TipTip2013
New member
חוסר תשוקה לחיות (טריגר)
היי חברה. לפני כמה זמן פרסמתי הודעה וביקשתי המלצות לפסיכולוגית..לצערי עוד לא הלכתי. הסיבות:
1. מפחד לפתוח את החרדות בפניה 2. בושה ואשמה לבקש כסף מההורים על הטיפול.
אני רוצה לתאר קצת יותר בבירור את התחושות שלי. כדי שאולי מישהו פה יגיד שהוא מזדהה (זה יעזור לי מאוד) או שיידע איך אפשר לשפר אותן.
אז ככה:
התשוקה וההנאה בחיים שלי ירדה באופן משמעותי. זה ממש בגדול. אני מדברת על הדברים הכי קטנים..
פעם היה לי דחף מיני גדול יותר ולאט לאט הוא ירד עד שאני מרגישה שאין בי אותו יותר וזה עצוב לי.
הרצון שלי לצאת עם חברות ולשבת איתן בבית קפה או פאב. או בכלל להיפגש עם חברות- ירד ממש. לא מקיימת כבר מפגשים חברתיים בכלל.
ההנאה שלי מהליכות בחוץ- שפעם מאוד הרגיעו אותי ועשו לי טוב- כבר חצי שנה שאין לי חשק לצאת להליכות. כי כשאני מתחילה ללכת אני נשאבת לתחושות
ומחשבות נוראיות ומייאשות על החיים.
לשמוע מוזיקה- אני לא מסוגלת. ואני אחת שפעם הייתה מורידה שירים בקצב ומתענגת עליהם בעיקר בהליכות, בחדר ובאוטו. היום כל שיר כמעט מדכא אותי.
אני מתייחסת בכובד ראש לכל מילה ומילה וישר מתחילה להזדהות עם השיר ולהכנס לדאון. זה כשהשיר מדכא או עצוב- שזה רוב השירים היפים. והשירים השמחים- סתם מעיקים עליי.
הכי עצוב לי ומפחיד אותי שבעקבות כל זה גם ההנאה שלי עם הבן זוג ירדה. אני פתאום רואה רק את השלילי אצלו ומידי פעם את החיובי ואז מחבקת אותו באטרף. ואז שוב מדוכאת שלא כיף לי לעשות איתו דברים שעד לא מזמן היה כיף חיים.
מה גרם לכל זה? את זה אני מתה לברר. אבל ההרגשה שלי היא שזה כניסה לחיים בוגרים שנכפתה עליי לפני שאני מוכנה לכך. מחסור בחיי חברה, שנפסקו בגל שנגמר לי התואר. אני לא שומרת על קשר עם אנשים כשזה לא במסגרת. ולא משנה כמה אני אנסה. לא מסוגלת. השינוי באורח החיים- כבר לא מעניין אותי לצאת ולעשות שטויות בפאבים כמו פעם, כי יש לי חבר ואין לי טעם בלהתחיל עם בנים או להנות מזה שהם מתחילים איתי. ולכן גם לא אכפת לי עד כדי כך איך אני נראת. פחות אכפת לי מהמראה החיצוני שזה טוב מאוד אבל גם רע מאוד. ובעיקר פחד. פחד מהחיים. ממסגרות. ממקומות שלא טוב לי בהם- התחלתי עבודה חדשה ולא טוב לי שם חברתית. וזה המון שעות. זה קשה.
וזה כל מה שהצלחתי עד עכשיו לחשוב עליו..אם מישהו מזדהה אשמח מאוד לשמוע.
תודה וסליחה על החפירה
היי חברה. לפני כמה זמן פרסמתי הודעה וביקשתי המלצות לפסיכולוגית..לצערי עוד לא הלכתי. הסיבות:
1. מפחד לפתוח את החרדות בפניה 2. בושה ואשמה לבקש כסף מההורים על הטיפול.
אני רוצה לתאר קצת יותר בבירור את התחושות שלי. כדי שאולי מישהו פה יגיד שהוא מזדהה (זה יעזור לי מאוד) או שיידע איך אפשר לשפר אותן.
אז ככה:
התשוקה וההנאה בחיים שלי ירדה באופן משמעותי. זה ממש בגדול. אני מדברת על הדברים הכי קטנים..
פעם היה לי דחף מיני גדול יותר ולאט לאט הוא ירד עד שאני מרגישה שאין בי אותו יותר וזה עצוב לי.
הרצון שלי לצאת עם חברות ולשבת איתן בבית קפה או פאב. או בכלל להיפגש עם חברות- ירד ממש. לא מקיימת כבר מפגשים חברתיים בכלל.
ההנאה שלי מהליכות בחוץ- שפעם מאוד הרגיעו אותי ועשו לי טוב- כבר חצי שנה שאין לי חשק לצאת להליכות. כי כשאני מתחילה ללכת אני נשאבת לתחושות
ומחשבות נוראיות ומייאשות על החיים.
לשמוע מוזיקה- אני לא מסוגלת. ואני אחת שפעם הייתה מורידה שירים בקצב ומתענגת עליהם בעיקר בהליכות, בחדר ובאוטו. היום כל שיר כמעט מדכא אותי.
אני מתייחסת בכובד ראש לכל מילה ומילה וישר מתחילה להזדהות עם השיר ולהכנס לדאון. זה כשהשיר מדכא או עצוב- שזה רוב השירים היפים. והשירים השמחים- סתם מעיקים עליי.
הכי עצוב לי ומפחיד אותי שבעקבות כל זה גם ההנאה שלי עם הבן זוג ירדה. אני פתאום רואה רק את השלילי אצלו ומידי פעם את החיובי ואז מחבקת אותו באטרף. ואז שוב מדוכאת שלא כיף לי לעשות איתו דברים שעד לא מזמן היה כיף חיים.
מה גרם לכל זה? את זה אני מתה לברר. אבל ההרגשה שלי היא שזה כניסה לחיים בוגרים שנכפתה עליי לפני שאני מוכנה לכך. מחסור בחיי חברה, שנפסקו בגל שנגמר לי התואר. אני לא שומרת על קשר עם אנשים כשזה לא במסגרת. ולא משנה כמה אני אנסה. לא מסוגלת. השינוי באורח החיים- כבר לא מעניין אותי לצאת ולעשות שטויות בפאבים כמו פעם, כי יש לי חבר ואין לי טעם בלהתחיל עם בנים או להנות מזה שהם מתחילים איתי. ולכן גם לא אכפת לי עד כדי כך איך אני נראת. פחות אכפת לי מהמראה החיצוני שזה טוב מאוד אבל גם רע מאוד. ובעיקר פחד. פחד מהחיים. ממסגרות. ממקומות שלא טוב לי בהם- התחלתי עבודה חדשה ולא טוב לי שם חברתית. וזה המון שעות. זה קשה.
וזה כל מה שהצלחתי עד עכשיו לחשוב עליו..אם מישהו מזדהה אשמח מאוד לשמוע.
תודה וסליחה על החפירה