חופש... לבקשתו של בן חורין.
שוכבת על המיטה, שוב פעם משהו שמשתק, מן מועקה כזאת שמפריעה לנשום, אומרת לך לשכב, לעצום עיניים. לא לזוז, לא להרגיש. לא להיות לכמה רגעים. והמוזיקה שצורחת רק מזכירה לך כמה לבד את מרגישה. עינייך סורקות את החדר ונאחזות בציור הראשון שלך, כמה אהבת לצייר. כמה את אוהבת. דמעה מטיילת לך על הפנים, מזכירה לך כמה את מתגעגעת, את מרגישה שאת מתבזבזת. מתבזבזת בגלל הפחדים שלך, שלא להצליח. נכנסת עם מבטך אל תוך הציור, נושמת אותו. נזכרת בריח החזק הזה של הצבעים, אותו ריח ממסטל ונזכרת במגע הרח של המכחול הספוג צבע על הבד, איך שהידיים זזות מעצמן. את עוצמת עיניים ומרגישה שאת שם. מרגישה איך שהזמן עף לך, ואת נסחפת, נשאבת אל תוך האומנות. את מרגישה את הציור בעצמות, בגוף, בנשמה. מרגישה איך הוא היה מנטרל את הכאב הזה, הכאב הסוחט הזה שגורם לך להרגיש קטנה כל כך. כשאת מציירת את יכולה לעשות הכל, כשאת מציירת את הכי חזקה בעולם, את כמו ציפור. שיכולה לעוף למקומות הכי רחוקים, ויכולה לגעת בעננים הכי גבוהים ואפילו הגשם לא מפיל אותה. כשאת מציירת ההרים יכולים לחייך לך, ואת יכולה ללכת על המים. כשאת מציירת אין דבר כזה אהבה נכזבת, את יכולה למצוא אותה גם בקצף של הים. ובכל צבעי העיניים. את יכולה לצייר לך כנפיים, ולמצוא את השמיים. לצייר לך את הנצח - את המקום שאין בו זמן, את המקום שאין בו כאב. את המקום שהוא עכשיו. את יכולה לצייר לך סוס שאיש אינו שולט בו. ואת יכולה לצייר לך פרח, שאיש לא יקטוף. את היער, שאיש לא ישרוף. כשאת מציירת הילדים אף פעם לא בוכים, הם מתפסים על העצים, ולא נפגעים. את יכולה לצייר לך את העולם שאין בו שנאה ובני האדם חיים בו עם המלאכים. כשאת מציירת הדשא תמיד הכי ירוק, ואפשר לאכול פרות מכל העצים. והשמש לא צורבת, והגשם לא מעציב. הנמר לא טורף, והנמלה לא נרמסת. בעולם שלך האדמה לא נפערת והים לא אוכל אנשים. הקשת מפזרת צבעים ואפשר לנשום על הכוכבים. כשאת מציירת אין לשום דבר סוף, והחופש לעשות הכל קורא לך מתוך הקוונס הלבן. הריק. והכל יכול. ואת נשאבת אל תוך הרצון ליצור לך את העולם שהיית רוצה, לחיות לכמה רגעים את החופש לעשות הכל ואז לחזור.
שוכבת על המיטה, שוב פעם משהו שמשתק, מן מועקה כזאת שמפריעה לנשום, אומרת לך לשכב, לעצום עיניים. לא לזוז, לא להרגיש. לא להיות לכמה רגעים. והמוזיקה שצורחת רק מזכירה לך כמה לבד את מרגישה. עינייך סורקות את החדר ונאחזות בציור הראשון שלך, כמה אהבת לצייר. כמה את אוהבת. דמעה מטיילת לך על הפנים, מזכירה לך כמה את מתגעגעת, את מרגישה שאת מתבזבזת. מתבזבזת בגלל הפחדים שלך, שלא להצליח. נכנסת עם מבטך אל תוך הציור, נושמת אותו. נזכרת בריח החזק הזה של הצבעים, אותו ריח ממסטל ונזכרת במגע הרח של המכחול הספוג צבע על הבד, איך שהידיים זזות מעצמן. את עוצמת עיניים ומרגישה שאת שם. מרגישה איך שהזמן עף לך, ואת נסחפת, נשאבת אל תוך האומנות. את מרגישה את הציור בעצמות, בגוף, בנשמה. מרגישה איך הוא היה מנטרל את הכאב הזה, הכאב הסוחט הזה שגורם לך להרגיש קטנה כל כך. כשאת מציירת את יכולה לעשות הכל, כשאת מציירת את הכי חזקה בעולם, את כמו ציפור. שיכולה לעוף למקומות הכי רחוקים, ויכולה לגעת בעננים הכי גבוהים ואפילו הגשם לא מפיל אותה. כשאת מציירת ההרים יכולים לחייך לך, ואת יכולה ללכת על המים. כשאת מציירת אין דבר כזה אהבה נכזבת, את יכולה למצוא אותה גם בקצף של הים. ובכל צבעי העיניים. את יכולה לצייר לך כנפיים, ולמצוא את השמיים. לצייר לך את הנצח - את המקום שאין בו זמן, את המקום שאין בו כאב. את המקום שהוא עכשיו. את יכולה לצייר לך סוס שאיש אינו שולט בו. ואת יכולה לצייר לך פרח, שאיש לא יקטוף. את היער, שאיש לא ישרוף. כשאת מציירת הילדים אף פעם לא בוכים, הם מתפסים על העצים, ולא נפגעים. את יכולה לצייר לך את העולם שאין בו שנאה ובני האדם חיים בו עם המלאכים. כשאת מציירת הדשא תמיד הכי ירוק, ואפשר לאכול פרות מכל העצים. והשמש לא צורבת, והגשם לא מעציב. הנמר לא טורף, והנמלה לא נרמסת. בעולם שלך האדמה לא נפערת והים לא אוכל אנשים. הקשת מפזרת צבעים ואפשר לנשום על הכוכבים. כשאת מציירת אין לשום דבר סוף, והחופש לעשות הכל קורא לך מתוך הקוונס הלבן. הריק. והכל יכול. ואת נשאבת אל תוך הרצון ליצור לך את העולם שהיית רוצה, לחיות לכמה רגעים את החופש לעשות הכל ואז לחזור.