חופש הביטוי

[מון שרי]

חופש הביטוי

מעסיק אותי מאד הנושא הזה, עד כמה אדם יכול לבטא את מחשבותיו/אמונותיו/דיעותיו בפומבי, בין אם באמירה, בספר בסרט ובכל אמצעי אחר, ומהו הגבול בו הופכת האמירה להסתה . מה דעתכם?

 

[ישראל שורק]

חופש הביטוי ואנחנו

מון שרי היקרה קל גם מפתה להיכנס לעולם התיאורטי פילוסופי המרתק שפתחת בשירשור שלך. אבל לפני כן, ואולי במקום זאת- למה בעצם את שואלת? האם השאלה הזאת מתקשרת לדילמה שמטרידה אותך? האם את שואלת זאת נוכח מה שקורה בפורום שלנו? את אומרת שהנושא מעסיק אותך מאוד... הייתי שמח אם היית מדגימה שאלה מחייך שבה התשובה לשאלה יכולה להועיל. כאמור, זה לא הכרחי. אפשר לצלול לעומקה של הסוגיה למרות שבעיניי יכול להיות כאן פיספוס אם לא נחבר את השאלה לאיזו שאלה ממשית ורלוונטית...

 

[מולוקו]

השם שלך מחייב.

אדם יכול לבטא עצמו בכל תחום ובכל נושא. חופש הביטוי שלו אינו הופך להסתה ולא יכול להפוך להסתה כל עוד הוא משתמש במילים ולא פוגע באחר. בחוקה של ארצות הברית הסעיף הראשון הוא חופש הביטוי. אבל אצלנו במדינתינו הקטנה כל אמירה היא הסתה. זה טוב לפוליטיקה המתחסדת. באין חוקה איש הישר בעיניו יעשה, והטוען להסתה הוא עצמו המסית והמדיח.

 

[ישראל שורק]

הפעם הרגזת אותי. יש גבול לשטויות

יש לך חופש ביטוי מולוקו. אתה מנצל אותו היטב והרבה. אין לך סימני קריאה ב"פוסט", אבל הכתיבה שלך היא אוסף של סימני קריאה, ערימת קביעות דוגמטיות. זוהי רטוריקה אנטי פילוסופית במהותה. כל כולה נחרצות בוטה, פסקנות שרירותית ואפס ארגומנטים. אני יכול לתאר בקצרה סיפור קטן שיראה שאי אפשר לכתוב ככה. נניח שאני שונא אדם. אני פוגש טיפוס רפה שכל ומשדל אותו, בעזרת מילים בלבד, לרצוח את האוייב שלי. אני לא מבטיח כלום לרוצח הפוטנציאלי. אני רק משתמש במילים מבלי לפגוע באיש. במקרה הזה די ברור שאני לא חף מפשע. די ברור שהמילים שלי היו רכיב סיבתי הכרחי בתהליך שהובילך למותו של אדם. נכון שזו דוגמה קיצונית, אבל בפילוסופיה זה תופס: די בתיאור אחד ויחיד, קיצוני ככל שיהיה, כדי להראות שיכולים להסית בעזרת מילים ושהעקרון שקבעת אינו תופס. אני חוזר, מון שרי, ומבקש דוגמה שלא תוליך לדיון מופשט גרידא. את רואה שדיון מופשט מוליך לכל מיני קביעות שרירותיות וגורם לאנשים שלא להביא את עצמם לסיפור.

 

[מולוקו]

ראשית, שמח אני שכמנהל פורום הינך

פעיל ובועט. לעצם העניין, שטויות לעולם לא מרגיזות אותי כיוון ששטויות המה. מה שכן יכול להרגיז זו אמת שלא מקובלת על ידי הקורא ומפריעה את מנוחתו כמו במקרה דנן. אני דוחה מכל וכל את אמירתך אחוזת התזזית כאילו מילה או משפט יכולים להסיט. אמנם במדינתינו המתלאמת זה מקובל, אבל אין זה עושה רושם כלל עלי. חוזר ואומר שיש זכות ראשונה במעלה לכל אדם להתבטא כרצונו...כל עוד אינו פוגע באחר. אגב לגבי הדוגמא שלך יש להעמיד לדין את הרפה שכל לדין, בגלל הפשע שהוא ביצע. ולא אף אחד אחר.

 

[מון שרי]

אני אקח סיכון..........

רציתי לכתוב על אותו מרצה באוניברסיטה שכתב ספר בו הוא טוען שהשואה לא היתה ולא נבראה, ועל נועם חומסקי שלא מקובל עליו שהעיפו את אותו המרצה מהאוניברסיטה בגלל דיעותיו, ועל נועם חומסקי שהפך מאז יהודי שונא ישראל (לא רק בגלל זה). רציתי לכתוב את זה והתלבטתי כי נושא השואה הוא רגיש, מאד, ועל אותו האחד שטוען שהשואה לא היתה לא שווה לי לבזבז אפילו מילים, מרוב כעס, ומצד שני, זכותו להביע את מחשבותיו ודיעותיו. אבל זה לא האישיו המרכזי, פתאום הבנתי שאני חוששת לכתוב את כל הסיפור הזה כי אני חוששת מתגובות, כי איך אני, דור שני לשואה, יכולה בכלל לתת את דעתי על מכחיש השואה, ועוד "לבזבז" ערך כמו חופש הביטוי עליו. וזה האישיו המרכזי, אני חוששת מעצמי ומהתגובות וכמעט נוטלת מעצמי את חופש המחשבה ובטח את חופש הביטוי כאן. לכבד את חופש הביטוי בעניינים שאני מסכימה להם או לא ממש מתנגדת זו לא החוכמה, הקושי שלי הוא לכבד את מי שדיעותיו מנוגדות לגמרי לשלי ולא רק זאת, אלא נוגעות במקום הכי כואב שלי , במקום בו המחשבה נדחפת לשוליים ע" הרגשות. מקוה שהייתי ברורה.

 

[ישראל שורק]

רק האמיצים לוקחים סיכון!

תודה שלקחת את הסיכון... אני חושב, כמו מיל ("על החירות" הפרק השני) שדעה שלא מאתגרים אותה הולכת ועשית קליפתית. כלומר מאבדת את רוח החיים שלה. לכן אני חושב שמכחישי השואה, שאני מרגיש כלפיהם את אותה טינה עושים בעצם שירות חשוב דווקא לעמדה ההפוכה. הם מסייעים לנו, לנוצרי זכר השואה. הם מחייבים אותנו לעמוד על המשמר, לגייס ראיות, להציג ראיות, ללמוד ולמד את הנושא ולא לתת לו להשתכח מן הלב מצד אחד או להפוך למיתוס מקודש וקפוא מצד שני. אני חושב שאפילו לא היו בנמצא מכחישי שואה היינו אולי צריכים להעמיד פנים שהם קיימים מפני שהשואה היא יסוד מכונן בתודעת האדם (היהודי, לפחות) ולכן היא חייבת להיות חיה בזיכרון. למיתוס קדוש אין אפשרות לחיות בזיכרון. הדוגמה הזאת מסייעת לטענה שחופש ביטוי נחוץ דווקא ביחס לאמיתות החיוניות ביותר כדי לאתגר אותן תמיד ולמנוע מהן להפוך לקלישאות. אני לא חסיד של "זכות" גרידא לדבר. אני חסיד של החיים כיצירה מתמדת, והקלישאה הזאת פירושה שכל דבר מוכרח להשתנות כדי להתקיים בכלל. גם זכר השואה, בגלל שהוא חשוב לנו עד כדי כך מוכרח לשנות פאזה מדור לדור ומעת לעת דווקא כדי לשמר את החיות והחיוניות שבו. נכחישי השואה הם נבלים. אבל בעצם פעילותם (כפרקליטי השטן תרתי משמע!) הם עושים שירות טוב לאמת ולחינוך ולהסטוריה.

 

[סטארגייט]

מון שרי אני נדחף אבל יש לי

שאלה בערך דומה. אני יכול לבטא את עצמי כלפי אדם אחר בהכל?למה? הכוונה היא שאני נורא מתבייש לומר את "שאני חושב" כמו למשל כלפי קבלן זה או אחר שאני מרגיש שלא שילם לי על כל מיני תוספות שלא היו קבועות מראש או שאני פשוט לא מסוגל לומר "לא"למרות שאין לי עיניין לבצע את אותן תוספות.או שאני מתבייש לומר למשהוא שאני לא מעוניין להפגש איתו. מהיכן אני לוקח אומץ לומר את שאני חושב? מהשכל? מהלב? איפה הנקודה שאני צריך לשים עליה דגש על מנת להשתנות?

 

[asw]

שאלת חופש הביטוי לטעמי

אינה רצויה בקונטקסט הנוכחי להתפס כשאלה פילוסופית. ישנן הצדקות פילוסופיות לחופש הביטוי והצדקות פילוסופיות אחרות להגבלתו של חופש הביטוי. ולדעתי, גם ניתן להצדיק באופן פילוסופי את חופש הביטוי בכללותו,. עם זאת, מבחינה חברתית (אשר ממנה נגזרת הבחינה המשפטית) אין אנו מסוגלים לקבל עמדה זו (בגלל תוצאותיה) וזאת עולה בבירור מדברי ישראל שורק.