטבח וגם השליח וגם בזה ופה ושם ובעצם קנו את רמח איבריי במשכורת כפולה.
בינתיים היום רץ והיא כבר יצאה משם הבייתה, הייתי כבר לקראת סיום ובעלה האלוף שאל אותי אם להכין לי אוכל אז עניתי ש״לא אני אוכל חומוס עם חברים״, כשברור מאיך שאמרתי שאני לא באמת.
הלכתי הבייתה, עדיין עם מוטות הדלק שמותכים בתוכי, התייעצתי עם חבר והסברתי לו את הצד שלי, הסברתי גם לאמא שלי, ובעצם מכרתי להם בצורה מושלמת את הפראנויה שלי.
לקחתי את הפלאפון וסימסתי לה הודעה, ״היי, תראי בלי קשר למה שהיה היום, אני חוזר בי מההצעה, אני אמשיך עד סוף החודש בשמחה.״
היא התקשרה אלי כמה דקות אחרי, מה מו ומי, שאלה, רגע מה קרה היום? הסברתי שאני לא חושב שאוכל לענות על הציפיות שלהם והעניין עם השכר החדש לא היה צודק, ואז היא הסבירה לי את מה שהיה יכול להיות ככ ברור אם לא הייתה לי גוויה בתוך הגוף באותו הרגע, שהיא התכוונה שהיא מביאה לי רטרו מתחילת החודש את השכר החדש.
רגע ההבנה היה שמיטת קרקע תחת רגליי, לא הוצאתי מילה שניות מביכות, ואז כול מה שרק יכולתי להגיד זה שאני לא יודע מה להגיד לה, שאני נבוך כמו שלא הייתי מעולם. היא הבינה מה שהבנתי, שזה ההיפך הגמור, היא שאלה אם זה משנה משהו ואמרתי לה שברור ואני ככ מצטער ושאני לא יכול למצוא מילים מספיק להמחיש את זה, היא ביקשה דבר אחד מתבקש ממני-תקשורת. אמרתי לה שזה סיפור חיי.
פרשת משהו בצורה שגויה, כעסת עליו וקיבלתת החלטה נחרצת וחורצת על פיו, שיהיה לנו בהצלחה.
ונגיד לרגע שהיא כן התכוונה לחודש הבא, נגיד שהתאכזבתי, אם זאת הצורה בה אני מטפל בדברים, לאן אגיעֿ? כנראה שבדיוק להיכן שאני נמצא, רווק שנים רבות ללא מקצוע או השכלה גבוהה, חסר כול דבר משמעותי בחיי, עם מעגל חברים גרעיני ומצומצם.
אין שום סיכוי לקיים מערכת יחסים עם דרכי התנהגות כאלה, אם נוסיף לזה את הדרישות הנוקשות שיש לי מבת הזוג ומעצמי כלפי מערכת יחסים נשארתי עם 0% סיכוי. וברגע שאתה מפנים את הדברים אתה צולל שוב לקרקעית האוקיינוס השקטה והקרה.
הלוואי שיכולתי לומר שאלמד מזה, אלמד אבל בצורה זמנית, הדבר ומבוכתו ירחפו מעליי לפרק זמן כזה או אחר וכשיגמר, האדם יחזור לסורו, ואז התהליך יתחיל שוב.
מבאס אותי מאוד שהצלחתי בשלב מאוד מוקדם לבטא את הגוויה שבי, אם זה רק היה ״מוצדק״ או לכול הפחות על כלום ושום דבר, אבל זה נעשה על פרגון מרחיק לכת כלפיי שהבנתי לא נכון, שזה גרוע מכלום.
שנקבל את הכוח לעבוד על הרעות שלנו, בשורות טובות לכולם.
