מחפשת אחר האמת85
New member
חופשת פסח - תסכול
כל חופשת הפסח הזאת התבזבזה לי ללא שום מעשה יעיל או התקדמות\ צמיחה אישית. או בכלל כל דבר שיגרום לי לההרגיש טוב עם עצמי. היו ימים בטלים ריקים מכל תוכן בהם רק שאלתי שאלות כגון: מה עלי לעשות עכשיו? איך אני ממשיכה מפה הלאה? מה בעצם חסר לי? מה אני אמורה לעשות עם עצמי ברגע זה?.. אני מרגישה כזאת חולשה וחוסר באנרגיות שאין לי כוח לחיות. פשוט חרא לי. אין מוטיבציה לשום דבר... מרירות עד כמה שהיייתי נחושה בתהליך השינוי, הייתה לי תקווה שהנה עליתי על המסלול, מצאתי שאיפות להתמקד בהם, נראה כאילו יש לי משהו שמניע אותי בהליך העשייה --- אך כמתברר לי עכשיו מכל מה שעשיתי עד עכשיו- במציאות אמת לאמיתה לא הגעתי לשום דבר שיכול להראות על התקדמות.. הבנתי שאני מחפשת אחר משהו שאני בעצמי לא יודעת מהו, שרועה ברחמים עצמיים, ולא מסוגלת להבחין בדברים החיוביים שבחיים. לא מזמן, הבנתי (בזכות בנאדם מאוד פיקח) למה אנשים לא שומרים איתי על קשרים לטווח הארוך ולמה קשה כל כך להסתדר איתי עד כדי ניתוק הקשר. האמת לא היה לי שום חידוש: חוסר פרופורציה בתפיסת העולם, שימוש במושגים ובתוויות ריקות מתוכן, אינטרסנטיות, הגבלה לעולם המושגים הפרטי שלי, הטווית מציאות מדומה בה בחרתי את איזור הנוחות. דבר נוסף הוא אי יכולת לקבל המלצות או עצות מהסובבים, דחייה של רעיונות שנוגדים את תפיסת העולם שלי ועוד... אני בהחלט לקחתי הכל לתשומת ליבי, עוד מישהו האיר את עיני בכך שהכוס שלי מלאה לגמרי, זה שאני חושבת שאני פיקחית ואינטלגנטית, שאני מבינה ויודעת מהחיים שלי - כל זה רק אגו מנופח חסר מודעות.. איפשהו מבפנים, כל הדברים הללו קיבלו אישור, זה רק השלים לי את חלקי הפאזל בפידבק שאני חולבת מהסביבה (כיוון שאני לחלוטין לא שפויה לראות את עצמי בצורה אובייקטיבית, אני זקוקה ממשובים מאנשים מהצד). היה לי איזה פיגור בגיל ההתבגרות שנמשך עד עצם היום הזה, ברמת ההתפתחות המנטלית אולי כן אני נמצאת בטווח הנכון, אך בבחינת הבנת תהליכי החיים וההתמודדות עם המציאות - נשארתי מאחור. אני אודנו נשארתי אותה טינאג'רית מתבגרת שמנסה לקבל משהו שהיא בעצמה לא יודעת מהו.. זה כאילו יש לי פער בהתפתחות, ועכשיו אני משמלמת עליו ביוקר. באתי לא מוכנה לקראת המציאות שהחיים הציבו בפני, ובגלל שהייתי מנוכרת לעצמי ולא שמעתי לקול הפנימי שלי שהשתוקק עם השנים , הפכתי לגולם רגשי חסר קשר לכל מה שקורה סביבו. אני מקווה שאני אכן מצליחה להעביר כאן את המטרה של הודעה זו, כי כבר נמאס לי לדשדש בתוך העירפול של עצמי. אני חשה כמו אחת שהפכה את דרך שפיכת הצרות שלה ברבים לאורך חיים מקובל, אחת שמתבכיינת וחופרת בתוך החרא של עצמה ועוד מקבלת מזה עונג (איזו אירוניה..) עלה בדעתי שיכול להיות ששורש של כל המחשבות הריקות \ טורדניות\ כפייתיות\ חסרת זיקה למציאות, אלו הם הפחדים: רק לא מזמן קלטתי עד כמה אני מפחדת מדברים כאלו ואחרים (ואני בכוונה אקצין ואגזים כאן לצורך ההמחשה): פחד מפני הסטודנטים שלומדים איתי , פחד מפני השכנים , פחד מפני תגובות או ביקורת לא נעימה, פחד מפני סירוב או דחייה, פחד מפני איבוד עבודה, פחד מפני כישלון, מפני זה שלעולם לא אצא ממלכודת הבדידות, פחד מהמינוס בבנק והפחד הכי גדול שלי הוא הפחד מעצמי! למרות שאני בפיגור של 3 שנים (אני בת 21 עם שכל של בת 18 לכל היותר), מרגישה כמו נערה מתבגרת שנאבקת יום יום עם עצמה במלחמת הקיום האינסופית... אני לא מבינה למה אני כל כך אטומה לקחת את מה שאומרים לי אנשים שיודעים קצת יותר מהחיים שלהם, ולברור מזה עיצות מועילות לחיים או רעיונות לצאת מהבוץ. נדמה כי ההרגלים שלי כל כך מקובעים (כל המסיכות, השקרים, הפחדים, חוסר חמור בביטחון עצמי) עד כי יום אחד הכל יתפוצץ לי בפרצוף ואני אמצא את עצמי בלב החיים עוד כמה שנים, בלי הישגים, בלי הזדמנויות, בלי שאיפות, ורק ריקנות עופפת אותי מכל עבר.. נימה פסימית, אני יודעת, לא מתאים לי, אבל ככה יצא לי הכי טוב להעביר את מה שעבר עלי בפסח 2007
כל חופשת הפסח הזאת התבזבזה לי ללא שום מעשה יעיל או התקדמות\ צמיחה אישית. או בכלל כל דבר שיגרום לי לההרגיש טוב עם עצמי. היו ימים בטלים ריקים מכל תוכן בהם רק שאלתי שאלות כגון: מה עלי לעשות עכשיו? איך אני ממשיכה מפה הלאה? מה בעצם חסר לי? מה אני אמורה לעשות עם עצמי ברגע זה?.. אני מרגישה כזאת חולשה וחוסר באנרגיות שאין לי כוח לחיות. פשוט חרא לי. אין מוטיבציה לשום דבר... מרירות עד כמה שהיייתי נחושה בתהליך השינוי, הייתה לי תקווה שהנה עליתי על המסלול, מצאתי שאיפות להתמקד בהם, נראה כאילו יש לי משהו שמניע אותי בהליך העשייה --- אך כמתברר לי עכשיו מכל מה שעשיתי עד עכשיו- במציאות אמת לאמיתה לא הגעתי לשום דבר שיכול להראות על התקדמות.. הבנתי שאני מחפשת אחר משהו שאני בעצמי לא יודעת מהו, שרועה ברחמים עצמיים, ולא מסוגלת להבחין בדברים החיוביים שבחיים. לא מזמן, הבנתי (בזכות בנאדם מאוד פיקח) למה אנשים לא שומרים איתי על קשרים לטווח הארוך ולמה קשה כל כך להסתדר איתי עד כדי ניתוק הקשר. האמת לא היה לי שום חידוש: חוסר פרופורציה בתפיסת העולם, שימוש במושגים ובתוויות ריקות מתוכן, אינטרסנטיות, הגבלה לעולם המושגים הפרטי שלי, הטווית מציאות מדומה בה בחרתי את איזור הנוחות. דבר נוסף הוא אי יכולת לקבל המלצות או עצות מהסובבים, דחייה של רעיונות שנוגדים את תפיסת העולם שלי ועוד... אני בהחלט לקחתי הכל לתשומת ליבי, עוד מישהו האיר את עיני בכך שהכוס שלי מלאה לגמרי, זה שאני חושבת שאני פיקחית ואינטלגנטית, שאני מבינה ויודעת מהחיים שלי - כל זה רק אגו מנופח חסר מודעות.. איפשהו מבפנים, כל הדברים הללו קיבלו אישור, זה רק השלים לי את חלקי הפאזל בפידבק שאני חולבת מהסביבה (כיוון שאני לחלוטין לא שפויה לראות את עצמי בצורה אובייקטיבית, אני זקוקה ממשובים מאנשים מהצד). היה לי איזה פיגור בגיל ההתבגרות שנמשך עד עצם היום הזה, ברמת ההתפתחות המנטלית אולי כן אני נמצאת בטווח הנכון, אך בבחינת הבנת תהליכי החיים וההתמודדות עם המציאות - נשארתי מאחור. אני אודנו נשארתי אותה טינאג'רית מתבגרת שמנסה לקבל משהו שהיא בעצמה לא יודעת מהו.. זה כאילו יש לי פער בהתפתחות, ועכשיו אני משמלמת עליו ביוקר. באתי לא מוכנה לקראת המציאות שהחיים הציבו בפני, ובגלל שהייתי מנוכרת לעצמי ולא שמעתי לקול הפנימי שלי שהשתוקק עם השנים , הפכתי לגולם רגשי חסר קשר לכל מה שקורה סביבו. אני מקווה שאני אכן מצליחה להעביר כאן את המטרה של הודעה זו, כי כבר נמאס לי לדשדש בתוך העירפול של עצמי. אני חשה כמו אחת שהפכה את דרך שפיכת הצרות שלה ברבים לאורך חיים מקובל, אחת שמתבכיינת וחופרת בתוך החרא של עצמה ועוד מקבלת מזה עונג (איזו אירוניה..) עלה בדעתי שיכול להיות ששורש של כל המחשבות הריקות \ טורדניות\ כפייתיות\ חסרת זיקה למציאות, אלו הם הפחדים: רק לא מזמן קלטתי עד כמה אני מפחדת מדברים כאלו ואחרים (ואני בכוונה אקצין ואגזים כאן לצורך ההמחשה): פחד מפני הסטודנטים שלומדים איתי , פחד מפני השכנים , פחד מפני תגובות או ביקורת לא נעימה, פחד מפני סירוב או דחייה, פחד מפני איבוד עבודה, פחד מפני כישלון, מפני זה שלעולם לא אצא ממלכודת הבדידות, פחד מהמינוס בבנק והפחד הכי גדול שלי הוא הפחד מעצמי! למרות שאני בפיגור של 3 שנים (אני בת 21 עם שכל של בת 18 לכל היותר), מרגישה כמו נערה מתבגרת שנאבקת יום יום עם עצמה במלחמת הקיום האינסופית... אני לא מבינה למה אני כל כך אטומה לקחת את מה שאומרים לי אנשים שיודעים קצת יותר מהחיים שלהם, ולברור מזה עיצות מועילות לחיים או רעיונות לצאת מהבוץ. נדמה כי ההרגלים שלי כל כך מקובעים (כל המסיכות, השקרים, הפחדים, חוסר חמור בביטחון עצמי) עד כי יום אחד הכל יתפוצץ לי בפרצוף ואני אמצא את עצמי בלב החיים עוד כמה שנים, בלי הישגים, בלי הזדמנויות, בלי שאיפות, ורק ריקנות עופפת אותי מכל עבר.. נימה פסימית, אני יודעת, לא מתאים לי, אבל ככה יצא לי הכי טוב להעביר את מה שעבר עלי בפסח 2007
